מה עובר על דב אלפון? הבחור המוכשר, שהיה עד לאחרונה עורך הוצאת דביר-זמורה-ביתן-כינרת ומונה לתפקיד הנחשק והחשוב של עורך "הארץ", נתקף כנראה פיק ברכיים חמור. אם הוא מנסה להשתית את יחסיו עם עובדיו על הטלת מורא וחיל, ומתעקש להוכיח להם מה עושה הדג ומאיפה, הדבר אינו מעיד על ביטחון עצמי רב. מה עשתה רותי סיני, כתבת העבודה והרווחה של "הארץ", שמצדיק את פיטוריה? היא העזה לספר בכנס פומבי, שסוקר באתר "העין השביעית", על מצוקותיה ומאבקיה על החומרים שהיא מתעקשת לפרסם בעיתון שבו היא מועסקת. העיתון, לעומת זאת, מעדיף כנראה לפנות לחוגי קוראים שמעוניינים יותר ברשימות אינסופיות על דגמי האופניים החדישים ואופנת בגדי היוגה האחרונה מאשר בידיעות על כל מי שאינו יכול להרשות לעצמו את הפריטים החשובים האלה.

דבריה של סיני העלו את חמתו של עורך "הארץ". אי-אפשר לנהל כך יחסי עבודה, הודיע. הוא האשים אותה ב"מסכת שקרים שתכליתם העיקרית, מלבד להציג אותך בפני הקהל כקדושה מעונה, היא להכפיש בציבור את עיתונך ואת העובדים בו". ולא רק זה, אלפון דרש מרותי סיני "לשלוח בתוך 24 שעות ל'העין השביעית' הכחשה עם העתק אלי", או שתתייצב אצלו ל"שימוע בדבר פיטורייך".

סיני אינה טירונית בבסיס צבאי ומעמדה המקצועי אינו זקוק להכשר של דב אלפון. הישגיה רשומים על דפי "הארץ", והם אף זכו להוקרה והכרה רשמית בנימוקי חבר השופטים שהעניקו לה את פרס סוקולוב. אבל גם אילולי היתה מוסד עיתונאי מוכר ומוערך, לא היה מגיע לה יחס שכזה. לאף אחד לא מגיע יחס שכזה רק משום שהוא מעז לדבר ולהעלות לדיון את מה שעובר עליו במקום עבודתו. וגם אם סיני אינה מציגה את התמונה לאשורה, לטעמו של העורך, הדרך פתוחה לפניו להציג את עמדתו, להתדיין, לברר מדוע זו תחושתה של אחת העיתונאיות הבכירות שלו. העורך יכול אפילו – שומו שמים – לפתוח את הדיון מעל דפי עיתונו. כך נהג "הארץ" לפני כמה שנים במחלוקת שהתגלעה בין העורך חנוך מרמרי למו"ל עמוס שוקן. אבל אולי "הארץ" של היום אינו סומך על קוראיו.

אורית שוחט, מבכירי "הארץ", סיפרה ל"העין השביעית" על אווירה של פחד בקרב העיתונאים, עובדי העיתון, בעקבות פיטוריה של רותי סיני. מצב שבו עיתונאים מבוהלים וחרדים לגורל שכרם החודשי – גם אם הוא צנוע – חייב להדאיג כל מי שמודע לחשיבותה של התקשורת בחברה דמוקרטית. ול"הארץ" יצאו מוניטין של בימה שמוכנה לספוג קולות חריגים ורחוקים מאוד מהזרם המרכזי. עד שהדברים נוגעים בו עצמו, כנראה.

השינויים העוברים על "הארץ" אינם רק עניינם הפרטי של עובדי העיתון, וקשיי ההישרדות של העיתון בעולם התקשורת המשתנה חשופים גם לקוראים השומרים לו עדיין אמונים. מי שלא יכול לפתוח את הבוקר בלי הקפה ו"הארץ" יודע במה מדובר, ואין טעם להכביר מלים. לעיתונאים המסורים של "הארץ" אין מקום ואין אפשרות לדבר על מה שעובר עליהם, ולא שהם לא מנסים: ההחלטה האמיצה לחדש את פעילותו של הוועד שלהם מדברת בעד עצמה. המשימה המוטלת על כתפיו של אלפון ענקית ובאמת מפחידה, אך בלי עיתונאים עצמאים וגאים במקום עבודתם אין לו שום סיכוי.