מלחמה ללא היריות

"אני תמיד נדהם כשאני שומע אנשים אומרים שספורט מזריק רצון טוב ליחסים בין האומות, ושאם רק האנשים הפשוטים מכל העולם היו יכולים להיפגש במגרש הכדורגל או הקריקט, לא היה להם חשק להיפגש בשדה הקרב", כתב ג'ורג' אורוול בדצמבר 1945 ב"טריביון" בלונדון, תחת הכותרת "רוח הספורטיביות", בעקבות ביקור של קבוצת הכדורגל הסובייטית דינמו לסדרת משחקים מול קבוצות אנגליות.

"גם אם לא היו לנו הוכחות מוצקות לכך שתחרויות ספורט בינלאומיות מובילות לאורגיות של שנאה (האולימפיאדה של 1936, למשל), הרי שהיינו יכולים להסיק זאת באופן תיאורטי: כמעט כל ענפי הספורט בימינו הם תחרותיים. אתה משחק כדי לנצח, ולמשחק משמעות מעטה אלמלא עשית את המאמץ הגדול ביותר כדי להשיג את הניצחון. על הדשא בכפר, כשמגרילים קבוצות ושום תחושות לוקאל-פטריוטיות לא מעורבות, אפשר לשחק רק בשביל הכיף וההתעמלות. ברגע שסוגיית הכבוד מתעוררת [...] היצרים הלוחמניים הפראיים ביותר מתעוררים. כל מי ששיחק אפילו בתחרות כדורגל בבית-הספר יודע זאת. ברמה הבינלאומית ספורט הוא פשוט חיקוי של מלחמה. אבל הדבר המשמעותי אינו ההתנהגות של השחקנים, אלא של הצופים; ומאחורי הצופים – של האומות המגרות את עצמן לכדי התפרצויות זעם בגלל התחרויות המגוחכות האלה, ומאמינות ברצינות (לפחות לזמן קצר) שריצות, קפיצות ובעיטות בכדור הם מבחנים של הערכים הלאומיים שלהן.

"לספורט מקצועי אין דבר וחצי דבר עם משחק הוגן", כותב אורוול בהמשך, בציטוט המפורסם יותר מתוך המאמר. "הוא כרוך ומפותל בשנאה, קנאה, שחצנות, התעלמות מכל החוקים והנאה סדיסטית מאלימות. במלים אחרות: הוא מלחמה ללא היריות".

גאווה ותקווה

"גאווה", מכריזה הכותרת הראשית של "ישראל היום". האותיות שמנות, מרובעות; לצדן תמונה של ישראלים זקופים וגויים בראש מושפל. "גאווה" ו"כבוד" הן מלים המופיעות תדיר בכותרות של החינמון המזולזל "ישראל היום". תדיר כל-כך שאפשר היה להוסיף אותן בתור העיקרון השישי של העיתון: "להיות תמיד גאים", או בז'רגון לוקאלי: "לא לצאת פראייר". ובעצם, הרי כל זה מקופל כבר בעיקרון החמישי מבין חמשת העקרונות המודפסים מדי יום בעמוד הראשון של העיתון: "לזכור שאנחנו ישראלים".

הישראלים הזקופים והמחויכים אוחזים מחבטי טניס, לא רובי סער או מצערות של מטוסי קרב, אבל עורכי העיתון מנסים לחפות על כך: שלא כפי שנהוג בדרך כלל בעיתון, הכותרת הראשית אינה נמתחת לרוחב השער, אלא נדחקת לחלקו העליון כדי לפנות מקום לכותרת בולטת אחרת: "בדיבורים לא עוצרים את הצנטריפוגות" ("בישראל דורשים: די להצהרות, הגיע הזמן למעשים נגד איראן", נכתב בכותרת הגג). כשם שהעיקרון החמישי של "ישראל היום" כולל בתוכו גם את השישי, הסמוי, כך שתי הכותרות המודפסות היום על השער הן כותרת אחת.

