עיתונאי, עורך, סופר, משורר, מתרגם, פעיל מפלגתי, עסקן ציבורי, פזמונאי, אשף גימטריות – כל אלה התמזגו באישיותו של אחד העיתונאים הבולטים בארץ במשך יותר מ-20 שנה, לפני קום המדינה ובשנותיה הראשונות: יוסף חיים הפטמן. כיום השם כמעט שאינו מוכר, אך לפני 60–70 שנה רבים-רבים הכירוהו בארץ. לפני כן הוא נודע כעיתונאי וכעורך בולט בפולין. הפטמן נולד ב-1888 בפולין (אז בתחומי רוסיה הצארית), קיבל חינוך תורני וכן השלים לימודים תיכוניים כתלמיד אקסטרני. את הקריירה העיתונאית שלו החל בגיל 12, כששלח רשימה קצרה (פיליטון) ליומון העברי "הצפירה". כשהיה בן 17 פירסם המשורר חיים נחמן ביאליק, עורך המדור הספרותי בירחון "השלוח", את שירו הראשון של הפטמן, "לילה באופק עננים".

ב-1910, והוא עלם בן 22, הוזמן לעבוד ולכתוב ב"הצפירה", וקיבל מדור משלו בשם "בין הפרשיות", שעליו חתם בכינוי "יוסיפון". הוא שימש גם עורך חדשות החוץ ועורך "הצפירה לילדים".

ב-1912 החלה השתתפותו ארוכת השנים של הפטמן בעיתונות היידיש. במהלך השנים כתב ביומונים ושבועונים בשפה זו, וגם ערך כמה מהם. במקביל המשיך לכתוב ולערוך בעיתונות העברית. הוא נמנה עם ראשוני תנועת החלוץ ובאופן טבעי ערך את בטאונה.

ב-1920 עלה ארצה. במשך כשנה וחצי הספיק הרבה: סלל כבישים בעמק יזרעאל, השתתף בוועידת היסוד של הסתדרות העובדים כנציג תנועת החלוץ וכיהן כמזכיר הכללי של הוועד הלאומי, הגוף המנהל של היישוב היהודי הקטן. במסגרת תפקידו אירגן את המגבית הראשונה, שנקראה סלע-היישוב, ועסק בגיוס הראשון של שוטרים יהודים לממשלת המנדט.

בשנים הבאות חזר הפטמן לפעילות עיתונאית וציבורית בפולין, ערך תפנית פוליטית ימינה ונמנה עם ראשי תנועת הציונים-הכלליים, שמטעמה היה ציר בקונגרסים הציוניים. הוא ערך את היומונים העבריים "היום" ו"הצפירה" בוורשה, כתב סיפורים ושירים ותירגם ממיטב ספרות העולם.

ב-1933 עלה לארץ-ישראל בשנית והתמנה לעורך היומון "דואר היום". שלוש שנים אחר-כך הגיע לתחנתו העיתונאית האחרונה והחשובה – עריכת היומון "הבוקר", שביטא את עמדות החוגים האזרחיים ביישוב. בתפקיד זה התמיד כ-20 שנה, עד יומו האחרון. לצדו ערך את העיתון, רוב אותו הזמן, פרץ ברנשטיין, אך בגלל עיסוקיו הפוליטיים של ברנשטיין וכהונתו כשר בממשלות ישראל, נחשב הפטמן לעורך הממשי של "הבוקר". הוא עצמו מילא תפקידים בכירים במפלגת הציונים-הכלליים, ובד בבד עם עבודתו העיתונאית היה פעיל בקונגרס היהודי העולמי.

הפטמן לא הסתפק בעבודתו במערכת העיתון. בהיותו מקובל על כל חוגי העיתונאים, נבחר פעם אחר פעם לנשיא אגודת העיתונאים, והוא זה שיצר את הפורמט שזכה בימים ההם להצלחה גדולה – "עיתון העיתונאים". היה זה מפגש שבועי, בלילות שבת, של עיתונאים, אישי ציבור ודמויות מעניינות, שמילא מדי שבוע את אולם מוגרבי בתל-אביב עד אפס מקום. משהוחל בשידור חי של המפגש העיתונאי הזה בקול-ירושלים המנדטורי, הוא הפך ללהיט ממש. הפטמן הנחה את הערבים האלה בקלילות, בחן, ותוך שילוב של הברקות לשוניות.

