השלום
"אני אדם עם המון תשוקה לנושא השלום, אבל אני די בודד בלהט הזה", אומר אורי סביר לשרי מקובר-בליקוב בראיון המתפרסם במוסף "סופשבוע" של "מעריב" ובמוסף "דיוקן" של "מקור ראשון". "אדריכל אוסלו", מכנה אותו המראיינת. "לכל היותר השרברב", מצטנע סביר. "קל להרים ידיים ולהגיד שזה לא יצליח, שהפלסטינים מסיתים, שהימין לא ילך על זה, שהטרור ימשיך, שהמתנחלים לא יתפנו. זה לא יביא אותנו לשום מקום", הוא קובע. בתשובה לשאלה, "אתה צופה הצלחה בסבב השיחות הנוכחי?", הוא עונה, בין השאר, "אני אופטימי וגם ריאלי. אני יודע בביטחון שעוד עשור תהיה כאן מדינה פלסטינית שתחיה בשלום לצד מדינת ישראל".
את האופטימיות האמורה מבסס סביר קודם כל על סקרים, שכפי שהוא מצהיר, מוכיחים כי הן ברשות הפלסטינית והן בישראל יש רוב המעוניין בהסכם שלום. "רוב הציבור היהודי נגד נסיגה ביו"ש בתמורה לשלום עם הפלסטינים", מודיעה כותרתו הראשית של "מעריב". "שני עשורים לאחר החתימה על מדשאות הבית-הלבן מגלה סקר "מעריב"–מאגר-מוחות, שנערך בקרב מדגם מייצג של האוכלוסייה היהודית: 57% מאמינים שהסכמי אוסלו פגעו במדינת ישראל", מוסרת כותרת המשנה. "39% בלבד תומכים בהסכם שלום עם הפלסטינים הכולל ויתור טריטוריאלי ביהודה ושומרון, תמורת הכרה בישראל כמדינה יהודית וויתור על זכות השיבה". "הציבור לא מעוניין באוסלו ג'", נכתב בכותרת הדיווח על הסקר.
"כל עוד לא ייפתח ערוץ, חשאי או פומבי, בין נתניהו לעבאס, לבני היא השחקנית היחידה מן הצד הישראלי. אבל היא בובה על חוט, כשהמפעיל הוא ראש הממשלה", כותב יוסי ורטר ב"הארץ". הוא מעלה את השאלה החוזרת, "מה באמת חושב נתניהו". גם היום אין לוורטר תשובה. סביר, בראיון שנתן, מעריך כי המסלול היחיד לחתימה על הסכם הוא זה של שיחות משותפות וארוכות של נתניהו ואבו-מאזן. נחום ברנע מקדיש בטורו השבועי ב"ידיעות אחרונות" כשתיים-שלוש פסקאות לשיחות השלום. "לא היתה חגיגיות רבה בפתיחה", הוא כותב בפתח הטור.
במרחב
"שטח אש" היא כותרתו הראשית של "הארץ", על רקע מצרי מניף ידיים על רקע להבות. "מספר ההרוגים מטפס, ובמצרים תוהים אם נותר סיכוי לפתרון פוליטי שימנע מלחמת אזרחים", נכתב בכותרת המשנה. "גינוי בינלאומי חריף לסיסי", נכתב בכותרת הראשית של "מקור ראשון". "אלפים צבאו על חדרי המתים, האחים-המוסלמים תקפו בנייני ממשל וכנסיות", נכתב בכותרת המשנה. "סיסי הורה להקים ועדה משפטית לחקירת אירועי הדמים שלשום בקהיר. אובמה: 'הקשרים שלנו עם מצרים נסוגו עשרות שנים לאחור'. ארדואן קורא לכינוס מועצת הביטחון". "מרחץ דמים מקהיר ועד ביירות" היא הכותרת הראשית של "ישראל היום". "מניין ההרוגים במצרים עלה ל-640. ובינתיים בלבנון: פיגוע במעוז חיזבאללה", נכתב בכותרת הגג. "מכה לנסראללה" היא הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". "פיגוע שני בתוך חודש נגד חיזבאללה: מכונית ממולכדת התפוצצה ברובע דאחיה, הרגה 20 איש ופצעה 200. ארגון מורדים סורי: זה עונש על הסיוע לאסד. אבל בלבנון טוענים: ישראל עמדה מאחורי הפעולה".