"על רקע כיפת-ברזל התחייב שר ההגנה האמריקאי: 'לא נאפשר לטהרן לפתח נשק גרעיני'. נתניהו: 'הסנקציות והדיפלומטיה לא השפיעו'", נכתב בכותרת המשנה, לצד תמונה של עוד גוי, שר הביטחון של ארצות-הברית: אבו-ארבע בעל פנים מכורכמות, עיניו מסונוורות מאור השמש הישראלית העזה, יציבתו עקומה, מאחוריו מערכת נשק ישראלי גאה, עשויה אש ופלדה. "פאנטה שמע, סביר שגם הבין", נכתב לצד התמונה, הפניה לטור של דן מרגלית.

"בארה"ב זועמים: 'ברק ונתניהו כפויי טובה'", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב". "בוושינגטון מותחים ביקורת חריפה על רה"מ ושר הביטחון: 'מתנהגים בחזירות אל מול המחויבות האמריקאית לבטחון ישראל ופוגעים בכך בממשל אובמה'", נכתב בכותרת המשנה (אלי ברדנשטיין). נו, אולי בכל זאת לא הבין. אגב, מתחת לכותרת הראשית מודפסת כותרת נוספת, באותו גודל, מעל לתמונת תקריב של שחיין ישראלי בבריכה. נכתב בה: "התקווה".

כבוד ושפל

"סקר 'הארץ': שביעות הרצון מנתניהו ירדה לשפל חסר תקדים", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "על רקע הגזירות, חוק טל ופרישת קדימה, רק 31% מרוצים מתפקוד ראש הממשלה. 19% בלבד תומכים בשר שטייניץ". "זהו סקר המשקף מצב רוח שלילי וכעוס במיוחד מצד הנשאלים כלפי הצמד נתניהו ושטייניץ", כותב יוסי ורטר בידיעה הראשית. "המסקנה הפוליטית המרכזית העולה ממנו: סדר יום חברתי-כלכלי הוא הרה אסון מבחינה אלקטורלית לליכוד". אם כן, כך חולפת לה תהילת עולם של מר כלכלה. לפי אחד הסקרים של ה-2 באוגוסט 2012, כמובן.

"הפור נפל. ההחלטה בנוגע לאיראן כבר התקבלה. הגוף החשוב במדינה גיבש בינו ובין עצמו איך הדברים צריכים להיראות בכל מה שקשור לפרויקט הגרעין האיראני: לא לתקיפה באיראן", פותח זאב קם טור המודפס בחלקו על שער "מקור ראשון". אם מדובר ב"מקור ראשון", עיתון האיכות של המגזר הדתי-לאומי-ימני (או בלשכת ראש הממשלה), הרי ש"הגוף החשוב במדינה" הוא התקשורת. רק במקומות העוינים אותה (את "התקשורת") היא נחשבת חזקה וחשובה כל-כך. בעיני עצמה, ובחוויה היומיומיות של אנשיה ("אנשי תקשורת"), היא חלושה ונדרסת.

"זה המסר שיוצא באופן כמעט גורף מכלי התקשורת בישראל (כדי שלא להכליל, נאמר שיש גם יוצאים מן הכלל)", ממשיך קם. "הבליץ כבר החל. בשבועות האחרונים הוגבר באופן משמעותי קצב מאמרי הדעה והכתבות, ובפיהם מסר חד וברור: אסור בשום פנים לתקוף באיראן. זה יהיה אסון. כמובן, כהרגלו, עיתון 'הארץ' משמש חוד החנית בעניין הזה, והוא הפך את הנושא לקו שהוא לגמרי מערכתי" (זו אבחנה לא מדויקת: "ידיעות אחרונות" הרבה יותר מתאים להגדרה הזו).

לפי קם, העיתונות ("התקשורת") מראיינת באופן סלקטיבי רק דמויות ציבוריות המתנגדות לתקיפה באיראן, ומצטטת גורמים בטחוניים זוטרים עלומי שם כאילו היו גורמים בכירים ובעלי משקל. הוא מכנה זאת "הקמפיין נגד זכותה של ישראל להגנה עצמית". לפי קם, על כל "גורם צבאי" שמתנגד לתקיפה באיראן יש שני אנשים התומכים בה. בניגוד לטרוניה שלו עצמו כלפי התקשורת, הוא לא מסגיר שמות ולטור לא מצורפת אינפוגרפיקה מאירת עיניים המפרטת את דעתו של כל אחד מחברי המטה הכללי של צבא ההגנה (העצמית) לישראל בנוגע לתקיפה באיראן.

