הסדרה התיעודית "הבובלילים" היא מעשה טלוויזיוני מגונה. הסדרה מלווה את בני משפחת בובליל, בעיקר האב יוסי והבת עינב, שהשתתפו בתוכנית הריאליטי "האח הגדול", והיא סובבת בעיקר סביב ההכנות לחתונתה של הבת – די.ג'יי, שמלה, אולם, מפיקי אירועים, סרטי חתונה וסיפורים על ההיכרות והאהבה. אבל המימד המגונה הוא לא התוכן הזה, אלא הקריינות מפי אלכס אנסקי, שמלווה את האירועים וכל עניינה לשמור על ריחוק אירוני מהמתואר.
לפעמים זה ריחוק בוטה, שנוצר על-ידי לעג פשוט לגיבורי הסדרה (בזמן שעינב גדולת הגוף מודדת שמלת כלה, אנסקי מכנה אותה "הנסיכה הקסומה") או למנהגים שלהם (למשל: "'נומרולוג' בגימטריה שווה ל'אדם ללא אשכים'" – סלחו לי אם אינני זוכר את הציטוט המדויק. אין לי שום חיבה לנומרולוגים, אבל הלעג בוודאי אינו יכול לשמש אליבי מספק למי שהחליט לתעד באריכות ביקור אצל נומרולוג).
בשאר הזמן הריחוק מתוחזק באמצעים "מעודנים" יותר, ובעיקר דרך יצירת התחושה שאנסקי אינו מאמין למלה אחת שיוצאת מפיו: הוא לא באמת חושב שזאת "חתונת המאה" ושעינב בובליל וארוסה הם "הנסיך והנסיכה".
התעלול הזה מגונה במיוחד כשהוא עובד דרך ההבדל במבטאים: אלכס אנסקי, בעברית תקנית במופגן ובמבטא אשכנזי בולט, מתאר את ההווי ה"עדתי" שנראה על המסך. במקרה הזה די לו לחזור, אפילו מלה במלה, על מה שראינו על המסך כדי ליצור, למרבה הפלא, ריחוק מהמראה הזה: אחרי שעינב מפרטת באוזני הדי.ג'יי את התערובת המוזיקלית שהיא רוצה, והדי.ג'יי אומר, "אז את רוצה קוקטייל מוזיקלי", והיא מאשרת, "כן, קוקטייל מוזיקלי" – מחרה מחזיק גם אנסקי: "ובכן, אחרי שלמדנו כיצד להכין קוקטייל מוזיקלי, זה הזמן לשיעור ברומנטיקה מהסרטים". כבר מה"ובכן" המדקדק ברור טיבו של המבט הזה, מאיש התרבות אל הילידים.
מבחינה פורמלית, הדפוס הזה הוא רגע של חריגה קשה מסטנדרטים של תקשורת וטלוויזיה, מהכללים הבסיסיים שמגדירים את החוזה בין יוצר תרבות למושאים שלו מצד אחד, ולקהל שלו, מצד שני.
הכללים הלא כתובים האלה אומרים – או לפחות אמורים לומר – שאם מתעדים מישהו, רוצים להבין אותו ולהקשיב לו, ושאם מציגים אותו לנו, הקהל, זה משום שסבורים שיש משהו חשוב בעולם שלו בשבילנו. מצד שני, צריך לזכור גם שחריגה כזאת, שנמתחת על פני שמונה(!) פרקים תיעודיים (לאיזה נושא מקדישים היום שמונה פרקים תיעודיים?!), אינה יכולה שלא לומר משהו חשוב על הטלוויזיה. משהו איפשר חריגה כזאת או אפילו חייב אותה.
כמה קווים שונים נחתכים בחריגה הזאת:
1. "העממי". הסדרה "הבובלילים" הביאה לשיא את יחסה של הטלוויזיה אל מה שהיא בנתה כדימוי המרכזי של העממי-המזרחי. צריך לזכור שכאשר התרבות הפופולרית בישראל הבינה שצריך לאהוב את המזרחי, היא לא שינתה את הדימוי המזלזל והנחות שהיה לה עליו, אלא החלה לאהוב אותו כנחות.