"למצרים קם נאצר חדש, גנרל עם חושים פוליטיים ומנהיגות כריזמטית – שמוכן לשלם כל מחיר כדי לסלק את האחים-המוסלמים", נכתב בכותרת המשנה לטורו של אלכס פישמן ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות", "אבל הדם ששפכו השבוע אנשיו של סיסי עלול לסכן את השלום עם ישראל: אם יושעה הסיוע הבטחוני האמריקאי, למצרים כבר לא יהיה אינטרס לשמור על ההסכם הקיים".
תופעת ההעדר
במדורו הפותח את מוסף "הארץ", "המלה", כותב היום אלון עידן על מסע הפרסום המושמץ של עיתונו. עידן פותח בהתנערות מתחייבת אך לא מחייבת מהסרטון ("היו בו אלמנטים מביכים, אם כי הוא עורר בי אמפתיה מסוימת") ומקדיש את המשך הטור להסבר מדוע הביקורת שמתחו על הסרטון אנשים שאינם אלון עידן, ושהתבטאו ברשתות החברתיות (ובהם רבים מהקולגות של עידן לעיתון), הם למעשה עדר ("המון אנשים שצריכים לגבש זהות משותפת") המחויב לקריטריונים "סטריליים", שהם "צורה של סירוס", ומתנהלים באמצעות "שעטה" ("אורגיה עצומה ושמרנית שמסתובבת במרחב ומבקשת לדרוס את כל מה שמותר לה לדרוס"), ש"מובילה לאבסורד: בשם ערכים נעלים מתבצעות פעולות אלימות". האלימות "מכחידה את מרחב הטעות" ו"מתחיל תהליך של ניוון שסופו היכחדות".
המסקנה של עידן בסוף ניתוחו היא כדלקמן: "לכן צריך להתנגד לעדר, לכל עדר. גם אם המחיר הוא תמיכה בסרטון שבו אנשים מקיימים יחסי מין עם בגדים". המסקנה, כמו גם הטור כולו, אופיינית לכתיבתו של עידן, ויש טעם לעסוק בה מאחר שמדובר באחד האנשים המעצבים את עמדתו של העיתון (כעורך עמוד הדעות) ומי שהעיתון מציג כאחד מבכירי הוגי הדעות שלו. עידן הוא שריד של עידן קודם: זה של לימודי הביקורת והפוסט-מודרניזם, שהגיעו לישראל באיחור ניכר והספיקו כבר לצאת מהאופנה. עידן נוטל מהם את העוקץ, לא את הדבש: החיבה לעיסוק בשפה והחתירה המתמדת לאימפוטנציה, לחוסר פעולה – שכן פעולה פירושה, תמיד ובסופו של דבר, אלימות.
אלון עידן בסדרה "העיתונאים" (צילום: יחסי-ציבור)
מאפיין בולט אחר של השיח הביקורתי היה ההתחפשות שלו למה שהוא ההפך ממנו. גם עידן, למשל בטורו הנוכחי, מקשט את הטור באלמנטים של התרסה ואקטיביות: הוא מתריס נגד הבוסים שלו בכך שהוא יוצא נגד הסרטון שהם אישרו, הוא מתריס נגד מבקרי הסרטון ויוצא בכך נגד קונסנזוס בסביבתו החברתית, והוא קורא לקוראיו ליטול חלק בפעולת ההתנגדות, כל התנגדות, לעדר, כל עדר – "גם אם המחיר הוא תמיכה בסרטון שבו אנשים מקיימים יחסי מין עם בגדים". וכאן נחשף הבלוף.
