בתחילת ספטמבר קיבלו מנויי המגזין "ארץ אחרת" הודעת דוא"ל שעל-פיה, החל מהגיליון הבא, תחדל מהדורת הדפוס להתקיים ו"ארץ אחרת" יהפוך למגזין אינטרנטי (כספם של המנויים שירצו בכך יוחזר, נמסר). השינוי נומק בשני טעמים: ראשית, ברשת יהיו לתוכני המגזין קוראים רבים יותר, ושנית, "עלויות ההדפסה, ההפצה, השיווק והפרסום של מהדורת הדפוס עולות באופן ניכר על ההכנסות של העמותה". אין ספק שיש בטעמים אלה אמת. ברשת יוכל כל דיכפין לקרוא חינם, וחשוב עוד יותר, "לשתף" בקלות רבה מאמרים של המגזין. הוויתור על הפורמט המודפס גם יוזיל בצורה ניכרת את עלויות ההוצאה לאור.

המגזין האיכותי בן תריסר השנים עובר, אם כן, שינוי דרמטי, כזה שיכול להיות מוסבר על-ידי אותו תירוץ כולל-כל של "משבר העיתונות המודפסת", אולם הסיפור במקרה זה מורכב קצת יותר. "ארץ אחרת" מעולם לא היה עיתון, אלא, למרות תחקיריו המצוינים, ביטאון עם אג'נדה הממומן על-ידי עמותה. מטרתו לא היתה לדווח חדשות ולא להגדיל את רווחי המו"ל שלו, אלא להאיר נושאים שונים שנתפסו על-ידי אנשי המערכת כחשובים. ממילא שורת המאזן הכלכלי לא היתה השיקול העיקרי בפעולתו. את המעבר שלו אל הרשת יש לתפוס אפוא כחלק מתופעה שהולכת וצוברת תאוצה, והיא צמיחתם של הבטאונים המקוונים.

בטאוני הרשת אינם חידוש, אלא תופעה הגדלה והולכת. בעוד מולטי-מיליארדר כשלדון אדלסון יכול להרשות לעצמו לשלם על הדפסתו והפצתו של בטאון נייר, בעלי אינטרס אחרים, המשוּפעים פחות במזומנים, מוצאים באתר הבטאוני פתרון טוב להפצת השקפת עולמם. אתר שכזה מקבץ בתוכו בעיקר טורי דעה ומנסה לקדם סדר יום בצלמו וכדמותו.

אתרים כגון "צו פיוס", "המוסף", "העוקץ" או "מידה" משמשים בידי עמותות שונות כשופרות אידיאולוגיים, שבהם בעלי מאה משלמים עבור מאמרי דעה. כך שני האתרים הראשונים (גילוי נאות: הח"מ כותב בהם לעתים) ממומנים על-ידי קרן אבי חי, ומבקשים לעורר מודעות ורצון טוב לתוכני יהדות שונים. "העוקץ" בתורו נתמך על-ידי מרכז אדוה, ומתמקד כידוע בצדק חברתי מתוך הנחות מוצא סוציאל-דמוקרטיות. "מידה" הוא אתר חדש הממומן על-ידי קרן תקווה, ומטרתו, בהתאם, היא קידום השקפה "שמרנית ליברלית", כהגדרתו העצמית.

אין כמובן כל רע בקידום אידיאולוגיה דרך הרשת. אדרבה, פולמוס ערכי הגון חיוני לכל חברה דמוקרטית. יחד עם זאת, בעוד שהבטאונים המקוונים הם דרך זולה יחסית המאפשרת לעמותה להפיץ את רעיונותיה, הם מסמנים פן נוסף בתהליך ההתפוררות של העיתונות הממוסדת. מולנו מוצגים לא עוד עמוד או מוסף ייעודי המקבץ טורי דעות המתפלמסים ביניהם על נושאים שונים שעל סדר היום, אלא אתר המוקדש לקידומה של השקפת עולם ספציפית, והמאפשר לגולש לזון את עצמו במנה אחידה, על-פי טעמו.

אמנם, הרשת כולה מאפשרת כמובן ריבוי דעות כמעט אינסופי, אולם ספק אם גולשים רבים יטרחו ויחפשו את האתר המציג את הדעות ההפוכות לאלו שבאתר החביב עליהם. האפשרות לדיון בין בני פלוגתא מצטמצמת אפוא בצורה דרמטית. ועוד: לא רק הדעות עוברות כאן הפרטה וביזור, אלא גם מעמדם התעסוקתי של בעליהם, כאשר הכותבים באתרים אלה הם לרוב בעלי מעמד של פרילנסרים ולא עובדי קבע.

התהליך הזה מקדם את קצו של העיתון כמקור של סמכות. זאת, לא רק משום פירוקו של ה"בית" הכולל חלקים וחדרים שונים המסודרים על-פי מבנה הייררכי והמתיימרים לכונן יחד תמונה רחבה של המצב הנוכחי. יותר מכך, אנו נחשפים כאן לדלדול מעמדה של העובדה או הידיעה, והעלאת קרנה של העמדה או הדעה. כך, בעוד שלאתרים הללו אין כמובן "מודל עסקי" והם לא מכווני רווח, עלות התפעול הנמוכה ביחס לעיתוני דפוס וההתגייסות הכספית למען קידומה של השקפת עולם מסוימת מאפשרות להציע שכר כותבים סביר (עד שקל למלה) עבור מאמרי דעות ופובליציסטיקה. בינתיים, העבודה העיתונאית הוותיקה, שכוללת תחקירים ארוכים ואיסופן הסבלני של עובדות, נדחקת לקרן פינה.

תומר פרסיקו הוא חוקר בתוכנית לדתות זמננו באוניברסיטת תל-אביב