"פאנטה: מכבדים את זכותה של ישראל לפעול בהתאם לאינטרס שלה", נכתב בכותרת הראשית של "מקור ראשון". אם כן, יש כבוד. "כבוד" היא גם הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", לצד תצלומים של הספורטאים הישראלים. אחת מכותרות הגג, אגב, היא "סנסציה בטניס". אם כן, יש סנסציה.

קיצוץ, חצי קיצוץ

"מי שפילל בשנה האחרונה לשירותים חברתיים מתקדמים ולמדיניות רווחה סוציאל-דמוקרטית, הרבה בזכות המחאה החברתית, שעוררה את מעמד הביניים מתרדמת ממושכת, צריך היה להבין שפירוש הדבר מסים גבוהים יותר. זה מה שמנסה לשדר בימים האחרונים ראש הממשלה בנימין נתניהו, והוא אפילו, לא תאמינו, צודק. אלא שנתניהו ממציא את הסוציאל-דמוקרטיה מחדש. גם מעלה מסים וגם מקצץ בכל השאר", כותב שי ניב ב"גלובס". לא בכל השאר:

"הממשלה מבטלת קיצוצים; פיץ' מזהירה: הדירוג של ישראל עלול לרדת", נכתב בכותרת הראשית של "דה-מרקר". "המשבר התקציבי מחריף", נכתב בכותרת המשנה, "סוכנות דירוג האשראי פיץ': תוכנית הגזירות חיובית, אבל לא מספיקה. נתניהו מתקשה להעביר את הקיצוצים: בעקבות לחץ של שרים, בוטלו קיצוצים ברבע מיליארד שקל. חוסר ודאות במשרד האוצר: הדיונים על תקציב 2013 תקועים".

"נתניהו 'קנה' את ברק וש"ס", נכתב בכותרת הראשית של "גלובס". "ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר האוצר יובל שטייניץ כבר אפילו לא זגזגנים, הם משוטטים עמוק בסחרחרת גבהים. מי שבא להתבכיין – מקבל. מי שמאיים בכאפה – זוכה", כותבת סטלה קורין-ליבר. "שרים מספרי סיפורים מקבלים מטפחת משי מצופה מיליונים לניגוב הדמעות".

"הסיפורים שיוצאים מהצהריים ממשרד ראש הממשלה מדברים על פקידי אוצר שפעלו בכוחנות גדולה, שלא דיברו עם השרים והמשרדים, שכפו קיצוצים גבוהים ולא הגיוניים – עד שבא ראש הממשלה, ועשה סדר חדש... לטובת הציבור", כותבת עוד קורין-ליבר. "אין ספק שמשרד האוצר אגרסיבי ובוטה, לפעמים עלוב, אבל זו העבודה שלו, ככה עובד קופאי [...] עם זאת, אין אפילו טיפ-טיפת ספק שנתניהו – שר אוצר לשעבר שהיה מניפולטור לא קטן ותמיד ידע להשיג את שלו – יודע גם יודע את כל זה. אם זה כך – למה לא שקל בזמן ובמקום? למה לא לקח לעצמו עוד יממה למחשבה? למה חטף ריצת אמוק ואץ לדבר בשבחם של קיצוצים, שכמה שעות אחר-כך ביטל אותם במו ידיו?".

"שטייניץ יבקש מעיני לתת לו כתף", נכתב בכותרת הראשית של "כלכליסט". "באוצר בוחנים אפשרות ליצור עסקת חבילה עם ההסתדרות והמעסיקים להקפאת שכר לעובדי המגזר הציבורי", נכתב בכותרת המשנה, "בתמורה יצומצם היקף הקיצוצים המתוכננים בתקציב 2013. גם ביוני 2009 ביקש ראש הממשלה מעופר עיני לוותר על חלק מזכויות העובדים" (מיקי פלד ואמנון אטד).

"הקיצוץ צומצם", נכתב בכותרת הראשית של "עסקים", מוסף "מעריב". "האוצר: הכל היה מתוכנן מראש", נכתב בסופה של כותרת המשנה. "אם כן, יש ארוחות חינם, השאלה היא רק מי הם הנהנים", כותב יהודה שרוני בטור פרשנות. "שלא באופן מפתיע, מדובר בשרי ש"ס ובשרי עצמאות [...] הרושם המתקבל הוא שהממשלה הלבישה במתכוון את הקיצוץ של 700 מיליון השקלים רק כדי להוכיח שלא רק הציבור הרחב נושא בנטל". אם כן, מעתה אמור: העלאת מסים פוגעת בציבור הרחב, ואילו קיצוץ בתקציבי משרדי הממשלה פוגע בשרים.