במשפט האחרון יש מתח שנועד כנראה ליצור סיומת קומית לטור. מצד אחד "מחיר" של "התנגדות" – מלים מז'רגון של פעילות חברתית ופוליטית שיש לה משמעויות של הקרבה עצמית משמעותית. מצד שני, "סרטון שבו אנשים מקיימים יחסי מין עם בגדים". כלומר, זוטות, דברים של מה בכך, חילוקי דעות אסתטיים. למעשה המתח הזה אינו מלאכותי, ובוודאי שאינו קומי. הוא מגדיר את גבולות האקטיביזם שעידן מטיף לו. בהגחכה של הביקורת על הסרטון הוא מחניף למעסיקיו וגם מרכך ומדלל את הביקורת שלו עצמו עליהם. מדובר בביקורת שהיא בדיחה ("סרטון שבו אנשים מקיימים יחסי מין עם בגדים"), הוא כותב, בניגוד בולט לעמדות שהביעו עמיתיו ונוסחו בתקיפות, ללא מסווים מילוליים, ובעיקר – בזמן אמת, לפני שהתברר שאין סכנה בהשמעתן (עובדי "הארץ" שהעזו להיות הראשונים זכרו בוודאי כיצד פוטרה רותי סיני בבושת פנים מהעיתון לאחר שהעזה למתוח ביקורת עקיפה על העורך דאז, דב אלפון).
אותם קולגות הביעו את עמדתם לא מעל דפי המוסף, כמה ימים לאחר המקרה, אלא בפייסבוק, אותה בימה שעידן מזהה כמקום המרבץ של ה"עדר" (כלומר, זירה שבה הציבור משמיע את קולו). למעשה האותנטיות של ההתנגדות של אנשי "הארץ" היתה קטליזטור ליצירת גל התנגדות לסרטון ("שעטת העדר"). התוצאה של ההתנגדות הציבורית לסרטון היתה כמה עשרות של ביטולי מנוי. כמה הצטרפו ל"הארץ" בעקבות הסרטון, אם בכלל, זאת איני יודע. בעולם המושגים של עידן – ועבור עידן אין עולם מחוץ לעולם מושגים – פעולת המחאה הלגיטימית של ביטול מנוי היא לא פחות מ"הוצאה להורג" ו"סדיזם".
את הפער העצום הזה בין המציאות לבין הדרך שבה תופס אותה עידן ניתן להסביר באימה שהיא מעוררת בו. לא המציאות כמלה, אלא המציאות עצמה, המכילה בתוכה גם אנשים. מי שמפחד מאנשים ומהתגובות שהם עלולים לנפק אינו מסוגל לראות בהם אינדיבידואלים בעלי דעות ומתייג אותם כעדר העוסק בשעטה. העובדה שבכל ציבור יש פרטים רבים המפגינים דרגות שונות של טיפשות ואלימות, כמו גם העובדה שבכל אחד מאיתנו יש דרגות שונות של טיפשות ואלימות, מסייעת לתיוג הטיפשי והאלים הזה להישמע קביל. אם לעידן היה האומץ שהוא דורש מקוראיו, של נכונות ל"התנגדות" ותשלום "מחיר", הוא היה מעז להביע את דעתו פעם אחר פעם על הנושא הנידון, ולא על המלים הממשיגות אותו. ממילא ה"עדר" היה מתפרד מול עיניו לבעלי דעות ועמדות שונות. לציבור אנשים, לא חיות.
אולם כיוון שפחד אינו מניע חיובי, מגיע עידן למסקנה שאינה מוסרית בעליל: הוא קורא להתנגד לדבר ("כל דבר") רק בשל קבוצת ההתייחסות של המתנגדים וללא קשר לתוכנו. העדר, כפי שמכנה אותו עידן, או הציבור, כפי שהוא מכונה במקומות אחרים, נוטה להגדיר נורמות. האם משום שהסלידה מהטרדה והתעללות מינית הפכה לקונסנזוס של הציבור, כלומר העדר, יש להתנגד לה? לפי עידן, ייתכן שהתשובה חיובית.
