באותיות ענק
לא פעם נדמה שההבדל העיקרי בין הפרשן הפוליטי יוסי ורטר לבין קולגות כמו סימה קדמון הוא בעיתון שבו מודפסים דבריהם. בעוד שסימה קדמון מצטיירת לעתים קרובות כפרשנית צעקנית העוסקת ברכילות ומשרתת שנאות ואהבות חיצוניות, ורטר נמלט מתדמית כזו. זאת, על אף שאם צורכים את יצירותיהם במנותק מההקשר התדמיתי של הבמה שבה הן מופיעות, מגלים כי ההבדל אינו גדול כל-כך. ואולם, בחלוף הזמן, הוולגריזציה בסגנונו ובתכניו של ורטר מקהה גם את השוני הזה. טורו הנדפס היום בהבלטה על שער "הארץ" הוא דוגמה מובהקת.
הפארסה הוורטרית מתומצתת היום לפסקה מופלאה אחת, בפתח הדברים שכתב תחת הכותרת הראשית של העיתון "סדקים בקואליציה: הממשלה אישרה את שחרור האסירים לאחר עימות חריף": "יום אתמול יירשם כציון דרך בתולדות ממשלת נתניהו השלישית, מכמה סיבות: 1. לשרי הליכוד נפל האסימון לגבי ה'שותף' מהבית-היהודי, נפתלי בנט. הם הבינו כי הוא הרבה יותר ערמומי, ציניקן, מסוכן וחסר מעצורים מקודמיו בראשות המפד"ל. הוא לא בא לעבוד לצד הליכוד בממשלה, אלא לחתור תחת הליכוד במטרה לרשת אותו בהנהגת הימין, ולשם כך, הכל כשר. גם מה שלא כשר, כמו להביך את ממשלת ישראל בעולם".
בכמה משפטים הופך ורטר תמרון פוליטי מסדר גודל בינוני, שכמוהו מתרחשים מדי יום ושכמותו סיקר לאלפים, למהלך מקיאווליסטי ערמומי ומתוחכם מאין כמוהו, שהוא "ציון דרך" ושהחתום עליו אינו רק "ערמומי", "ציניקן", "מסוכן" או "חסר מעצורים" – אלא כל אלה גם יחד. נוסף לכך הוא מייצר עולם דמיוני, שבו בריתות קואליציוניות הן הסכמים קדושים המגבים ערכים עליונים, רק כדי שיוכל להדביק לקורבן האקראי שלו תוויות של מנוול ואשמדאי. לבסוף הוא מאמץ מוסכמות מופרכות על פניהן, בוודאי בהקשר של "הארץ", לאותה מטרה ממש, וכך נדפסת ב"הארץ" לא פחות מנזיפה למי שהעז להביך את ממשלת ישראל בעולם. גם מי שדעתו על בנט שלילית לא יכול שלא לחוש חמלה למקרא הטור, שנקרא כאילו נכתב עבור מי שמצוידים לא בדעה שלילית, אלא בשנאה יוקדת ומבעבעת.
שר הכלכלה נפתלי בנט מגיע לישיבת הקבינט, אתמול. 27.10.13 (צילום: מארק ישראל סלם)
ההתנהלות הזו אינה פליטת מקלדת או חומר מילוי ליום כתיבה עייף, אלא סגנון ומהות קבועים. כך למשל, בטורו השבועי שהתפרסם ב"הארץ" לפני שבועיים, קבע ורטר ששר האוצר יאיר לפיד הוא "כמעט שכיב מרע פוליטי" ו"אכזבה מהדהדת (לפחות בעיני מצביעים שהיו להם ציפיות ממנו)". ורטר לא הסתפק בכך והוסיף כי לפיד הוא בלון שהאוויר החם התנדף ממנו, מי ששרוי ב"צניחה חופשית לתחתית טבלת נבחרי הציבור בכל מדד אפשרי שבו נשפטים פוליטיקאים בישראל" ושמושם "ללעג ולקלס בפי עמיתיו השרים". ורטר לא עצר כאן, והוסיף גם כי מפלגתו של לפיד היא "הדבר הבא שימצא את מקומו בפח האשפה של הפוליטיקה הישראלית", וש"נמלטים ממנה כמו מצרעת, ספחת וצהבת גם יחד" משום שהיא "מניה שוקעת, צוללת, מפסידה". עוד לפי ורטר, "אחוז הסבורים כיום כי לפיד מתאים לתפקיד הרם הוא על גבול הטעות הסטטיסטית", ו"לבחירות הבאות, יהיו מתי שיהיו, לפיד יגיע כשהכתובת 'אכזבה' רשומה על מצחו באותיות ענק. הוא יהיה על תקן מי שבגד בבוחריו, זיגזג, פישל, הביך והובך".
