הכותרות
שלוש הכותרות הראשיות בעיתוני סוף-השבוע מתכתבות ביניהן, אך נדמה כאילו כל אחת מהן נכתבה ביום אחר. דווקא "ידיעות אחרונות" הוא הבוקר המפגר אחרי כולם, עם הכותרת "אשקלון באדום", הכתובה, באופן טבעי, בגופן אדום, ומופיעה על רקע תמונה גדולה [אמיר כהן] של סלון אשקלוני שנהרס מפגיעת רקטה, חור פעור בתקרתו. אמנם כותרת הגג מכינה אותנו למלחמת אין-ברירה חדשה ("ברק: אין מנוס ממבצע צבאי נרחב בעזה"), אך לא ברור כלל המועד שבו זו תתרחש, ועיקר הדגש הוא על ההחלטה שהתקבלה אתמול, להפעיל את מערכת "צבע אדום" גם בעיר אשקלון.
סלון אשקלוני שנהרס מפגיעת רקטה פלשתינית (צילום: פלאש 90)
כותרת "הארץ" - "צה"ל: הירי לאשקלון מקרב את המלחמה" - כבר מתכוננת לעתיד, ונוסכת בתוך כך איזו תקווה קטנה לנקמה, אך שוב ללא מועד קונקרטי. אף היא מופיעה לצד תמונת הסלון האשקלוני ההרוס [אלון רון], שחור פעור בתקרתו.
"מעריב" הוא זה שבאמת לוקח את העניינים קדימה. הכותרת הראשית שלו פשוטה, וגם ילד בן חמש יכול להבינה בנקל: "המבצע מוכן". אם בכל זאת מי מבין קוראיו אינו מבין, באה כותרת המשנה לידיעה הראשית ומסירה כל ספק: "צה"ל השלים את ההכנות למבצע צבאי ברצועה". אפילו התמונה שמרוחה יפה-יפה על השער [אדי ישראל] מספקת נקודת מבט חדשנית; זהו עדיין אותו סלון אשקלוני הרוס, אלא שהצלם לכד אותו מנקודת המבט של הרקטה, מבעד לחור שבתקרה (מעניין אם ב"מעריב" שקלו להמשיך את התנופה של שער העיתון מיום אתמול, שהעלה מהארכיון את כל הרוגי הקסאם מהשנים האחרונות, ולהקדיש הבוקר את השער כולו לתמונות של כל הסלונים שנהרסו בשנים האחרונות. זה לבטח היה יוצר רושם גדול יותר מתמונת סלון הרוס אחד, הלא כן?).
סיקור החזית הדרומית
הבעייתיות בכותרת הראשית של "מעריב" מתעוררת רק כשטורחים לדפדף ולקרוא את הידיעה של עמיר רפפורט על אותו מבצע, המוכן ומזומן לצאת לפועל. בעמ' 3, שוב תחת הכותרת "צה"ל השלים את הכנותיו לפעילות קרקעית נרחבת בעזה", כותב לפתע רפפורט כי "לא נראה כי התקיפה תחל בימים הקרובים". הסיבה: מזג האוויר. כלומר, מכונת המלחמה המשוכללת ביותר במזרח התיכון מוכנה לתקיפה, זה רק העולם שמדדה מאחור. מכל מקום, רפפורט לא נותן לעיכוב שכזה לייאש את הקורא, ובהמשך מדווח כי "בצה"ל כבר שוררת אווירה של 'מיני מלחמה'". חבל שאין הסבר לביטוי זה, תוך השוואה, נניח, לביטוי "מיני אווירה של מלחמה", ופרשנות לגבי מי מהן עלולה לגרום יותר נזק.
מנגד מדמה אלכס פישמן ב"ידיעות אחרונות" את תוכנית המלחמה של צה"ל ברצועת עזה לפרי, וקובע כי היא "תגיע לבשלות מלאה בשבועות הקרובים". פישמן מדגיש עד כמה חשוב הלקח ממלחמת לבנון השנייה -לתכנן את המבצע הצבאי כראוי - אך מיד מוסיף ואומר כי הצבא קיבל הנחיה להיות מוכן לפעולה החל מאתמול ולכן, כך נראה, אם יחליטו לזרוק את המסקנות ממלחמת לבנון השנייה לעזאזל, הצבא יידע לעשות זאת על הצד הטוב ביותר. פישמן מפרט מה יכלול צד זה: "פעולה אווירית מאוד אגרסיבית בשילוב עם פעולה קרקעית מתמשכת". נשמע מוכר?