כי זה רק ספורט

"המשחקים האולימפיים משכו ללונדון חובבי ספורט, אבל הבריחו 300 אלף תיירים שהעדיפו להימנע מפקקי התנועה. התוצאה: עיר ריקה ומלונאים עצובים", נכתב בכותרת על שער "עסקים".

מי כאן האינדיאנים

"היו זמנים במזרח" היא כותרת השער של "גלריה", מוסף "הארץ". "בזמן שהאיטלקים יצרו מערבוני ספגטי, צמח במזרח גרמניה ז'אנר דומה, המכונה 'מערבונים אדומים'. הגיבורים הם האינדיאנים, הנבלים הם האמריקאים. הקרנות בסינמטקים בארץ במשך החודש מאפשרות להתוודע לז'אנר המפתיע הזה", נכתב בכותרת המשנה למאמר מעניין כתמיד של אורי קליין.

"הקו הירוק נהפך לקו הפרדה בין שתי מדינות: מדינת קיצוצים בשטח הריבוני של ישראל ומדינת רווחה בארץ המתנחלים", קובע מאמר המערכת של "הארץ". "אין כמעט יום בלא הודעה על העלאה במסים וקיצוץ בתקציבים, ובצדה ידיעה על מענק חדש או עוד השקעה בקבוצה שגודלה אינו מגיע ל-5% מאוכלוסיית ישראל. מדיניות ההתנחלות של הממשלה, בצד היותה אחד המכשולים המרכזיים לשלום וביטחון בין ישראל לפלסטינים, היא גם גורם מרכזי לפער הכלכלי והחברתי בין ישראלים לישראלים".

המאמר מצטט גם כתבה של "כלכליסט" שהתחקתה אחר תקציבי השלטון המקומי בשטחים. מעניין לשמוע את תגובת יו"ר מועצת-יש"ע דני דיין לטענות מעין אלו, הנשמעות מעת לעת ומתגברות בבמות הידועות על רקע האווירה התקשורתית-כלכלית הנוכחית, ונשאבות בין היתר מגופים בעלי עניין כמו שלום-עכשיו, לא תמיד בליווי הגילוי הנאות המתבקש ואף פעם ללא ניסיון לבחון את שני צדי המטבע.

בכל הדיון שמתנהל מעל אותן במות, בעיקר ב"הארץ" ולסירוגין בעיתונים מרכזיים אחרים, אין שום התייחסות לאבסורד שבעצם ניהולו: הרי ההשקעה הכספית באותם אזרחים של מדינת ישראל לא תיפסק גם אם אלו יקיימו את מצוות "הארץ" ויחזרו לגבולות 67', בהנחה שהכוונה להותירם בחיים ובישראל. למעשה, גם אם כל המתנחלים יארזו ויהגרו אל גבולות 48', או אפילו אל גוש דן בלבד, עדיין יהיה צריך לבזבז כספי ציבור על תשתיות, חינוך, רווחה וכיוצא באלה, עבורם ועבור ילדיהם. שלא לדבר על המיליארדים הרבים שיידרשו לצורך קליטתם כאן.

יותר מהוויכוחים המספריים על נכונות הנתונים שמציגים ארגוני ועיתוני שמאל, ויכוחים שבהם נראה כאילו לצד אחד יש יתרון הסברתי גדול בעוד לצד השני יש יתרון עובדתי גדול (הגיחוך ניכר על פניו רק מהקשר האבסורדי בין המספרים של "מיליוני שקלים" ש"הארץ" מלין שמועברים למתנחלים לבין הגירעון של מיליארדים שלכאורה לתקצוב המתנחלים יש בו חלק מרכזי), מאכזב לראות כיצד עיתון אידיאולוגי מכובד כמו "הארץ" מוותר על שתי העמדות החשובות הללו: על האידיאולוגיה בכך שהוא בוחר לגרור את הטיעון הכלכלי לתוך ויכוח עקרוני, ועל המכובדות בכך שהוא מציג טיעון רדוד כל-כך.

