ראש הממשלה בנימין נתניהו נואם, אתמול בכנסת (צילום: דוד ועקנין)

מחפשים אחיזה

"העליון דחה מאסר קצב: לא ניתן לשלול שערעורו יתקבל", נכתב בכותרת מתחת לקפל על שער "הארץ". "חופשי בינתיים", מדווחת – ומאחלת – הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". "יכול לחייך", מוסרת הכותרת האופטימית בתחתית שער "מעריב". "ההחלטה שהרגה את מבחן בוזגלו", נכתב בכותרת ראשית הפרושה לרוחב כל עמוד השער של "ישראל היום" בפורמט מובלט וחגיגי, ומתחתיה, באופן יוצא דופן, תמצית מורחבת של מאמר דעה (מרדכי גילת).

"סניגורי קצב יכולים לרשום לעצמם הישג ראשון בסאגה המתמשכת", נכתב בכותרת המשנה לראשית על שער "מעריב". "גם הנשיא לשעבר יכול לשאוב עידוד מההחלטה: הן מהעובדה שקיבל כמה חודשי חופש יקרים מחוץ לכלא, והן מסימני שאלה שהציב השופט דנציגר סביב קביעת המחוזי בהכרעת הדין בעניין האונס".

כותרת הביניים הראשונה לכתבה בעניין זה ב"מעריב", של נועם שרביט, היא "היד הרועדת של דנציגר": "החלטת השופט יורם דנציגר לעכב את ביצוע עונש המאסר של משה קצב עד להכרעה בערעורו היא בלתי שגרתית, מפתיעה ואף מותירה תחושת אי-נוחות. דנציגר אמנם עיגן את החלטתו בקווים המנחים שנקבעו בהלכה המשפטית ובכך לא חרג מ'כללי המשחק', אך התחושה היא שדנציגר פשוט ביקש להימנע מלחתום על ההחלטה הסופית שתשלח כבר כעת את הנשיא לכלא".

מהו הבסיס להחלטה? "קצב אינו מסוכן לציבור" ו"סיכויי ערעורו אינם אפסיים, שכן טענותיו 'אינן מופרכות או חסרות בסיס'", כותב שרביט. עמוד שלם מוקדש ב"מעריב" למאמר של שמואל מיטלמן, המנתח את החלטת דנציגר ומוצא בה יותר מפחד רעדני: "דנציגר קבע כי אין להתעלם מכובד הטענות שהעלה קצב ביחס לאליבי לו הוא טוען בסוגיית האונס, וכי הנחות בית-המשפט המחוזי בעניין זה הן לכאורה חסרות אחיזה בעדויות ובראיות".

ב"ידיעות אחרונות" מגישים את המידע לקורא גם באמצעות טבלה המפרטת ארבע נקודות מחלוקת בין הרשעת המחוזי להחלטת העליון: המחוזי קיבל את טענת המתלוננת לגבי מקום התרחשות האונס אף שטעתה בתאריך, אך על התביעה היה להציג תאריך חלופי; ראוי לבחון את הרישום הממוחשב שהציג קצב לביסוס האליבי שלו לגבי מיקומו בזמן האונס, שנדחה על-ידי המחוזי; הפנייה של א' לאנשים שונים בזמן אמת אינה בבחינת חיזוק חיצוני לטענת האונס משום שדיברה איתם רק על הטרדה; על בית-המשפט היה לבחון טענה של קיום רומן בהסכמה ולא אונס, למרות הכחשת קצב את דבר קיומו של רומן.

טבלה נוספת ב"ידיעות" מביאה שישה מקרים של עברייני מין – שלושה שמאסרם נדחה ושלושה שלא. המקרים מובאים בלקוניות, ללא ציון פרטים מזהים, ובעיקר – ללא שום הסבר על נסיבות הדחייה או האי-דחייה של המאסר. בעמ' 4 כותב צח שפיצן כי "השופט דנציגר ייצג בעבר את מקורבו של קצב", אורי יואלי, שהיה ראש וראשון למסייעים לקצב בפעולות נגד המתלוננות נגדו. "דנציגר עידכן מראש את בייניש, והיא אישרה לו לשבת בדין", נכתב בכותרת המשנה.

"אתמול נפל דבר במדינת ישראל: אין בה יותר אנשים חסינים", כתב גילת ב"ישראל היום" למחרת פרסום פסק דינו של קצב. הסנטימנט הזה, של גאווה במערכת המשפט הישראלית, איפיין אז את רוב הכותבים בעיתונים (בן-דרור ימיני ומנחם בן מ"מעריב" היו יוצאי דופן; אולי היה עוד מישהו). היום כותב גילת כי ההחלטה של בית-המשפט העליון "בלתי סבירה על פניה".