אם המתקפה המילולית הזו מייצרת רושם מוגזם, הרי שהוא מתעצם כשמתברר שאת קביעותיו הפסקניות והבוטות ייסד ורטר על לא יותר מסקר דעת קהל תקופתי – משאל בקרב 501 נסקרים. אבל הגוזמה הופכת למגוחכת ממש למקרא הווידוי שנדפס באותו עמוד ובאותו טור. מיד לאחר החבטות בלפיד כותב ורטר: "לאחר שהוספד, גם בעמודים אלה, ותואר כמי שעבר זמנו ובטל קורבנו, חוזר בנימין נתניהו לפוזיציית החלומות שבה היה לפני שנה", ומוסיף, "בחלוף הזמן, בפרספקטיבה, מה שנראה אך לפני שבעה חודשים כתבוסה של נתניהו מול לפיד מצטייר כיום כניצחון". תקדים נפלא, מדוע שרק פסטה או חמאת בוטנים ישווקו בצירוף תאריך תפוגה.
כיצד בעל טור המכה על חטא יוהרתו וקביעותיו הפסקניות והנמהרות חוטא באותו טור ממש באותו החטא בדיוק? הווידוי מציע כי אין מדובר בחוסר מודעות עצמית, אלא במשהו אולי חמור יותר: עודף מודעות עצמית, כביכול ורטר הפנים את חוקיו של עולם ציני שבו לקוראים – ולעורכים – לא אכפת אם ניתוחים, פרשנויות ותחזיות הם מבוססים, מנומקים וצודקים, או אם יהפכו בתוך שבעה חודשים (או מחר) לחוכא ואטלולא – אלא רק אם הם מנוסחים בפסקנות, ארסיים, מכילים די ביטויי עגה שחוקים ובעיקר, תואמים את השקפת עולמם.
התנועה קדימה
ההעדפות הפרסונליות, שב"הארץ" מתבטאות בפסקנות חשופה אצל הפרשן הפוליטי, מכתיבות ב"ידיעות אחרונות" את הסיקור המניפולטיבי והמוטה בעמודי החדשות. כמו כל העיתונים, גם "ידיעות" מקדיש את כותרתו הראשית לסוגיית שחרור האסירים, אך הוא עושה זאת באופן המוטה הבולט ביותר. "מעריב" מגיש כותרת ראשית אינפורמטיבית ודיווח המשתדל להציג את העמדות השונות בסוגיה; "הארץ" מציע, לצד הטור של ורטר, דיווח אינפורמטיבי גם הוא; "ישראל היום" מנסה, כמו בפעמים קודמות, לרצות מחד את קוראי הימין שאליהם הוא פונה ברגיל, והמתנגדים מן הסתם לשחרורם של אסירים פלסטינים (פתחון פה ל"משפחות השכולות"), ומאידך לדברר את עמדותיו של עילת קיומו של העיתון, הפוליטיקאי בנימין נתניהו, שחתום על פקודת השחרור ("אישור בלב כבד", דבר הכותרת הראשית, "סערה – והחלטה קשה", בכותרת הכפולה הפותחת).