זאת היתה עסקה תרבותית מלוכלכת שמפירותיה הבאושים אנחנו סובלים עד היום: "אתם תישארו נחותים ואנחנו נאהב אתכם ככאלה". מי שרוצה להיזכר ברגעי המפתח של העסקה הזאת, יכול לחזור לתוכנית הבידור שסימנה את חזרתו של דודו טופז למרכז עולם הבידור אחרי ההרחקה שלו בעקבות תקרית ה"צ'חצ'חים". המערכון המפורסם "טיול בשבת" (הידוע יותר בכינוי "משה והאורנג'דה") ניסח את ההיגיון הזה בצורה בוטה ושלמה: אתם תישארו קופים – מתפטמים כמו בהמות, נותנים כאפות לילדים, זורקים את קליפות הבוטנים והבננות מחוץ לאוטו, גונבים מהמטעים של הקיבוצים – אבל מעכשיו נאהב אתכם ככה.
מבחינת התוכן, מובן ש"הבובלילים" אינה בוטה כמו הרגע ההוא של דודו טופז. אין טעם להיכנס בכלל למלכודת שמציבה השאלה איך הם "באמת" בני משפחת בובליל, או איך הם נראים על המסך, מקסימים או מגעילים. אפשר לומר בלי חשש רב מדי שבתוך תעשיית החתונות הישראלית המפלצתית, תעשייה של טעם רע עשיר ומגוון כל-כך, כל משפחה יכולה להיראות נלעגת.
אבל זה לא משנה. דווקא משום שהתוכן כאן אינו בוטה, הצורה חשובה יותר מתמיד. היא מעידה עד כמה העמדה האמביוולנטית כלפי "העממי" צרובה בעומקה של הטלוויזיה: עממי שאוהבים אותו כל עוד אפשר לשמור על יחס מתנשא כלפיו. הרי לכאורה דבר לא חייב את הטלוויזיה להוסיף את הפרשנות הלועגת-מתחכמת-מתנשאת.
"הבובלילים". מימין: יוסי בובליל ועינב בובליל (צילום מסך מערוץ ביפ)
את יוסי בובליל כבר ראינו בהרחבה, ואם שוקלים את הדברים לעומק, באמת שאין בו שום דבר מטריד, מביך או מציק יותר, נאמר, מחבורות הבדחנים הגודשות את תוכניות הבידור (למשל, זה לא נכון לומר שהעברית של בובליל עילגת: היא פשוט לא עילגת בצורה הנכונה, הנהוגה בתוכניות הבידור).
כלומר, דבר אינו מחייב את הריחוק הציני והמתנשא מלבד התעקשותו של המבנה הזה עצמו. הטלוויזיה שטופה היום בדימויים של ה"עממי", ונדרשת לריחוק כדי להזכיר שהוא עדיין נחות. או במלים בוטות: בלי הקריינות של אלכס אנסקי, איך נדע שאנו אמורים לחשוב שיוסי בובליל הוא קוף?
אפשר לתהות איך הטלוויזיה לקחה לעצמה את החירות הזאת להתייחס כך למצולמים – מין גרסה עצומת ממדים למנהג המגונה שלנו לצייר שפם על תצלומה של דוגמנית. נדמה שהתשובה קשורה לז'אנר הריאליטי. הטלוויזיה מפגינה על בובליל את האלימות הסמלית שלה בצורתה המובהקת ביותר, משום שבובליל הוא "המזרחי שלה" – הוא הדמות שנוצרה מלכתחילה בשביל הטלוויזיה, כוכב שאין לו שום קיום, ככוכב, מחוץ לטלוויזיה. זה רק טבעי שביחסה של הטלוויזיה אליו ייחשף בטהרתו היחס של הטלוויזיה אל "העממי" שלה.
2. העמדה הצינית. גם את זה אפשר לראות בסדרה "הבובלילים": העמדה הצינית נעשית גלויה יותר ויותר בטלוויזיה. לדוגמה: אנחנו רואים את יוסי בובליל מתארח בתוכנית טלוויזיה בהנחיית לינוי בר-גפן, לצד אורח אחר שהתמחה בחיבור מזמורים על כוכבי ריאליטי. הוא מדגים את זה בשיר על מנחם בן, ומסביר: "יש לזה דרישה מהקהל".