עמדה לעומתית המתנגדת עקרונית לשיקולים ענייניים אינה רק לא מוסרית, ולא רק מסתירה מאחוריה פחדנות גדולה – היא גם מנביעה כזו. זכור לי טור שכתב בעבר עידן ובו תיאר כיצד היה עד למעשה אלימות אך עמד מנגד, משותק, ופחד להתערב לטובת החלש ונגד התוקפן, פן יבולע לו עצמו. מבעד למלות ההתרסה וההנעה לפעולה (מונח מעולם הפרסום המתברג כאן היטב) מציע עידן לקוראי "הארץ" שעוד נותרו פסיביות וצייתנות.
המסכנים
כתבת השער באותו מוסף שבו מתפרסם הטור של עידן היא ראיון מעניין של ארי שביט עם צבי האוזר, מזכיר הממשלה היוצא. "אתה מפתיע אותי. אינך מדבר על בנימין נתניהו ולא על שרה נתניהו ולא על נתן אשל", כותב שביט בחנפנות אופיינית, כזו המחניפה לו ולבן-שיחו במידה שווה, "אלא על דיון ציבורי שטחי ועל משפוט הרסני ועל דרג ביורוקרטי שכובל את ידיו של הקברניט". האוזר, כמובן, מסכים לכל חלקי קביעתו של שביט (הנשאבת בתורה מדבריו של האוזר עצמו). מקורבו של נתניהו קובע כי הבעיה אינה נתניהו, אלא כל האמור לעיל, ובניסוחיו שלו: "נוצר מצב שבו הדרג המדיני יחסית חלש בעוד שהדרג הביורוקרטי, הדרג המשפטי והתקשורת חזקים. על כן אין עוד מקום לאידיאולוגיה ולשכל ישר ולתמונה הגדולה".
מוסף "הארץ", 16.8.13
דברים אולי נכוחים, לבטח תלונות שאינן חדשות, אולם מיד אחר-כך מצוטט האוזר כך: "מרבית העיסוק הוא בפרטים ובתהליכים ובנראות של התהליכים. מה שחשוב איננו התוצאה, אלא איך אתה נראה גם כאשר אינך מגיע לתוצאה". והנה, ישירות ממרכז העצבים של הימין הישראלי, קינה זהה לזו שמקונן אלון עידן מלב השמאל: הקינה על אובדן מרחב הטעות, ולמעשה, אי-היכולת לזיהוי עצמי של הססנות ואובדן דרך אידיאולוגי. משום שמי שעוסק באופן אובססיבי בנראות של התהליכים הוא מי שאשם בעיסוק אובססיבי בנראות של תהליכים – לא המראה המשקפת את עיסוקו האובססיבי (להלן התקשורת).
ראש ממשלה, מזכיר ממשלה או בעל טור חסרי אומץ ועמדה מוסרית ואידיאולוגית יראו תמיד מעבר לפינה את ה"עדר" וה"תקשורת", כלומר הציבור, יתישו עצמם במלחמה איתו ויאמצו עמדה ניהיליסטית – מילולית במקרה של עידן ומעשית במקרה של נתניהו, שהשחית את השידור הציבורי, ריסק את הקול האלטרנטיבי בחדשות 10 והביא עלינו את "ישראל היום", תוך שהוא מתנער במקביל, בשדה הפוליטי, מעמדותיו האידיאולוגיות המוצהרות אחת לאחת.
סימנייה
כתבה מעניינת במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות": אמיר שואן מסכם באופן ענייני את הסוגיות השונות סביב נושא התפרצות הפוליו בישראל והתנהלות משרד הבריאות (ללא לינק).
תיקון 20
"רוב החברות בבורסה הישראלית השלימו השבוע את היערכותן לתיקון 20", כותב במוסף "כלכליסט" גולן פרידנפלד על התקנה החדשה בדבר שכר הבכירים. "התוצאות מאכזבות: טבלאות השכר החדשות נשענות על עיוותי השכר הקיימים, מעט מדי חברות מתגמלות את המנכ"לים על ביצועי-יתר טובים משל המתחרים, וקביעת היעדים שמזכים בבונוס היא עניין אלסטי מאוד".