"נגד עיכוב העונש" ו"בעד עיכוב העונש", נכתב מעל לטורים בשני צדי הכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות". "מפותל, שלא לומר מסורבל", כותבת אריאלה רינגל-הופמן ("נגד") על ניסוח ההחלטה של דנציגר. "מלכתחילה היה ברור כי מדובר במקרה שיסתבך", כותב בעז אוקון ("בעד"). אני רואה כאן הסכמה.

נתניהו, בין נאומים

"ראש הממשלה בנימין נתניהו ימריא היום לוושינגטון, לקראת נאומו המדיני המתוכנן בקונגרס ביום שלישי הבא. הערב צפוי נשיא ארה"ב ברק אובמה לשאת נאום בנושא המזרח התיכון שלאחר המהפכות האחרונות", נכתב בפתח הידיעה הראשית של "הארץ". אלא שהידיעה עצמה עוסקת למעשה בעניינים אחרים: פרשת הדלפות וגירוש נספח משגרירות רוסיה. מדוע, אם כן, להזכיר את נתניהו? אולי כי ההרגשה היא שפרשיות ההדלפה והדיפלומטיה אינן באמת חשובות כל-כך, אבל מה לעשות, בזה עוסקים כולם.

"נתניהו: עבאס מעוות את ההיסטוריה", נכתב אתמול בכותרת על שער "הארץ". "ראש הממשלה הגיב אתמול על מאמר שפירסם יו"ר הרשות ב'ניו-יורק טיימס': 'הפלסטינים הם שסירבו לתוכנית החלוקה ותקפו את המדינה היהודית כדי לחסלה. אין לכך זכר במאמר'", נכתב בכותרת המשנה. הידיעה עצמה, של יהונתן ליס ונטשה מוזגוביה, נכתבה בנימה ביקורתית: "ראש הממשלה בנימין נתניהו מיהר להיאחז אתמול במאמר שפירסם יו"ר הרשות הפלסטינית [...] ערב נסיעתו לוושינגטון, הפך נתניהו את המאמר לכלי נוסף בקרב ההסברה הישראלי, בניסיון להוכיח שהצד הפלסטיני אינו מעוניין בשלום אמת עם ישראל". אם כן, ראש הממשלה נטפל לאבו-מאזן מסיבות לא ענייניות אלא לצורכי תעמולה, כדי לקדם את האג'נדה שלו.

מה כתב אבו-מאזן? "בנובמבר 1947 העצרת הכללית הציעה את הצעתה וענתה בחיוב. זמן קצר לאחר מכן, כוחות ציוניים גירשו ערבים פלסטינים כדי להבטיח רוב יהודי מוחלט במדינת ישראל העתידית, וצבאות ערב התערבו". עיוות של ההיסטוריה או לא עיוות של ההיסטוריה? אם כן, האם "הארץ" נטפל לנתניהו מסיבות לא ענייניות אלא לצורכי תעמולה, כדי לקדם את האג'נדה שלו?

מהי האג'נדה שלו? "נאומו של ראש הממשלה במליאת הכנסת שלשום מחזק את הטיעון הפלסטיני שהערוץ המדיני הישיר עם ישראל מוביל למבוי סתום, ומצדיק את פנייתם לאומות העולם", זאת משום שבנאום "נתניהו הציג מתווה מדיני חסר חזון ומנותק לחלוטין מהמציאות החדשה שמתהווה באזור".

היום, ב"ישראל היום", כותרת לרוחב תחתיתו של עמוד השער: "אובמה ידרוש מהממשלה הפלסטינית: להכיר בישראל ולהתחייב להפסיק הטרור". "נתניהו: 'נאמן לעקרונות שהצגתי בכנסת'", נכתב בכותרת ידיעה בעמ' 9. "מטרת הנאום היתה ליצור חזית לאומית רחבה; יכול להיות שבכנסת זה לא נראה, אבל אני חש שבעם זה הצליח", מצוטט נתניהו בכותרת המשנה.

הידיעה עצמה, של שלמה צזנה ומתי טוכפלד, היא הארוכה ביותר בעמוד (מחזיקה כ-630 מלה), מצטטת שוב את נתניהו ("אנחנו במאבק קיומי") וכמה חברי-כנסת מהליכוד, ואף מקדישה פסקה שלמה למיכאל איתן, ש"הדהים את חברי הליכוד" משום שאמר את המלים "שטח כבוש" – אולם כושלת לחלוטין במימוש ההבטחה הגלומה בכותרת ואינה מזכירה במלה אחת מה הם, בעצם, העקרונות של נתניהו.