ב"הארץ" בוחנים עמוס הראל ואבי יששכרוף את המבצע שעוד לא התחיל מנקודת מבטה העתידית של הנהגת חמאס. זו תבין אי-אז, "בעוד כמה חודשים", שההחלטה לשגר רקטה לאשקלון היתה טעות. בינתיים הם מדווחים על האדמה הרועדת בעזה, ואף מספקים הסבר לרעידות: ביממה האחרונה חיל האוויר תקף שם "בין היתר באמצעות פצצות במשקל טונה". לא רק אמצעי הלחימה זוכים לפירוט, גם ביצועיהם: "ביומיים האחרונים הרג צה"ל ברצועה לפחות 14 אזרחים", נכתב בידיעה, והכותבים אף מביאים בהרחבה קולות של תושבי עזה. האחד מיואש משלטון חמאס, האחר מתלונן על מצוקה כלכלית.
הסיפורים האנושיים
כיוון שבינתיים המלחמה טרם החלה, והרקטה שנפלה אתמול באשקלון לא פגעה בנפש, מתפנים הצהובונים לדווח על הפן האנושי. במיני מלחמה הזו לוקח "ידיעות אחרונות" את כל הקופה. ראובן וייס ומתן צורי מדווחים על מצב המיגון הקלוקל באשקלון; בית-החולים אינו ממוגן, והמקלטים הציבוריים נעולים. "זה מקלט ציבורי?", מצוטטת תושבת העיר. "למה הוא לא פתוח לציבור?".
לצד הידיעה, טור אישי של אחת ממשתתפות הסדרה "הישרדות" [ליה גיל], המתגוררת באשקלון. הטור שלה נפתח במשפט שנראה כי בכוונה תחילה נוסח כך שלא יהיה ברור אם הוא מתייחס לנעשה באשקלון או באי של "הישרדות": "אתמול נחצו כל הקווים האדומים. אבל אני לא מרימה ידיים. אנחנו חזקים ונמשיך להילחם"
רובו של העמוד ממול מוקדש לתמונה של אשה בוכייה [יובל חן] ששני אנשי מד"א מנסים להרגיעה. כיתוב התמונה: "אימה בעיניים". לצד התמונה, טור אישי של וייס, הנפתח בסיפור על אביו שנפצע מקטיושה בצפון במלחמת לבנון השנייה, וממשיך בחוויותיו האישיות מהיום שבילה באשקלון. מתברר שנסע לשם בהוראת העורכים כדי לבדוק את מצב הכוננות, אך בעודו מסייר בעיר נחתה לפתע רקטה לא הרחק ממקום הימצאו: "ממש בכניסה לשכונת שמשון צעק לי רוקח הצלם: 'תעצור!!'".
בראש עמ' 4 מספר מתן צורי על נכדים שבאו משדרות כדי להדריך את סבם כיצד להתמודד עם רקטות החמאס. "סבא, כך תיזהר מקסאם" היא הכותרת לידיעה, המופיעה כציטוט בין מרכאות. גם בלי להיות דקה אחת באשקלון אפשר לקבוע שמשפט זה מעולם לא יצא מפי הנכדים. למען האמת, הוא אפילו לא מופיע בגוף הטקסט של הידיעה.
הגענו לסוף, אבל לא הסוף הסופי
במקום לסקר בהרחבה את תגובות האזרחים, נותנים ב"מעריב" פתחון פה לפרשנים. עמ' 5-4 מוקדשים ל"פרויקט מיוחד: כך יכולה ישראל להיחלץ מהבוץ ברצועת עזה". כותרת זו מעוררת תחושות מעורבות. מצד אחד, עוד לא נכנס טנק אחד לרצועה, והנה כבר אנחנו שקועים בבוץ. מצד אחר, יש סיבה לאופטימיות, שהרי בכפולת העמודים הזו טמון, כך מובטח, הפתרון.
ארבעה מאמרים מופיעים בכפולה, כל אחד מציע פתרון אחר. עמית כהן מציע משא-ומתן עם החמאס, אך ברור לו כי "אין לישראל סיכוי עם החמאס" בטווח הארוך. עמיר רפפורט מביא את האופציה הצבאית, אך טוען כי מבצע קרקעי רחב לא יבטיח שקט לאורך זמן. לדבריו, "אופציית הגברת החיסולים [...] נראית הקורצת ביותר".
עפר שלח, לפי הכותרת שניתנה למאמרו, מדבר על "אופציית ההכלה", אבל במאמר עצמו הוא אומר "מה שמתרחש בעזה אינו 'הכלה'". הוא אינו מזכיר שום בדל של פתרון למצב, ומציין כי סיבוב האש הנוכחי התחיל עם חיסול חמישה אנשי חמאס שלשום בבוקר.
ג'קי חוגי מביא את "האופציה הבינלאומית" - "מערכת לחצים כלכליים ודיפלומטיים שתופעל על סוריה" - אך להערכתו "יחלפו כמה שנים עד שבשדרות ובעזה יעלו ילדים על יצועם ללא חלומות ביעותים". בקיצור, מי שרוצה להרגיש טוב, עדיף שיקרא רק את הכותרות ולא את הטקסטים המלאים.