ובינתיים, באי.די.בי
"דנקנר מצא משקיע חדש", לשון כותרת ידיעה בעמ' 4 של "ידיעות אחרונות". הידיעה, של כתבי "ממון" ליטל דוברוביצקי ונווית זומר, מופיעה ככל הנראה בעמודי החדשות משום שהגיעה אחרי שהמוסף הכלכלי כבר ירד לדפוס. מדובר, אם כן, בחדשות טריות. "אחרי שנחתם הסכם עם איש העסקים סשה גרנובסקי להצלת אי.די.בי, דווח אמש ב'כלכליסט' כי חברת דרמור ניהול ויזמות ואדם בשם משה שחר הגישו הצעה גבוהה יותר". מדוע ב"ידיעות אחרונות" טורחים לשבץ ידיעה על עוד ספק-ספין מבית-מדרשו של הטייקון הטובע נוחי דנקנר? אולי משום שעבורם הצלחתו של איל ההון להמשיך להחזיק בשליטה בתאגיד שהתרסק תחת הנהלתו פירושה "הצלת" התאגיד.
ענייני תקשורת
סכסוך בין השב"כ לפרקליט או פרקליטים בכירים מגיע, אם הבנתי נכון, ל"הארץ" ול"ידיעות אחרונות" – אבל בעוד שב"ידיעות אחרונות" מדבררת טובה צימוקי בלקוניות את עמדת המערכת, ב"הארץ" מצליחים אורי משגב ורויטל חובל להפיק עניין עקרוני: "מכתב סודי שופך אור על מערכת משפט מקבילה לתיקי ביטחון", נכתב בכותרת דיווח מובלט שלהם בעיתון.
ביום רביעי החליטו עיתונאי "מעריב", כפי שהם נוהגים לעשות מדי פעם מאז שהשתחררו מהאחיזה המשחיתה של המו"לים עופר נמרודי ונוחי דנקנר, לסטות מסדר היום החדשותי שהתקבע אותו יום ולהקדיש במה נכבדה בפתח הגיליון לעיסוק בשינוי שמעוניין לערוך משרד האוצר באופן חישוב הפנסיה כך שזו תקטן. לקראת סוף הדיווח החדשותי על השינוי נוספה פסקה לאו דווקא קשורה לנושא עצמו, מעין תוספת אישית של העיתונאים ב"מעריב" (כפי שהם נוהגים לעשות מדי פעם), שרבים מהם גילו עם תום תקופת נמרודי-דנקנר כי מעסיקיהם לא הפרישו כדין כספים לקרנות הפנסיה והפיצויים שלהם:
"קרנות הפנסיה של לא מעט מועסקים במשק כבר היום נפגעות ונמצאות בסיכון, כאשר מעסיקים בוחרים במודע שלא להפריש את קצבת הפנסיה המגיעה לעובדיהם על-פי חוק. מאז 2008 ההפרשות לקרן הפנסיה של העובד הן חובה המוטלת על המעסיק. ואכן, התופעה של אי-הפרשות לפנסיה של עובדים הצטמצמה לעומת שנים עברו. אולם גם כיום, אף שמדובר בעבירה פלילית, ישנם מעסיקים שלא מעבירים את ההפרשות לקרנות הפנסיה של עובדיהם". עיתונאי "מעריב" יתעניינו אולי במכתב הבא, המופיע בבלוג "ביי-סייד מטריקס" תחת הכותרת "כך הציל וורן באפט את הפנסיות של עובדי ה'וושינגטון פוסט'".