ב-1942 עמד בראש קבוצה מצומצמת של עורכים ועיתונאים בכירים שהקימו את "ועדת התגובה", גוף עיתונאי שהציע להנהגת היישוב היהודי לסייע לו במאבק נגד הבריטים. הפטמן היה יו"ר "ועדת התגובה", שלא אחת התעמתה עם השלטון הבריטי ובעיקר עם הצנזורה הבריטית. עם קום המדינה הפכה "ועדת התגובה" ל"ועדת העורכים" – הגוף העיתונאי הבכיר שנפגש לעתים קרובות עם ראשי המדינה ושמע מהם מידע חסוי שלא לפרסום. הפטמן עמד בראש "ועדת העורכים" בשבע שנותיה הראשונות, עד יומו האחרון בינואר 1955.

הוא נחשב לאדם נוח, שידע לגשר על פערים פוליטיים. אף שערך עיתון של הימין, היה מקובל גם על השמאל – זכר לימיו בתנועת החלוץ ובסלילת הכבישים.

הוא נפטר באופן פתאומי מהתקף לב. בהלווייתו השתתפו אלפים ובראשם כמעט כל העיתונאים בארץ, שרים, חברי-כנסת ומאות אנשי עמך שקראו את דבריו יותר מ-40 שנה – בעיתונות העברית והיידית.

את מעמדו המיוחד של יוסף הפטמן בעיתונות הישראלית היטיב להגדיר ד"ר עזריאל קרליבך, עורך "מעריב", בדברי ההספד שלו: "אנחנו עדה אשר המפלג שבה מרובה על המאחד, ובה איש על חרב לשונו יחיה. אין בעצם עיתונות – יש רק עיתונים... קשה אצלנו למצוא מכנה משותף. אילו בתקנות מופשטות היינו מחפשים זאת – לא היינו מתפשרים לעולם. אך מצאנו אותו, את הפטמן. הוא היה הפשרה בין כולנו. על פשרה לא היינו יכולים להסכים. אך עליו – בקלות. הוא היה אחד הנכסים המעטים המשותפים לכולנו, מפני שהוא ניחן בתכונה נדירה ויחידת סגולה ביותר: להיות ידיד הרבים".

הפטמן גם זכה להצלחה בשני תחומים הרחוקים מן העיתונות. עוד בתחילת שנות ה-20, בביקורו הממושך בארץ-ישראל שתואר לעיל, נחה עליו רוח השירה, או הפזמונאות, ולאחר שהתנסה בסלילת כבישים, חיבר שיר הלל לחלוצים והתאים לו לחן רוסי עממי. כך בא לעולם אחד השירים הידועים ביותר בתקופת "המדינה שבדרך" – "אנו נהיה הראשונים". הבית הראשון שלו אומר, בפתוס של הימים ההם: "אנו נהיה הראשונים,/ כה אמרנו אח אל אח, אח אל אח./ אנו נהיה בין הבונים,/ נֵט המיתר, נֵט אנך".

שיר זמר שני שלו, בעל פוטנציאל גדול, היה "המנון לפתיחת האוניברסיטה בירושלים", שהפטמן חיבר בהיותו בפולין לקראת טקס חנוכת האוניברסיטה העברית באביב 1925. בשירו תיאר את האוניברסיטה כדביר ו"כבית-מקדש הוד יתנוסס שם, והמדע ינווה בו". השיר הולחן על-ידי המלחין היהודי-פולני אברהם דוידוביץ' ואף הודפס בשירון מיוחד. אלא ששירון זה, על נייר מהודר, הגיע לארץ לאחר הטקס. השיר לא בוצע ונשכח. רק בשנת 2000 חשף אותו חוקר הזמר אליהו הכהן והוא בוצע לראשונה על-ידי הזמרת אורה זיטנר.

תחום נוסף שבו הפגין הפטמן מיומנות מיוחדת היה חיבור גימטריות (חישוב אותיות לפי ערכיהן המספריים). מדי ליל שבת, ב"עיתון העיתונאים" שערך והנחה, השמיע הפטמן חידודי לשון, הערות בענייני היום וגימטריות, שזכו להצלחה מיוחדת. הגיעו הדברים לידי כך שהבריטים חשדו בו שבגימטריות התמימות כביכול מחביא הפטמן ביקורת ועקיצות נגד שלטונות המנדט, ותבעו ממנו להעביר לבדיקת הצנזורה את כל חידודי הלשון והגימטריות.