"אתמול כינס נתניהו את חברי סיעת הליכוד ואיפשר להם 'להוציא' קיטור", נכתב בידיעה ב"הארץ". "נתניהו עצמו לא הרבה במלים, אך חזר על עיקרי נאומו בכנסת שלשום, והציג את העקרונות סביבם יש קונסנזוס בציבור הישראלי", כותבת מזל מועלם. מה הם העקרונות הללו? חידה. אמנם, יש רמז: "במפגש עלה נושא הגושים, לאחר שנתניהו עשה שימוש במונח זה בנאומו בכנסת, כשאמר שגושי ההתנחלות יישארו בשליטת ישראל. חלק מחברי-הכנסת, ביניהם דני דנון, דרשו ממנו שלא לעשות שימוש במונח שכן הוא מבדיל בין המתיישבים ביהודה ושומרון. להם ענה נתניהו: 'יש הגדרות שונות למלה גושים". אם כן, העקרונות של נתניהו: "יש הגדרות שונות למלה גושים". ובאותו עמוד ב"הארץ", מאמר מתורגם של תומס פרידמן מ"הניו-יורק טיימס" תחת הכותרת "טיפשי לתת לנתניהו לנאום בקונגרס". "שים מפה על השולחן", קורא פרידמן לראש הממשלה.

על מה ינאם אובמה

בעמ' 11 מקדישים ב"ישראל היום" ידיעה נפרדת לתגובה לפרסום של טיוטת נאומו של אובמה (הצפוי היום) ב"ידיעות אחרונות": "דוברו של אובמה: הדיווח שפורסם ב'ידיעות אחרונות' כוזב לחלוטין". הדובר, ג'יי קרני, אמר כי "לא חלקנו את טיוטת הנאום עם אף אחד מחוץ לממשל", אולם לא התייחס בשום דרך לתוכן הדברים שפירסם שמעון שיפר ב"ידיעות". האם אובמה אכן יקרא לישראל לחזור לגבולות 67'? באותו עמוד מתפרסמת ידיעה נוספת, של יוני הרש, ולפיה "הנאום של אובמה לא צפוי להתמקד בישראל".

ב"הארץ" כותרת ידיעה בעניין היא "אובמה ינאם היום: 'השינויים במזה"ת – הזדמנות'". ב"ידיעות אחרונות" טורחים לדווח על ההכחשה של הבית הלבן, למרות הציטוט המובא מפיו של קרני. גם אין הכחשה לדברים שפירסם שיפר: "אף שנאום הנשיא לא יתמקד אך ורק בסכסוך הישראלי-פלסטיני, אובמה יציג את חזונו לפתרון הסכסוך בדמות שתי מדינות לשני עמים", נכתב בידיעה של אורלי אזולאי ואיתמר אייכנר.

מי צודק, הרש או שיפר? בתוך כמה שעות נדע. שיפר התבסס, לפי "ישראל היום", "על טיוטות נאומו של הנשיא אובמה ועל שיחות עם היועץ לביטחון לאומי של ראש הממשלה יעקב עמידרור וקודמו בתפקיד עוזי ארד". עמידרור הוא לשעבר בעל טור ב"ישראל היום", ארד הוא לשעבר מי שמפטפט עם עיתונאים לפי תומו על עסקאות גרעין עם האמריקאים. מה שמוביל אותנו לפסקה הבאה.

חיזוק היכולות האסטרטגיות

"עוזי ארד הודח לאחר שחשף את ההבנות החשאיות בין ישראל לארה"ב בתחום הגרעין", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "החקירה שבסופה נאלץ היועץ לביטחון לאומי להתפטר נפתחה לאחר דרישה חד-משמעית שהעביר ממשל אובמה, בעקבות פרסומים הנוגעים לשיחות חשאיות בין שתי המדינות באשר לתחום הגרעיני האזרחי, ביוני אשתקד", נכתב בידיעה עצמה. "בידיעות, שפורסמו במקביל ב'הארץ', בערוץ 2 ובגלי-צה"ל, נאמר כי הממשל העביר לישראל ערבויות חד-משמעיות 'לשימור וחיזוק יכולות אסטרטגיות של ישראל' בתחום הגרעין. בכירים בממשל האמריקאי רתחו ודרשו מנתניהו לפתוח בחקירה לאיתור המדליפים".

אם כן, לא כפי שנכתב ברוב העיתונים (וגם ב"הארץ"), שטענו כי ההדלפה היא משיחה של נתניהו עם פוטין על מכירת טילים לאיראן (או לסוריה, כפי שנכתב ב"הארץ" אתמול). ברק רביד, שפירסם את הידיעה על השיחה עם הרוסים ב"הארץ", יכול לשחרר עצמו מקשר להסתבכותו של ארד. ומיד להסתבך שוב: רביד הוא גם מי שחתום על ידיעת הגרעין, כפי שמציג "הארץ" לראווה, כמנהג הטבלואידים, בעמ' 2. ב"הארץ", מסתבר, הצביעו על הכתב הנכון, רק לא על הכתבה הנכונה.