ישיבת הקבינט, אתמול. 27.10.13 (צילום: מארק ישראל סלם)
ב"ידיעות אחרונות", לעומת זאת, ההטיה חורגת אפילו מהמתח שבין עמדות פוליטיות מנוגדות (ביחס לסוגיית האסירים) ומגויסת לאינטרס פוליטי צר. המשפחות השכולות, שב"ידיעות אחרונות" הדירו או הצניעו כשהעיתון סיקר שחרורי אסירים בתקופת חביבו ראש הממשלה אהוד אולמרט או כשהעיתון קידם בהתלהבות את עסקת שליט, כובשות היום בסערה את הכותרת הראשית ("נתניהו שבר אותנו") וזוכות לפתחון פה נרחב ומובלט, כולל "מכתב לראש הממשלה" מאח שכול, בכפולה הפותחת של העיתון. עמודים 4 ו-6 מופקעים לטובת מסע יחסי-הציבור של התנועה, מפלגה מעוטת מנדטים, שהעומדת בראשה זוכה ליחס מחבק מצד העיתון ברחוב מוזס. סטטוס בפייסבוק זוכה לידיעה שלמה תחת הכותרת "איומים על חיי לבני", והתקרית שבמהלכה ירק נער על חבר המפלגה אלעזר שטרן נפרשת על פני עמוד שלם.
ויש גם אתנחתא קומית למביני דבר: בסופה של אחת הידיעות מביא איתמר אייכנר את תגובתה הרשמית של "לשכת לבני".
כוחו של הרגל
"עדויות רבות מתוך הקלפיות חושפות: כך פעלה תעשיית הזיופים החרדית בבחירות המקומיות בבית-שמש. האם הקרב הצמוד שבו הפסידו החילונים הוכרע בדרכים לא כשרות?", עונה ושואלת כותרת המשנה לראשית על שער "24 שעות", המוסף היומי של "ידיעות אחרונות". עקיבא נוביק מדווח כי "אתמול הונח על שולחנו של היומנאי במשטרת בית-שמש קלסר מלא עדויות של תושבים דתיים וחילונים שעבדו כמשקיפים בקלפיות השונות. הם סיפרו בשמם המלא על זיופים קשים ועל עבירות חמורות על החוק, שבעזרתן נבחר לכאורה ראש העיר החרדי משה אבוטבול לחמש שנים נוספות".
גם קלמן ליבסקינד ב"מעריב" מדווח על הבחירות בבית-שמש. בניגוד לטון הזהיר יחסית של העורכים ב"ידיעות אחרונות", ב"מעריב" הכותרות פסקניות: "עדויות חדשות: כך זויפו תוצאות הבחירות בבית-שמש", "כך הוטה הליך הבחירות". עוד בניגוד ל"ידיעות אחרונות", שדוחף את הסיקור למוסף עם אזכור מינורי בשער, הדיווח של ליבסקינד זוכה לחשיפה נרחבת בשער ונפרש על פני כפולת העמודים הפותחת בצירוף טור פרשנות. ועוד בניגוד ל"ידיעות אחרונות", הכתבה של ליבסקינד, כך לפי הנכתב בה, אינה נשענת על עדויות שהוגשו למשטרה, אלא על איסוף מידע עצמאי.
זיוף הבחירות בבית-שמש, ככל שאירע וככל שיהיה היקפו, הוא נושא עיתונאי של"ידיעות אחרונות" יש לכאורה כל הסיבות לעסוק בו. הוא מעניין וחשוב; גיבוריו השליליים הם חרדים, ציבור שאינו נמנה עם קוראי העיתון ושהעיתון משמש פעמים רבות במה לניגוחו; הוא אינו מתנגש, לכאורה, באף אינטרס מאלה המכתיבים פעמים רבות באופן גלוי כמעט את הסיקור בעיתון. מה עוד שכתב העיתון החרוץ כבר הכין כתבה ראויה בעניין. מדוע, אם כן, ב"ידיעות" לא מעניקים לתחקיר עיתונאי פוליטי מקום של כבוד?