ענייני תקשורת

"אנחנו חוזים במה שעשוי להיות תחילת סופו של מקצוע העיתונות", פתח לי-אור אברבך, אולי כתב התקשורת המעודכן ביותר היום, מאמר שהתפרסם בגיליון הלפני אחרון של "גלובס". "עד עכשיו טעינו כשחשבנו שזו גסיסתה הטבעית של העיתונות המודפסת, ושהפרקטיקה העיתונאית תשתנה ותעבור אל האונליין. אך הסכנה האמיתית הנשקפת בימים אלה אינה לעיתונים, אלא לעיתונות. לא למו"לים, אלא לעיתונאים.

"היא נוגעת וקרבה לא רק לעיתונאים במדיה המודפסת, אלא גם בזו המשודרת ואפילו לכותבי האינטרנט, מי שהיו אמורים להיות דור העתיד של משלח-היד הזה. אלא שגם שם מפטרים, וגם שם מי שהולך לא יוחלף באחר, אלא פשוט יסתדרו בלעדיו. [...] אמנם זה נראה כמו עימות בין בעלי הון, אך בקו האש נמצאים עובדים פשוטים שלהם יש מלאכה חשובה – העיתונאים. נוני מוזס, נוחי דנקנר ובוודאי שלדון אדלסון יהיו פה, יציבים וחזקים, גם אחרי שאחרון הניאונים במערכת העיתון יהבהב את הבהובו האחרון.

"[...] המצוקה הכלכלית הופכת את העיתונות שלנו למהימנה פחות. גוף תקשורת חייב להיות חסין כלכלית כדי לשרת נאמנה את ייעודו: להיות אמין ומהימן, משקף את המציאות וחושף אמיתות על המציאות. עיתון חלש, שעיתונאיו מוחלשים, מקוצצים ונאבקים, ימסור את עמדותיו ונאמנותו לידי צרכיו הכלכליים או הפוליטיים. הוא ירדוף אחר הלחם, ולא אחר האמת.

"[...] יש להפנים כי המדיה הישראלית זועקת לסדר חדש. כשם שהרגולטור מנסה לבחון כיצד לאפשר אופק לערוצי הטלוויזיה המסחרית (למרות שזה לא נעשה ביעילות שיא), ורפורמות אכן יוצאות לפועל, על הרגולטור לבחון מוצא לשוק העיתונות שבימים אלה, מאות מעובדיו מאבדים בשקט את מקום עבודתם. בראש ובראשונה יש צורך לשנות את מבני הבעלויות בשוק התקשורת. רגע לפני המעבר לרשיונות של הטלוויזיה המסחרית, צריך לפתוח את התחרות באמת.

"[...] זהו שוק של מיליונים בודדים של קוראים, עם לפחות חמישה עיתונים יומיים שמתחרים על תשומת לבם – בחינם או בתשלום. התרחיש הגרוע ביותר שיכול לקרות בתחרות הזו הוא לא מותם של מי מהמותגים העיתונאיים האלה, אלא המשך קיומם באקלים הנוכחי – המשך קיום של מותג עיתונאי על חשבון עובדיו ולא אחת גם על חשבון קוראיו.

"שוק העיתונות צריך לגלות בגרות, שמתחילה לחלחל גם בשוק הטלוויזיה, ולהבין שאין מקום לכולם. מי שצריך לא להתקיים יש לאפשר לו להיסגר, ולא לפסול מיזוג או התארגנות מחדש, כדי שתתקיים פה עיתונות רווחית שמספקת רווחה לעובדיה".

עוד ב"גלובס": מודעה לעיתון "מעריב". "'מעריב' מזנק בסוף-השבוע! לכל שבוע יש 'סופשבוע מעריב'", לשונה. בתצלום נראה זוג צעיר לבוש בחלוקים (עבודת הפוטושופ נראית כאילו נעשתה על-ידי עובדי ההפצה השובתים) ומחזיק בידיו את גליון סוף-השבוע האחרון של העיתון. כזכור, גיליון זה כלל לא הגיע למנויים ביום שישי. "מצוקת המזומנים של 'מעריב' תחריף בסוף החודש", נכתב בכותרת ידיעה של לי-אור אברבך בגליון "גלובס" שהתפרסם אתמול.