אתמול תהה רביב דרוקר בערוץ 10 כיצד מתיישבות שתי ההשקפות שהציג נתניהו ביחס להדלפה עצמה. בתחילה טען כי מדובר בהדלפה שגרמה נזק בטחוני משמעותי והורה לשב"כ לחוקרה – צעד לא שגרתי. מאוחר יותר, כשנדרש להתמודד עם גילויי השב"כ כי ארד הוא מי שהדליף את המידע ומאוחר יותר עם התהיות על אודות הטיפול שניתן לארד, המעיט נתניהו (ואנשיו) בחשיבות ההדלפה או בנזקה. האם ייתכן כי הגרסה השנייה היא הנכונה, ואילו הגרסה הראשונה אולצה מגרונו של נתניהו כדי לספק את האמריקאים?

ומה באשר לביקורת הנוקבת של בן כספית ("מעריב"), טובה צימוקי ("ידיעות אחרונות") ויואל חסון (קדימה) על כך שהיועץ המשפטי יהודה וינשטיין לא העמיד לדין את ארד ובכך פעל, לכאורה, בשליחות האינטרסים של נתניהו, שרצה להגן על מקורבו (ארד)? "במשרד המשפטים טוענים בתוקף שאין מדובר בטיוח שנועד לחסוך מבוכה מנתניהו, אלא ברצון להשקיט פרשייה רגישה, שסיקור רחב שלה (כפי שקורה עכשיו) עלול היה להביא לחשיפת מידע רגיש נוסף", נכתב ב"הארץ" (עמוס הראל ואנשיל פפר). "מקורבים לארד האשימו את התקשורת שניפחה את הנושא", מוסיפים ב"הארץ" תגובה, שכמותה ניתנו כבר לעייפה בימים האחרונים, מה שלא הופך אותה לנכונה פחות.

הנספח

"הגירוש מרוסיה" היא הכותרת הראשית של "מעריב". "גילויים חדשים" ו"פרשת הנספח והריגול", נכתב מעליה. "הרוסים חשדו: הנספח הצבאי של צה"ל במוסקבה, אלוף-משנה ואדים ליידרמן, מרגל לטובת ישראל. בהוראת ראש הממשלה הרוסי פוטין והנשיא מדבדב נעצר ליידרמן וגורש לישראל יחד עם משפחתו. אחת הסברות במערכת הביטחון: המודיעין הרוסי ביקש לגייס את הנספח כסוכן כפול", נכתב בכותרת המשנה. "ליידרמן נחקר בשב"כ, ונמצא דובר אמת בפוליגרף".

"מגורש" היא הכותרת על שער "ידיעות אחרונות". "תקרית קשה בין ישראל לרוסיה", נכתב בכותרת המשנה. "צה"ל: הוא לא ריגל", נכתב עוד בכותרת המשנה. "תהיה זו הפתעה גדולה אם יתברר – ודברים כאלה דולפים, בסופו של דבר – כי אלוף-משנה ליידרמן, נספח צה"ל ברוסיה, אכן עסק בריגול", כותב רונן ברגמן בכפולה המוקדשת לעניין.

ידיעת תקשורת אחת

ב"ידיעות אחרונות" מקדישים עמוד שלם (עמ' 22) תחת הלוגו "מיוחד" לשאלה "למה באמת פרשה מנכ"לית הטלוויזיה החינוכית". הכותרת היא: "הדיל: פרישה ונזיפה במקום דין משמעתי". "כמה ימים אחרי שהודיעה על פרישה מתברר [כך במקור] הסיבה לפרישת מנכ"לית החינוכית יפה ויגודסקי: הטבות שונות שקיבלה במסגרת תפקידה וחשד שפעלה בניגוד לנהלים", נכתב בכותרת המשנה, שמסתיימת בתגובה המסורתית: "ויגודסקי: כל מה שקיבלתי היה כחוק, ופרישתי היתה מתוכננת".

הלידים: "באוקטובר 2009 התארחה ויגודסקי במלון מפואר באתונה, בכנס שאליו הוזמנה על-ידי חברה המקבלת קרוב למיליון שקל בשנה מהחינוכית ושעליה היא אמורה לפקח", ו"השחקן והמפיק יענקלה מנדל, הנחשב למקורבה של ויגודסקי, קיבל להפיק לטלוויזיה החינוכית תוכניות ובתמורה היה אמור לקבל סכום של מאות אלפי שקלים". על הכתבה חתומות תחיה ברק ויאנה פבזנר, תחקירניות המוסף. עובדה זו, בצירוף עימוד יוצא דופן, מעוררים את המחשבה שהכתבה היתה אמורה להתפרסם רק מחר, אולם הוקדמה משום שהמידע החל להתפרסם כבר אתמול ברשת.