השיעור הראשון באוריינות תקשורתית (ופוליטית) שקיבלנו לפני עשרות שנים מפרשנינו וממנהיגינו היה פשוט: מה שאומר שליט ערבי לאוזני העולם הוא רק דיבור "לצורכי חוץ". את האמת הוא אומר בבית. שם, "לצורכי פנים", הוא מביע את עמדתו האמיתית, שמתמצה בדרך כלל בתאווה בלתי נשלטת להשליך את היהודים לים. לכן הרבו הכתבים לענייני ערבים לצטט את מה שכתב בערבית לקהל המצרי העיתונאי חסנין הייכל, שכונה באותם ימים "שופרו של עבד אל-נאצר".
העולם תמיד היה קטן, ותמיד היה אפשר לשמוע גם את מה שנאמר "לצורכי פנים". אבל באחרונה הגלובוס נעשה גלובלי יותר. הקירות שקופים, הגבולות חדירים. עכשיו קשה שבעתיים לדבר בלשון כפולה. קחו למשל את שאלת ועדת החקירה-הבירור-הבדיקה בעניין ההסתבכות בפרשת המשט.
העיסוק בשאלת החקירה מזכיר את מלותיו השנויות במחלוקת של דן אלמגור בשיר "כשאת אומרת לא". למה את מתכוונת כשאת אומרת "חקירה"? מסגרת להפקת לקחים? גוף לחיפוש אחר אחראים? טריבונל לעריפת ראשים? מזימה אפלה של שונאי ישראל? או אולי כלי הסברתי שתפקידו לשטוף מגבה של ישראל חלק מכתמי המבצע, למזער את נזקי ההסתבכות?
האם אפשר להשתמש באותו מונח, לדבר על "ועדת חקירה", כאשר ניגשים לעניין הזה עם בליל אג'נדות, באנגלית, בצרפתית, ברוסית, בטורקית וגם בעברית? ועכשיו גם בקנדית ובצפון-אירלנדית? הממשלה כמובן יכולה, כי יש לה בדיוק אותו אינטרס מבית ומחוץ: להוכיח כמה אנחנו צודקים, איך היינו בסדר גמור, ולמה בכל אשם הצד השני. האינטרס הפוליטי של הממשלה מתמזג בקלילות בצורך ההסברתי. אבל מה עם הצורך האמיתי לחקור למה ואיך הסתבכנו?
הכביסה המלוכלכת
המתח המובנה בין בדיקה פנימית נוקבת ובין דרך הצגתה של ישראל בעולם מלווה כבר שנים את הזירה התקשורתית. ההנחה הג'נטלמנית אומרת שביקורת נוקבת על תפקוד השלטון, כחלק מן המשחק הדמוקרטי, צריכה להישמע בבית. כשאנחנו עוברים את הדיוטי-פרי יש ציפייה שנקיים את מצוות הסבתא הפולנייה: את הכביסה המלוכלכת לא מכבסים בחוץ.
פעם זה עבד, לפחות חלקית. פניה התקשורתיים של ישראל, ועוד קודם לכן היישוב היהודי בארץ, הוקרנו לרובו הגדול של העולם בעיקר באמצעות ה"ג'רוזלם פוסט". זה היה ייעודו של העיתון, שהוקם בשם "פלסטיין פוסט" בשנת 1932 על-ידי גרשון אגרונסקי (אגרון), ושימש קולה הנאמן (בערבית היינו אומרים שופרה) של הנהגת היישוב "לצורכי חוץ".
הוא היה מודע לכך שכל מלה שמתפרסמת בו נקראת על-ידי פקידים וקצינים במנגנון המנדט הבריטי, דיפלומטים וכתבים זרים, כמו גם שליטים ופקידים בכירים במזרח התיכון, באירופה ובאמריקה. זו היתה עיתונות מגויסת במיטבה. "עיתון עברי באותיות לטיניות", הגדירו אותו במסדרון ארמון-הנציב. לא במקרה נקרא הספר שבו לוקטו קטעי מאמרים ויומנים של אגרון "אסיר הנאמנות".
כך עשה גם אחרי הקמת המדינה, כאשר העיתונות העברית, המפלגתית והמסחרית תקפה את הממשלה מכל כיוון אפשרי. עם או בלי קשר לעובדה שב-1949 ההסתדרות נכנסה כשותפה בעיתון, המשיך אגרון לפעול לפי הגרסה העברית שניסח למוטו של ה"ניו-יורק טיימס" ("כל החדשות הראויות לפרסום"): "אני מציע למשכתבים, לעורכי הלילה ולמעמדים כלל טוב, ישן-נושן: לשאול את השאלה האם זה 'גוט פאר יידען?' [האם זה טוב ליהודים?]".
טוב ליהודים מבחינת הסברה לעולם, וטוב ליהודים שאותם רצה באותן שנים לחנך "לחבב את המדינה". לא פלא שראשי מפא"י באותם ימים רוו נחת מה"ג'רוזלם פוסט" יותר מאשר מכל עיתון אחר, אפילו מ"דבר". יורשיו של אגרון שימרו עיתון מקצועי ואיכותי, ששיקף מגוון הולך ומתרחב של עמדות, עד שנמכר לרשת הולינג'ר הקנדית ב-1989, עבר שורה של טלטלות מקצועיות, ואימץ קו ימני.
