בבוקר ה-25 באוגוסט 1995 היה פיגוע בשכונת רמת-אשכול בירושלים: מחבל מתאבד פוצץ אוטובוס בקו 26 שנע בכבישי השכונה וגרם לארבעה הרוגים ולפצועים רבים. הכתב הכלכלי של קול-ישראל, מנחם פרידמן, שהיה בדרכו לביתו בתום משמרת הבוקר שלו ברדיו, נקלע לזירת האירוע והחל לשדר ממנה לאולפן.
כרמית גיא הגישה באותה שעה את תוכנית האקטואליה, והיא העלתה מיד את פרידמן לאוויר. תיאוריו היו מצמררים. בעקבותיהם החלו לזרום דיווחים נוספים מכתבי התחנה שמיהרו למקום ההתרחשות. גם הם החלו לתאר באופן פלסטי מאוד את הזוועה שמול עיניהם. גיא בלמה אותם: היא אמרה לכתב שהיה על הקו: "נדמה לי שהבנו את הפרינציפ. אתה יכול לחסוך לנו את כל הפרטים הגראפיים. בבקשה ממך". ההערה שינתה מיד את נימת הדיווחים שתכפו ובאו: הם היו עניינים, מאופקים, אינפורמטיביים.
כעבור חצי שנה פירסמה כרמית גיא ב"עין השביעית" את תחושותיה ואת תובנותיה מאותו שידור ("לנווט פיגוע אל המיקרופון", גיליון מס' 2, אפריל-מאי 1996). הטור שלה פתח דיון על אופיים של שידורים חיים בזמן פיגועים, על הראוי והבלתי ראוי בנסיבות אלו, והוא שיקף את ההתלבטות הכנה בעניין זה אצל כמה מאנשי התקשורת כמו גם את ההתנהלות הצינית, רדופת הרייטינג, אצל אחרים.
הדיון הזה נמשך והולך כשהוא מוסיף לנוע בין שני קצוות: מהצד האחד, עיתונאים, שדרים ועורכים הגונים השואלים את עצמם מה הנימה הנכונה שבה יש להגיש למאזינים ולצופים תמונת מצב על התרחשות דרמטית טרגית; ומהצד האחר, עיתונאים, שדרים ועורכים השואלים את עצמם כיצד להפיק תועלת – רייטינג, פרסומות, שבחים מהזכיינים – מפורנוגרפיית המוות הכרוכה בדיווחים על אסונות העומדים במרכז שימת לבו של הציבור.
האסון בכרמל יצר, מטבע הדברים, סיקור יוצא דופן בהיקפו. זו התרחשות מתגלגלת הנמשכת כבר שלוש יממות, שהתפתחותה והשלכותיה נמצאות בראש סולם ההתעניינות של אזרחי המדינה ומשפיעה באופן ניכר על הלך רוחם. השידורים החיים הרצופים הם מחויבי המציאות – לא רק כדי להשביע את סקרנות הקהל, אלא גם כדי להדריך חלקים גדולים ממנו כיצד לנהוג.
לסיקור הצמוד יש אפוא ערך מעשי מיידי, לא רק תועלת מקובלת שיש בכל מידע בעל עניין ציבורי. הכתבים המתרוצצים באזור השריפה, כמו גם העורכים והשדרים באולפנים, עושים אפוא שירות ציבורי ממדרגה ראשונה במעקב שלהם אחר התפשטות האש, התנהלות שירותי החירום וגם בתזכורות שהם נותנים על אחריותם של פוליטיקאים ובעלי תפקידים בשירות הציבורי למחדלים של פעם ולכשלים של היום. כך גם ממלאה התקשורת המשודרת את תפקידה בציונים לשבח שהיא נותנת לגיבורי הכיבוי ובסיפורים האנושיים שהיא מביאה עליהם ועל קורבנות השריפה.
הסיקור הפעם נעדר, בדרך כלל, את הציניות האופיינית, במקרים רבים, לשידורים חיים של אירועים קשים: הדיווחים ענייניים, אמפתיים, אינם שואפים לפרוט בגסות על מיתרי הרגש (היוצא מן הכלל שבו הבחנתי עד כה: המאמץ המגושם של יאיר לפיד אמש, ב"מהדורה המרכזית" של ערוץ 2, ללחוץ על בלוטות הדמעות של הצופים בעזרת הקרנה חוזרת ונשנית של קטע הווידיאו הקצרצר, המתעד את מחזור צוערי שירות בתי-הסוהר ברגע של שמחה, כמה ימים לפני שנספו). הם מעבירים תחושה כללית של הזדהות, של שותפות גורל לאסון לאומי ושל כמיהה מקיר אל קיר לסיום הפורענות.