גורמים בנמל
"העיצומים מייבשים את נמל חיפה: 'העובדים יחטפו הלם כשיראו את תלושי השכר'", נכתב בכותרת הראשית של "דה-מרקר", ציטוט של "גורם אחר בנמל", השותף לעמדה המתנגדת לעיצומים, שלה מוקדשת הכתבה של אבי בר-אלי. האם ב"דה-מרקר" זיהו, מתוך מעקב צמוד ושוטף, התמרמרות אותנטית בקרב עובדי הנמל המאוגדים, וכעת הם מממשים את חובתם העיתונאית ומעניקים ביטוי לקולות מושתקים? ההטיה הבוטה בכתבה, ובעיקר באופן שבו היא מוצגת לקוראים, מציעה אפשרות אחרת.
נמל חיפה, 2.9.13 (צילום: שי לוי)
"הפעילות בנמל צנחה בשליש בעקבות עיצומי העובדים – לאחר שהאוניות של צים עברו לעגון בפיריאוס. הירידה בנפח העבודה תקטין החודש את שכרם של עובדי התפעול בסכום של עד 8,000 שקל. תסיסה בקרב עובדים בנמל: 'הוועד חי בסרט – לא תהיה שביתה, כי אין בכלל מה להשבית'", נכתב בכותרת המשנה. "בקיעים ראשונים בחזית המחאה של ועדי העובדים בנמלי הים – בעקבות חשש כבד לפגיעה בשכרם", נפתחת הכתבה עצמה. "הוועד חי בסרט. אין עבודה, המצב קטסטרופלי", טוען ציטוט אנונימי אחר המופיע ככותרת הראשית של הכתבה. העורך מדגיש במרקר ירוק, בכותרת המשנה ובכתבה עצמה, את הקטעים המחשבים את ההפסד שיספגו העובדים השובתים. אינפוגרפיקה המלווה את הכתבה מציעה חישוב תחת הכותרת "כמה כסף יאבדו עובדי הנמל?".
מחירה של שביתה עבור העובדים הוא פעמים רבות אובדן משכורת. במערכת האיזונים והבלמים – כמו גם במאזני האימה – שבבסיסם של יחסי עבודה מאורגנים יש מן הסתם איומים ומחירים, רווחים והפסדים, המשמשים את הצדדים השונים (עובדים והנהלה) במגעים ביניהם. ההדגשה האובססיבית של "דה-מרקר" את העובדה הטריוויאלית של מחירה האפשרי של השביתה מציבה את העיתון לא כמסקר אובייקטיבי, או למצער הוגן, של היריבות בין הצדדים – אלא כשופרו של אחד מהם.
הנתונים
נתונים הם, כביכול, אבני הבסיס של הכרת המציאות בכלל ודיווח עיתונאי בפרט. ככל שהציבור, או העיתונאי, מחזיקים בנתונים רבים יותר, כך הם יכולים לבסס עמדה, או דיווח, מהימנים ומלאים יותר. ובמכרות הנתונים, נתונים מספריים קשים הם לכאורה המחצב הקשה והאמין ביותר. אלא שהמשבר הכלכלי המטלטל את העולם בשנים האחרונות מציע מבט אחר, מערער, על נתונים בכלל ועל יהלומי הנתונים בפרט – דהיינו, נתוני המקרו הגדולים והמקיפים. מיידוי פשוט של השכר החציוני בזה הממוצע, או מהלומה בנתוני הצמיחה עם מדד הג'יני – העיתונות הכלכלית צועדת, בצעדי צב מהוססים, אל מחוזות הפקפוק, שהם תחנה הכרחית בדרך להבנה מחודשת של הנתונים הכלכליים.
