לפני חודשיים קיים האתר "בחדרי חרדים" בשיתוף ynet פאנל בנושא הדרת נשים, שאפשר להגדירו כפריצת דרך. לא זו בלבד שאתר חרדי אירגן שידור טלוויזיה חי – לאירוע הוזמנו שני אישים חילונים, פרשן לענייני חרדים ופעיל בעמותה למען חופש דת (אני), ואשה, בלוגרית התקשורת דבורית שרגל ("ולווט אנדרגראונד"). למיטב זכרוני, אמרתי שם שהקנאים החרדים המציאו דת חדשה שהיא יותר רפורמית מרפורמית, וגם אמרתי שאין אויבים גרועים יותר ליהדות מהמפלגות החרדיות (או דברים חריפים מאוד דומים). עד שקם "בחדרי חרדים" לא היה אפשר להעלות על הדעת שכלי תקשורת חרדי יאפשר למישהו לומר דברים כאלה.

עיתונים חרדיים (צילום: סופי גורדון)

היום שבו נעצרו ראשי "בחדרי חרדים" הוא יום עצוב לשוחרי חופש הביטוי. אתרי האינטרנט החרדיים סימלו תקשורת חדשה ומעודכנת, כזו שמפרסמת דברים ביקורתיים גם על חרדים, כזו שמאפשרת ביטוי מסוים גם לעמדות של חילונים. אפשר היה למצוא שם הרבה מאוד דברים שאין בתקשורת החרדית המפלגתית המסורתית ("המודיע", "המבשר", "יתד נאמן") וגם לא בשבועונים העצמאיים ("משפחה", "בקהילה" ועוד). הניסיון שערכו היומונים המפלגתיים לחסל את האתרים, באמצעות פסק הרבנים שאסר לגלוש אליהם, נכשל ורק חיזק אותם.

כדי להבין את הסיפור של "בחדרי חרדים", חשוב לזכור כי העולם הערכי של התקשורת החרדית שונה לגמרי מזה של התקשורת הכללית (ואולי נכון יותר לומר החילונית). העיקרון המנחה את התקשורת החרדית לדורותיה הוא ש"זכות הציבור לא לדעת". על-פי התפיסה הזו, הציבור בכלל לא חייב להכיר את החדשות. זה רק מזיק לו. ההיתר להקים עיתונים קיים רק כדי שהציבור החרדי לא יחטא בקריאת תקשורת חילונית. לכן מספקים לו תקשורת מצונזרת. גם היא מטמאת את הנפש, אבל הרבה פחות.

במצב הזה אין לעיתונים החרדיים כל חובת פרסום של סיפורים שליליים או סיפורים שמתרחשים מחוץ לחברה החרדית. להפך, כלי תקשורת חרדי צריך להחזיק משגיח רוחני שיגיד לו מה לא לפרסם ויפסול סיפורים שאינם מתאימים לקו של העיתון. אין חובה להביא את עמדת הצד השני, בייחוד אם הוא חילוני או לא יהודי. התקשורת החרדית, למעט העיתון "משפחה", אינה מקפידה על קבלת תגובות ממושאי סיקורה. היא תמעט מאוד בסיפורי פלילים ("מקלקלים את הנפש").

העיתונאי החילוני פועל על-פי דיני לשון הרע (במשפט) והאתיקה. העיתונאי החרדי חייב להתחשב גם, ואולי בעיקר, בהלכות לשון הרע (ביהדות האורתודוקסית). וזה משהו שונה לגמרי. על-פי התפיסה ההלכתית, גם אם אתה כותב דברים שליליים נכונים, זו עבירה. לכן העיתונות החרדית אינה רואה מתפקידה לחשוף שחיתויות של אישי ציבור בעולם החרדי או בממסד הדתי. כשייחשפו עברייני שחיתות בקהילה החרדית, סביר שהעיתונות הזו תגלה כלפיהם אהדה.

מנקודת המוצא הזו אין, לעומת זאת, כל בעיה בסיפורים חיוביים, גם אם מוגזמים ומייפים את המציאות. לכן אין לרבים מכלי התקשורת והעיתונאים החרדים כל בעיה לקבל תשלום עבור כתבות חיוביות. העיתונאי או העיתון נתפסים כמי שמספקים יחסי-ציבור לגופים שהם כותבים עליהם, ורק טבעי שיתוגמלו על השירות הזה. בניגוד לעבר, בשנים האחרונות, גם אין להם כל בעיה לטעון שהמצב בחלקים מהתקשורת הכללית אינו טוב הרבה יותר. דוגמה בולטת במיוחד לשימוש בשטחי מערכת תמורת תשלום הם מוספים שבהם מתפרסמים תצלומים של אירועים חרדיים.

אלא שיש הבדל עצום בין נורמה של כתבות חיוביות בתשלום, שקיימת בציבור החרדי כבר שנים רבות, לחשדות לסחטנות ופרוטקשן. סחיטת תשלום כדי לא לפרסם כתבות שליליות, שיכולות להרוס לאנשים את החיים, היא תופעה שונה לחלוטין. מדוע, על-פי החשד, כל-כך הרבה אנשים נכנעו ושילמו? לח"כ חיים אמסלם היה הסבר מעניין שגם הוא נובע מעולם ערכים שונה לגמרי. בקול-ישראל הוא הסביר שמנקודת מבטם של הנסחטים, הם לא שילמו שוחד אלא שלמונים, וזה, מבחינה הלכתית, נתפס כחמור פחות.

התקשרתי לבקש הסבר. אמסלם אמר שאמנם ספר ישעיהו מתייחס לשתי התופעות בנשימה אחת ("כולו אוהב שוחד, רודף שלמונים"), אבל האמירות על שוחד חריפות בהרבה: "ושוחד לא תיקח", "שוחד יעוור עיני חכמים". שוחד, על-פי התפיסה הזו, יוצר מצב לא תקין; שלמונים מתקנים את המצב (למשל מונעים כתבות שליליות) או מקדמים מצב שנראה למשלם תקין (קידום בתור, יותר תקציבים). "כל אחד אומר לעצמו שזה לא השוחד שעליו דיברה התורה. זה רק שלמונים".

וכמובן קיימת בעיית הקושי לשתף פעולה עם המשטרה. הרבה פעמים נדמה שהעבירה החמורה ביותר בחברה הזו היא "למסור" למשטרה, בוודאי חמורה יותר מסחטנות.

בשנים האחרונות ידע המזרח התיכון כמה נסיונות לא מאוד מוצלחים להנהיג דמוקרטיות בחברות שאינן מוכנות לכך ושעולם הערכים שלהן שונה לגמרי מהמקובל במערב. קשה שלא לעשות את ההשוואה לסיפור של "בחדרי חרדים" . האתר הביא לחברה החרדית חופש ביטוי ואפשרות לפרסם סיפורים ביקורתיים. זאת, ללא התשתית של עולם הערכים שמציבה האתיקה העיתונאית. התוצאה היא, לפחות לפי החשד, שחופש הביטוי הפך לחופש הסחיטה.

שחר אילן הוא סמנכ"ל מחקר והסברה של עמותת חדו"ש – לחופש דת ושוויון