שימו לב מכמה שכבות מתקלפת כאן הטלוויזיה בעיסוק שלה בעצמה: יש מנחת טלוויזיה (מי שמדברת מהטלוויזיה אל העולם שמחוץ לה), יש כוכב ריאליטי (מי שנמצא "בתוך" הטלוויזיה), ויש גם צופה-מעריץ (מי שבשבילו טלוויזיה היא המציאות האמיתית ביותר). אבל כמובן, הדבר החשוב הוא שעם כל שכבה נוספת, העסק נעשה מטופש יותר. ועל הרקע הזה אפשר להבין את העמדה הצינית, המרוחקת.
אי-אפשר באמת לשקוע בעיסוק הזה. לינוי בר-גפן המסכנה; אין ספק שהיא בחורה נבונה – מה שאומר שהיא בוודאי אינה יכולה לשבת שם, באותו רגע, מתוך מחשבה שיש איזה ערך במה שהיא עושה. העמדה הצינית, זאת שמשתקעת בדברים וסולדת מהם בו בזמן, היא כלי חיוני להישרדות במציאות כזאת. ההתנשאות של אנסקי היא נגזרת ישירה של זה.
אולי יש בזה פתח לתקווה: כמה זמן תמשיך הטלוויזיה להיות מקצוע נחשק כל-כך כאשר זה היחס ההכרחי של אנשי הטלוויזיה לעבודתם (דומה במשהו ליחס של עובדי המשרד, כל "משרד", אבל בהכרח עוצמתי יותר)? באופן מסוים, הטלוויזיה מאכלת את עצמה. וזה בולט במיוחד ביחס לקו השלישי, הנוגע בשינוי מעמדו של "הכוכב".
3. הכוכב. בסדרת פרסומות מקסימות של בית החולים אסותא רואים כוכבי עבר שוליים שמתפלאים על היחס הנפלא שהם מקבלים. הם בטוחים שזה בגלל התהילה. כדי לברר את העניין בדיסקרטיות, הם מדגימים לאיש הצוות איזו מחווה מיוחדת שהיתה מזוהה עם דמותם (נתן נתנזון, מתוכנית הילדים "בלי סודות", שואל "כל זה רק משום שאני... עיתונאיש?", וסוזי מילר, מהסדרה הלימודית "Neighbours", שרה, "איי אם סוזי סורפרייז").
אולם איש הצוות מגיב בהרמת גבה: הוא כלל אינו מכיר, לא את האיש ולא את המחווה. מה שיפה בפרסומת הוא רגע האי-הבנה הזה, שבו גאוותו של המפורסם הופכת באחת למבוכה. מול המבט המשתאה, המחווה המיוחדת שפירסמה אותו הופכת בבת אחת לגחמה לא מובנת, מין עווית משוגעת.
איש הטלוויזיה דודו טופז בבית-המשפט, אחרי שנעצר בחשד שהזמין תקיפות של אנשי טלוויזיה אחרים. יוני 2009 (צילום: פלאש 90)
אולי הנושא האמיתי כאן אינו כוכבי העבר, אלא דווקא כוכבי ההווה. כוכבי הריאליטי מדגימים זאת בצורה המלאה ביותר: ב"כוכבות" היום באמת יש משהו מביך, נלעג. יותר ויותר מפורסמים הם מפורסמים בגלל מחווה אחת, מעשה אחד, משפט אחד – שיכול בבת אחת להפוך ממקור גאווה לגורם למבוכה.
אולי זה מה שאנדי וורהול באמת אמר כשדיבר על 15 דקות התהילה שבעתיד יהיה זכאי להן כל אדם. מה שלא שמנו לב אליו עד עכשיו הוא שהדמוקרטיזציה של התהילה כרוכה גם בהטפשה שלה. מה שאנחנו יכולים לדעת היום הוא שב-15 דקות התהילה האלו, הכוכב מופיע מהרגע הראשון כפגום: מישהו בדרך להיות כוכב, מי שלא מצליח להיות כוכב של ממש, או מי שעוד לפני שנהיה כוכב הוא כבר כוכב עבר.
וגם בזה יש משהו יפה: להיות מפורסם זאת עוד עבודה. בסך-הכל עבודה במנגנון.