"לפתוח לפתוח לפתוח". המוטו הזה, הלקוח מהגיליון התשיעי של "העין השביעית" בגלגולו ככתב-עת מודפס, הוא תמצות תפיסת עולמה של הסמכות הממלכתית העליונה לענייני תקשורת בממשלה שכיהנה בישראל בסוף שנות ה-90 של המאה הקודמת, ממשלת נתניהו הראשונה. השנה היתה 1997, ארבע שנים לאחר המפץ המסחרי הגדול שהביא עימו ערוץ 2, ימי ראשית האינטרנט העברי, שהיה אז לא הרבה יותר מקוריוז עתידני.

"העולם הולך וצריך ללכת לקראת חופש בכל התחומים ותחרות בכל התחומים", הסבירה שרת התקשורת לימור לבנת לחברי מערכת כתב-העת לביקורת התקשורת, שנפגשו עימה בלשכתה. את השוק צריך לפתוח, חידדה, והמדינה צריכה ללמוד לשחרר.

עשור וחצי אחר-כך, הכל פתוח-פתוח-פתוח, אבל לא ממש משגשג. מי שיפרוש את מפת הבעלויות בתקשורת הישראלית שהופיעה באחד מגליונותיה האחרונים של "העין השביעית" במתכונתה המודפסת לצד מפת הבעלויות החדשה המתפרסמת כעת כאן, יבחין בלי קושי בהתפוצצות האוכלוסין שהביאו עימן השנים האחרונות. בישראל 2013 יש יותר גופי תקשורת מאי-פעם. אלה מהם שיכולים להרשות לעצמם נוקטים גישה של האכל-ככל-יכולתך: על המסך הקטן, על המסך היותר-קטן ועל המסך הזעיר, במערכות השמע ובאולמות הכנסים, ואצל בעלי כיסים עמוקים במיוחד – גם על נייר.

אלא שהאוכל הולך ומתקלקל, מתקלקל ואוזל. בצד ריבוי ערוצי התקשורת והצפת המידע בולטת בשנים האחרונות גם מגמה של פגיעה מתמשכת באיכות התכנים ובסביבות העבודה האמונות על הפקתם. עיתוני הדפוס, הקטר המוביל את רכבת החדשות בישראל, היו הראשונים לחוש את הגרזינים. אתרי האינטרנט, שכשלו בגריפת הרווחים שאבדו למהדורות הפרינט, למדו מינקות להסתדר עם מגף על הצוואר וכשל תפקודי כרוני של בלוטת האתיקה. ערוצי הטלוויזיה, שעל אף חזונה של שרת התקשורת עדיין נתונים לפיקוח ממלכתי, נקלעו גם הם בשנים האחרונות לקשיים כלכליים, שלא נפתרו גם על רקע שבירתם של שיאי צפייה וטעם רע. המדינה, שניסתה למשטר את התחום ומואשמת גם כיום בפיקוח יתר, למדה אולי לשחרר, אבל זה לא עזר.

הקשיים הללו, המלווים בשינויים הולכים ומקצינים באופן צריכת התוכן בארץ ובעולם, יצרו בשנים האחרונות תכונה בשוק התקשורת המקומי: בישראל של היום, כלי תקשורת מחליפים ידיים בקצב הולך וגובר, ותמורת סכומים קטנים והולכים, המשקפים מן הסתם תחזית פסימית בנוגע להיתכנות הקיום שלהם. מפת הבעלויות בתקשורת מציגה אפוא לא רק את העוצמה ואת רשת הקשרים שמרכזים בידיהם בעלי ההון, אלא גם את מידת החשיפה שלהם לשווקים שרובם כבר אינם רווחיים.

לא מפתיע אפוא שבעלי הון עכשוויים מקפידים להחצין את רגשי האלטרואיזם וההקרבה שמעוררת בהם בעלות על כלי תקשורת ישראלי. עם זאת, ראוי לזכור שהרגשות הללו הם פן צדדי בלבד של שליטה על אפיק תקשורת בעידן שכולו מידע. מי שעוקב אחרי פרסומי "העין השביעית" בשנים האחרונות יודע שהבעלים, רובם ככולם, עושים שימוש קבוע בעוצמה שמעניקה להם המדיה שברשותם כדי למנף את מגוון העסקים שהם חולשים עליהם, ולעתים קרובות מטים את התוכן המערכתי ומחבלים באיכויותיו למען קידום צרכיהם המסחריים והפוליטיים.

מפת הבעלויות בתקשורת הישראלית, 2013 (לחצו על התמונה לצפייה בגודל מלא)

המפה המוגשת כאן לקוראי האתר, החושפת את מערך הבעלויות הצולבות בתקשורת הישראלית, מעניקה מושג גם באשר לאינטרסים שמניעים את התנהלותם של בעלי המאה. אצל כמה מהם, ההשפעה שמעניקה שליטה על כלי תקשורת מרכזי מצדיקה, לפחות בנקודת זמן זו, הנשמה מלאכותית של גוף עסקי מפסיד.

אדם או תאגיד המחזיק בכמה חברות מתחומים שונים יכול למצוא דרכים להרוויח גם מניהול כלי תקשורת גרעוני המפסיד כסף, אך ממיר את הממון בעוצמה מסוג אחר. מי שיתקשו להפיק תועלת ארוכת טווח מעסק כזה הם צרכני הקצה. כלי תקשורת מפסיד, בין אם הוא עוסק בעיתונות ובין אם הוא עוסק בתרבות או בבידור, הוא אורגניזם רך, כזה שלא קשה במיוחד לאנוס לכדי הפיכתו לכלי קיבול לאינטרס זר. אופטימיסטים וחסידי שוק חופשי יוצאי שנות ה-90, אולי כמו שרת התקשורת לשעבר, היו טוענים כי במקרה כזה דינו של הקהל להצביע ברגליים. המציאות, מדדי הרייטינג וסקרי החשיפה מוכיחים אחרת.

עוד בנושא

נובמבר 2006 / שוקי טאוסיג מציג את מפת הבעלויות
"העין השביעית" מגיש לקוראיו תרשים זה כדי שישמש מפה לארץ הלא מספיק ידועה עדיין של התקשורת במדינת ישראל