מוסף "ממון", 16.8.13
המוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" מוקדש לפרויקט תוכן שיווקי של בנק הפועלים (בסגנון עדות הריאליטי: עזרה למשפחות במצוקה). בכפולה הפותחת מתפרסם מעין "דבר העורך" – של סבר פלוצקר, פרשן כלכלי, ושל ציון קינן, מנכ"ל הבנק. מתי יחליטו ב"ידיעות" לוותר על מראית העין ולהסתפק בדבר המנכ"ל? אף פעם לא. כוח המשיכה של פרסום מהסוג הזה הוא בדיוק בגלל התדמית המעורבת שלו, הספק שניצת אצל הקורא שאולי מדובר במוצר עיתונאי. פלוצקר, ועובדים אחרים במקצוע העיתונות המשתפים פעולה עם מיזמים דומים, יכולים לישון בשקט כשהם מצליחים להירדם.
אגב, מי שהתמחה בפרויקטים מהסוג שמגיש "ממון" הוא אלון גל, שבאפריל השנה אמר את הדברים הבאים לדנה ספקטור, בראיון שהתפרסם ב"ידיעות אחרונות": "שנים הייתי שחצן מדי. לא הסכמתי להקשיב בכלל שיש בעיה מוסרית עם הדבר הזה שנקרא טיפול מקצועי בפריים-טיים. [...] אני נכנס עם בן-אדם לבנק והדברים מסתדרים כבמטה קסם. שטיח אדום יפרשו לו שם. אותו אדם ייכנס שתי דקות אחרי זה בלי אלון גל. ומה אז? איך יתייחסו אליו? אז הטלוויזיה יוצרת מצב מעוות. אני מכבס מנגנונים שלמים, מטהר אותם".
המגזין "פירמה" של "גלובס": חן מענית כותב על "תמונות קשות לצפייה", ענת ביין-ליבוביץ' מראיינת את מודי כידון, ליאת רון את עדי מאירי, ופיני אסקל עם סייד קשוע. כתבת השער של "7 ימים" היא ראיון המוגש בהגזמה מעוררת תהיות עם שריל סנדברג, בכירה בפייסבוק (או בז'רגון האינפנטילי של המוסף, "מלכת הלייקים"). אורי קליין כותב ב"גלריה" על הביטוי "אתה חי בסרט". כתבה מתורגמת מה"ניו-יורק טיימס" עוסקת בכשלונה של טינה בראון ב"ניוזוויק". "סופית: 'לאטמה' לא תשודר בערוץ 1", נכתב בכותרת על שער "מקור ראשון", המובילה לידיעה של לי-אור אברבך שהתפרסמה ב"גלובס".
מיכאל טוכפלד מראיין ב"מקור ראשון" את שגריר ישראל בסין מתן וילנאי, בין השאר על פרשת "הבנק הסיני" "שחשף עמיתי אריאל כהנא". ב"מקור ראשון" מרגישים מאוכזבים מאוד מכך שאת הקרדיט על חשיפת הפרשה מקבלים נחום ברנע ושמעון שיפר מ"ידיעות אחרונות" ולא כהנא מ"מקור ראשון" – זאת על אף שהגרסה של כהנא לסיפור התפרסמה יום קודם לפרסום בעיתונים, באתר האינטרנט של "מעריב". במלחמת הקרדיטים, נראה שברנע ו"ידיעות" לעולם ינצחו את כהנא ו"מקור ראשון", אבל במקרה הזה אין לעורכים ב"מקור ראשון" להלין אלא על עצמם. בעוד שב"ידיעות" עשו חגיגה והדפיסו כותרת ראשית, ב"מקור ראשון" דחקו את הסיפור של כהנא לעמודים הפנימיים.
"אם יאיר לפיד היה בעל טור, ב'7 ימים' למשל, מה הוא היה כותב על פוליטיקאי בכיר, מנהיג של מפלגה גדולה העומד בראש משרד חשוב, כמו האוצר למשל, שעולב פעם אחר פעם במצביעיו, מכנה אותם בשמות, בז למחאותיהם, לועג לעמדותיהם ובאופן כללי נוהג בהם בהתנשאות ובזלזול?", שואל יוסי ורטר ב"הארץ". "אח, איזה טור שנון הוא היה מרביץ".
"כמו אצל גוגול, כך אצל חנוך לוין. הנשים הן בעיקר איום" (כותרת משנה לטור של יצחק לאור במוסף שעורך בני ציפר).