היום ב"דה-מרקר" מדווחת מירב ארלוזורוב על "המדד החדש שיחשוף את הנתונים שהצמיחה בישראל מסתירה". "מדובר בדו"ח מקיף ורציני, שמנסה לפרוט למדדים ססטיסטיים סוגיות של איכות חיים, ויתרה מכך, מנסה גם להפוך את המדדים הססטיסטיים האלה לכלים בקבלת ההחלטות של הממשלה", כותבת ארלוזורוב. "בכך, ממשלת ישראל יורה גבוה מאוד – אף מדינה בעולם עדיין לא שילבה מדדי איכות חיים בתהליכי קבלת ההחלטות שלה. אבל ממשלת ישראל שואפת בדיוק לשם. היוזמה לדו"ח יצאה מהמשרד להגנת הסביבה ומובלת על-ידי מנכ"ל המשרד, דוד לפלר, וכן על-ידי מנכ"ל משרד ראש הממשלה הראל לוקר וראש המועצה הלאומית לכלכלה, פרופ' יוג'ין קנדל.
"הדו"ח הוא ניסיון ראשון לשנות את דרך החשיבה של ממשלת ישראל באמצעות שינוי המדדים שבאמצעותם היא מודדת את עצמה. עד היום הממשלה מודדת את עצמה כמעט רק באמצעות מדדיים כלכליים ברורים וכמותיים. אלה הם בעיקר מדדי התוצר (צמיחה), גירעון, חוב ממשלתי ושיעורי אבטלה. כל המדדים האלה מדריכים את הליכי קבלת ההחלטות של ממשלות העולם כבר קרוב ל-80 שנה. אלא ששלושה תהליכים, שהתלכדו בעשור האחרון, התחילו לחולל שינוי תפיסה בישראל ובחו"ל. האחד הוא פרוץ המשבר הפיננסי העולמי, שחשף את החולשה של כלי המדיניות שהדריכו ממשלות עד עתה – בעיקר מדדים כלכליים כמותיים כמו צמיחה ותוצר. השני הוא ההכרה הגוברת במגבלת המשאבים של כדור הארץ והצורך להתחשב במגבלה הזאת בעת קבלת החלטות. שני אלה הולידו ב-2009 את הדו"ח המכונן של זוכה פרס נובל בכלכלה ג'וזף שטיגליץ, שנכתב לבקשת ממשלת צרפת. בדו"ח התבקש שטיגליץ להביא מדדים חלופיים לתמ"ג למדידת הקדמה האנושית. אם תרצו, שטיגליץ התבקש להביא מדדי אושר במקום מדדי עושר".
ובכל זאת, כמה כמה?
"מפטרים ומגייסים" היא הכותרת הראשית של "ממון", מוסף "ידיעות אחרונות". כנהוג בעיתון, הכותרת מוגשת כך שתהיה ברורה גם לילד בן 9, גם במחיר של ויתור על דקויות כלשהן או המצאתו של נארטיב דמיוני. כך חלק העמוד שבו מודפסת המלה "מפטרים" צבוע אדום ונראים בו אנשים מפגינים, ואילו חלק העמוד שבו מודפסת המלה "ומגייסים" צבוע ירוק ונראים בו אנשים עושים קניות. "הסכם קיבוצי חדש בפלאפון ישלח 340 עובדים הביתה תמורת הטבות לאלה שיישארו", נכתב מתחת ל"מפטרים"; "איקאה פותחת סניף בקריית-אתא ומגייסת 300 עובדים: המקצועות, התנאים וההטבות", נכתב מתחת ל"מגייסים".
האם המשרות המקוצצות בחברת הסלולר והמשרות הפנויות בחברת הרהיטים משקפות את מצב המשק? ודאי שלא. מדובר בנתונים אקראיים, ואין בדיווח עליהם כדי להצדיק נקיטת עמדה כללית. מה עוד שמציאות של פיטורים מחד ו"גיוסים" מאידך נכונה כמעט תמיד. למעשה, ב"ממון" כלל לא מנסים להציג עמדה כזו. הכותרת "מפטרים ומגייסים" אינה דיווח עיתונאי או אפילו קביעה בנוסח עדות ה"תופעה", אלא מקבילה של כותרות משחק-מלים-על-שמו-של-שיר-ישראלי-ידוע. כשם שאין קשר בין השיר (או הסרט, או ביטוי העגה או אקזמפלר מילולי אחר מהתרבות הפופולרית) לבין תוכן הכתבה, כך אין קשר בין הכותרת של "ממון" לנארטיב שהיא מבטאת על-כורחה. ל"ממון" פשוט היו שתי ידיעות בנושא תעסוקה שהתקיים ביניהן קשר סימטרי הפוך, שני גלונים של צבע ומעט מאוד יומרות.