אגב, גם ל"ידיעות אחרונות" כמה מאמרי פרשנות הבוקר. זה שנכתב על-ידי איתן הבר נפתח בהתנגדות נחרצת לכיבוש עזה ("זהו, בדיוק, הפתרון שרוצה בו חמאס - מלכודת לכוחות צה"ל"), ממשיך בייאוש גדול ("אין בשלב זה פתרון הולם לבעיית הקסאמים"), ולבסוף מגיע למסקנה הפוכה לזו שבה פתח: "בסוף כל הסופים יצטרך כנראה צה"ל לכבוש שוב את עזה". מה ניתן ללמוד מזה? שאולי אנחנו הגענו לסוף, אבל יש עדיין כמה סופים בדרך.
עוד בשער
הסיפור היחיד שמקבל מקום בשער "ידיעות אחרונות", פרט להסלמה בדרום, עוסק במפגש בין תמי ארד לקרנית גולדווסר [ניר גונטז']. "פגישה מרגשת", זו הכותרת שנבחרה, אך קריאה בידיעה עצמה מלמדת כי לעיתון חשוב הרבה יותר לעורר את רגשות הקוראים מאשר להתחשב ברגשות ארד וגולדווסר. "קרנית גולדווסר אישרה אמש כי נפגשה עם ארד", נכתב שם, והיא אף מצוטטת כמי שאומרת:"הרבה דברים בחיי לא נשארו פרטיים [...] אבל את המפגש שלי עם תמי אני מבקשת בכל זאת לשמור לעצמי. זה עניין פרטי".
ב"ידיעות אחרונות", כאמור, לא מתרשמים מהבקשה, והידיעה עצמה, המופיעה בהבלטה בראש עמ' 7, מקבלת את הכותרת הטלנובלית "מפגש הדמעות". מעט מאוד מידע יש בידיעה זו. למען האמת, כל מה שכתוב בשלוש הפסקאות הראשונות של הידיעה הוא שהשתיים נפגשו. "זאת היתה פגישה מרגשת", קובע גונטז' כבר בתחילת הטקסט, מתוך עמדת מספר יודע כל.
להבדיל, ב"הארץ" מדווח עקיבא אלדר על פגישה בין מנכ"ל משרד החוץ לשעבר, אלון ליאל, לשגריר סוריה בארה"ב, אימאד מוסטפא. גם בידיעה זו אין הרבה מידע על הפגישה, פרט לכך שהתקיימה ביום רביעי שעבר בוושינגטון, בחשאי, מחוץ לכותלי השגרירות, והשגריר הביע את רצון סוריה לחדש את המשא-ומתן עם ישראל.
"מרקר ויק"
מוסף חדש בא לעולם, "מרקר ויק", או בשמו המקורי "Markerweek". במוסף 96 עמודים, והוא מודפס הבוקר בנפרד מהעיתון. לא מ"הארץ", אלא מ"דה-מרקר", המופיע היום בחוברת נפרדת בת 44 עמודים (לא כולל 16 עמודי מוסף הנדל"ן).
כשם שהמוסף עצמו גדול ממדים, גם ההחלטות העריכתיות בו גדולות. סיפור השער הראשון של "מרקר ויק", "ישראלים שהגשימו את החלום האמריקאי", הוא "פרויקט מיוחד" הנפרש על פני עמ' 83-30 (כן, 53 עמודים). עורכת המוסף היא ענת ג'ורג'י, אך טור הפתיחה שייך לגיא רולניק (הוא כותב משהו על הפסדים בבורסה).
את התחושה שמוסף זה יחליף בתוך כמה שנים את מוסף "הארץ" מחזקת העובדה כי בדומה למדור "ועדת המדרוג" של מוסף "הארץ" (שהועתק ממדור דומה ב"ניו-יורק מגזין"), יש במוסף השבועי של "דה-מרקר" מדור כמעט זהה בשם "הדרך אל העושר" [שלומי שפר]. במקום "טוב", "רע", "גבוה" ו"נמוך", קצות הצירים בטבלה זו מכונים "שכל", "מזל", "2.1 טריליון" ו"0", וכל האירועים המופיעים בטבלה קשורים לכלכלה. כך, למשל, באזור הקרוב ל"שכל": נוחי דנקנר קונה מטוס פרטי משומש ב-26 מיליון דולר ו"חוסך לעצמו את התורים בנמלי התעופה".
המוסף עמוס פרסומות, כמעט כל עמוד שמאלי מוקדש לאחת, והוא מסתיים בטור אישי, "סוגר שבוע", מאת שי גולדן. הטור הראשון של גולדן מוקדש להונאה בדה-מרקר קפה, קבצנות, פרסומות, וכמובן למה שמשותף לכל אלה - כסף.