לפיד ההסברה
אבל זו כבר היסטוריה. היסטוריה רחוקה. בינתיים התקשורת השתנתה והעולם התכווץ. לפני שלושים שנה פרצה לאוויר CNN, רשת שמשדרת מכל מקום לכל מקום, ובאמצע שנות התשעים בא לעולם גם האינטרנט. בסוף 1997 חל מהפך בזירת ההסברה הישראלית. זה קרה כאשר תפקיד שגרירה התקשורתי של ישראל לעולם הועבר מידי "ג'רוזלם פוסט" ל"הארץ", עם השקת המהדורה האנגלית של העיתון באינטרנט.
הקו הביקורתי של "הארץ", שהוציא לא פעם את בן-גוריון ויורשיו בקריית הממשלה מדעתם, היה מאז לטקסט החובה של כל קורא אנגלית, מהאגף המערבי של הבית הלבן ועד אחרון משרדי החוץ באפריקה. זה לא עושה את חייהם של נציגיה הרשמיים של ישראל פשוטים. דיפלומטים ישראלים מורטים את שערותיהם לא פעם כאשר הם מסיימים להציג את מדיניותה של הממשלה בפני שר או פקיד בכיר במדינה זה, ושומעים מבן-שיחם הערה בנוסח: "אבל אלוף בן כתב שרוב השרים אינם מסכימים לעמדה הזו", ו"יואל מרקוס דווקא הסביר השבוע מדוע המדיניות שלכם מובילה לאסון". וגם עקיבא אלדר, גדעון לוי ועמירה הס. הכל שקוף.
אתר הארגון האמריקאי קאמרה, שעוסק בניטור הטיות אנטי-ישראליות בעיתונות בארצות-הברית, פירסם ב-2001 מאמר שבו הואשם "הארץ" באחריות לכך שכל כתב זר המגיע לישראל מאמץ מיד קו ביקורתי. במאמרה הביאה אנדראה לוין את עדותו של כתב זר לשעבר שישב בירושלים, המתחיל את יומו בקריאת העיתונים – וכמובן בעיקר את זה שמוגש לו באנגלית, "הארץ". הוא קורא את המהדורת המודפסת, כתבה לוין, אבל בכל העולם קוראים את מהדורת האינטרנט של העיתון ואת מסריו הביקורתיים על ממשלת ישראל.
הפגנת תמיכה בישראל, אשקלון 6.6.10 (צילום: אדי ישראל. לחצו להגדלה)
"הארץ", זה שמנחם בגין אמר עליו כי "מאז ממשלת המנדט הוא לא תמך בשום ממשלה בישראל", מעביר עכשיו אונליין את השיח הציבורי התוסס של מדינת ישראל לעיני תבל. עוד קודם תירגמו עובדים חרוצים בשגרירות ארצות-הברית ונציגויות אחרות בתל-אביב ידיעות ומאמרים מהעיתונות העברית, אבל היום הכל נעשה קל ופשוט. הנגישות הנוחה לטקסט האנגלי והמוניטין של העיתון כ"'ניו-יורק טיימס' הישראלי" מעניקים תהודה לא מבוטלת למה שמפורסם בו.
גרשון אגרון ודאי מתהפך בקברו. האם "הארץ" אינו נוהג כשורה? פוליטיקאי הימין – ובעצם גם אהוד ברק ושרידי מפלגתו המתפרקת – אינם רווים נחת מרוב הידיעות והכתבות שהעולם נחשף אליהן. אבל "הארץ" רק ממלא תפקיד קטן בכפר הגלובלי. גם בלעדיו היה המידע מועבר, בצינורות מהירים אחרים. את הוויכוח הציבורי בישראל על מגוון של נושאים – הכיבוש, הסגר, המתחים החברתיים, הסכנה של התחזקות הפונדמנטליזם הדתי גם אצלנו – אי-אפשר להסתיר מתחת לשטיח. ובעצם גם לא צריך, במיוחד במדינה שמשווקת את עצמה כדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, וזה אולי סוד כוחה האמיתי, לא רק לצורכי הסברה.
ובכלל, לא "הארץ", בעברית או באנגלית, וגם כשהוא חוטא בהצגה חד-צדדית של המצב, שוחק את מעמדה הבינלאומי של ישראל, אלא שני גורמים אחרים: המצב שנוצר מאז 1967 והמדיניות של ממשלות ישראל. ובעיקר הדימוי שהתהפך: דוד היה לגוליית, הפלסטינים הפכו לאנדרדוג.
וכך גם באשר למשט. המאבק המדיני של ישראל חשוב, אבל אסור לתת לצרכים ההסברתיים של ישראל בעולם לסרס את הדיון הציבורי מבית. הפרשה מחייבת בירור יסודי, זיהוי המשגים, הפקת הלקחים, לא סיוד וטיוח שיסבירו שוב כמה אנחנו צודקים וגיבורים. את זה עשו כבר במרץ רב "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" ו"ישראל היום" בשיח הטבלואידי הרגשי של הימים שאחרי העימות הקטלני על סיפון הספינה. רק דיון ביקורתי רציונלי, ובמקרה הזה חקירה אמיתית, יכולים לאפשר בחינה של האירוע, על גורמיו והשלכותיו. לצורכי פנים, וגם לצורכי חוץ.