לעומתם, בקצה האחר של העיתונות הכלכלית, מדווחים ב"כלכליסט" על "האיום הגדול ביותר על הכלכלה הישראלית", כדבר כותרת הגג לראשית, המנוסחת בעצמה בתמציתיות מתבקשת: "מתכווצים". לפי כותרת המשנה, מתרקם בישראל "תחילתו של משבר בשוק העבודה" וזאת בשל פיטורים המוניים הצפויים במערכת הבנקאית ובחברות הסלולר וסטגנציה צפויה בתעשייה. בעמודים 2–6 של העיתון מנסים הכתבים להתחקות אחר מצב העבודה בתחומים שונים של המשק. גם אם הנתונים שמספק "כלכליסט" אינם מספיקים בהכרח כדי לגבות את הקביעות היומרניות שבשער (הסקירות שמספקים כתבי העיתון אינן אחידות ברמתן או מציעות תמיד תמונה מקיפה, שספק בכלל עד כמה אפשר לשרטט במהימנות את קוויה, במיוחד בכל הקשור לתחזיות וציפיות לעתיד) – הרי שמדובר לכל הפחות ביומרה שיש מאחוריה עבודה עיתונאית.
זמנים מודרניים
"לבתי-האופנה הוותיקים קשה לעכל את העובדה שבגד מסוים הוא אין או אאוט על-פי גחמות הבלוגרים", מצטטת כתבת ה"ניו-יורק טיימס" מנכ"ל מתעשיית האופנה, ועורך "גלריה" של "הארץ", שם מתפרסמת הכתבה המתורגמת, מדגיש את הציטוט.
"די, טום, זה מגוחך – איך אתה נשאר כל-כך נחמד כל הזמן?", שואלת כתבת ה"גרדיאן" בראיון מתורגם עם השחקן ההוליוודי טום הנקס שנדפס ככתבת השער של "גלריה". "הוא שותק לרגע. 'תשמעי, אני מבין את השאלה', הוא אומר. אבל לא נראה שהוא מבין את השאלה בכלל".
ענייני תקשורת
"5 חברי מליאת רשות השידור התפטרו: 'מציאות הזויה'", נכתב בכותרת דיווח של נתי טוקר ב"דה-מרקר". טור הפרשנות שלו באותו עמוד מוכתר בכותרת "מיליארד שקל ילכו לפח גם ב-2014". עוד מדווח טוקר ב"דה-מרקר" כי "עובדי משרד התקשורת יפתחו היום בעיצומים" בשל כוונתו של שר התקשורת גלעד ארדן להגיש לקריאה ראשונה את הצעת החוק לאיחוד גופי הרגולציה ("ברית המועצות"), וכי ועדת לנדס לבחינת עתיד השידור הציבורי מבקשת מהציבור להשמיע את עמדותיו ודעתו בעניין.
ב"גלובס" מדווח גד פרץ כי "בעקבות תלונות הציבור: מועצת הכבלים קנסה את חברת הוט ב-100 אלף שקל. הקנס הוטל בגין זמני המתנה ארוכים במענה הטלפוני, עיכוב בטיפול בתקלות ואיחורים של טכנאים".
פרס הכותרת החלולה מגיע היום לציטוט מדו"ח של גולדמן זאקס בכותרת ידיעה ב"דה-מרקר": "תוך חמש שנים מחירי הדירות בישראל עשויים להתחיל לרדת בעד 30%". פרס הכותרת ה-WTF מגיע לכותרת המשנה של מוסף "המגזין" של "מעריב", ששואלת: "האם המחאה החברתית הפכה לתנועות פוליטיות או שמדובר ברצון תמים להשפיע מבפנים?".