מצבי חירום ולחץ נפשי מרופפים את העכבות המכוונות את ההתנהגות האנושית. האסון בכרמל שיחרר את מעצורי הלשון של מראיינים ומרואיינים והציף על פני השטח את דעותיהם הקדומות. כך, למשל, קבע אמנון אברמוביץ' אמש בערוץ 2 שלציבור הרחב, למעט מתנחלים וחרדים, אין ייצוג ממשי בממשלה. רצה לומר, הממשלה מתחשבת באינטרסים של שני המגזרים הללו בלבד, ואינה נותנת את דעתה לצורכיהם של מגזרים אחרים, או כלל האוכלוסייה.
זו קביעה מוטה בעליל, שמקורה בדעה קדומה או בזעם ותסכול חסרי בקרה. ומה עם החקלאים, והממסד הבטחוני, ובעלי ההון, והוועדים הגדולים שאת כוח הלחץ שלהם על הממשלה מתאר אברמוביץ' בכישרון רב מדי פעם? איילה חסון הטיחה באלי ישי, בערוץ הראשון, את השאלה מדוע כל מעייניו נתונים להגדלת הקצבאות לבני הישיבות ולא למצב המחפיר של תשתית הכבאות. גם זו היתה האשמה דמגוגית, שניזונה, מן הסתם, מתדמית מקובעת שיש לשר הפנים בעיני העיתונאית הזו. ותעיד על כך תגובתו המיידית של נציב כבאות ראשי, שמעון רומח, שיצא להגנת השר והבהיר כי דווקא בתקופת כהונתו הוגדל התקציב לשירותי הכיבוי.
זאת ועוד, הכתבים המדווחים מהשטח על המאבק באש הדגישו אתמול והיום את התפרצותן של שריפות חדשות, במקומות שונים, שהן תוצאה של הצתות. כולם ציטטו גורמים במשטרה ובשירותי הכיבוי שאיבחנו את מחוללי הדליקות הללו כמי "שתפסו טרמפ" על סופת האש שהשתוללה בכרמל. הקונוטציה היתה שמבעירי הבעירות החדשות ניצלו את מצוקת המדינה כדי לחבל בה ולהחריף את מצבה. לא היה ספק כי הם רומזים לפעילות עוינת מצד גורמים בציבור הערבי. ולא עלה על דעתו של איש מהכתבים להעיר כי ייתכן שגל ההצתות מקורו לא במזימות זדון של גיס חמישי, אלא בהתפרצויות פירומניות של אנשים מעורערים בנפשם (תופעה מוכרת בנסיבות כאלו).
כך היה גם בעת הדיווחים על גורמי השריפה הגדולה בכרמל: מהרגע הראשון הופצו ברדיו ובטלוויזיה רמזים כי מדובר במעשה מכוון מצד תושבים בעוספייה. ביטוי חד לכך נתן ביום חמישי בלילה בערוץ 10, אמנון קופר, תושב גבעת-וולפסון בכרמל (שבנו, זיו, תיאר להפליא את התקדמות האש אל עבר בית הוריו), שאמר בשידור חי: "נחלצנו, הכל נשרף אצלנו, הכל בוער מאחורי. ניסו לשרוף אותנו כבר מזמן, עכשיו זה הצליח. ראיתי כשזה התחיל במזבלה של עוספייה".
לא היה ספק למה הוא מתכוון: הדרוזים, תושבי עוספייה, הם שהמיטו על המדינה את האסון, והם עשו זאת בזדון. ולא קם בערוץ 10 השדר שיסתייג מההאשמה הקשה הזו ויבהיר לצופים כי היא אינה מבוססת וכי מקורה, כנראה, בכאבו של אדם שאחוזתו עולה באש. הערב נמסרה הודעה מוסמכת מהמשטרה כי נעצרו שני קטינים מעוספייה, החשודים שגרמו לשריפה מתוך רשלנות.
אלו דוגמאות אקראיות מכמה שעות של צפייה בשלושת הערוצים, ודי בהן כדי לעורר געגוע לסגנון השידור של כרמית גיא וללמוד ממנו לקח עיקרי: שליטתם של השדרים על מגופת הרגשות של הציבור, בעת שידורים חיים של אסונות רבי תהודה, מחייבת אותם לנהוג באחריות ולשמור לעצמם את דעותיהם הקדומות, ולדרוש זאת גם ממרואייניהם.