"היי! נו, כואב התחת? התייבש המוח? נשארתם בלי טיפת חמצן מרוב המבחנים, העבודות, הבגרויות וכל השאר? לא נורא, עכשיו באים חודשיים של סתלבט... אז רגע לפני מסיבת הקיץ הגדולה, אירגנו לכם הפקת בגדי-ים מהממת, וגם לא מעט עצות למי שבחר להעביר את החופשה בעבודה קשה. תוכלו לפגוש בעיתון את אופנת האקסטרים של הקיץ, ולהציץ אל הסלבז שיורדים לים בלבוש מינימלי. אז יאללה, קחו כוס קולה ענקית, תציפו את עצמכם בנשנושים, ותיהנו מכל פיסת חופש. רק מה, אל תיסחפו לכל מיני הבטחות שאין מאחוריהן כיסוי, כי הקיץ נועד לפאן, לא לשום דבר אחר" (גדי חגאי, סגן עורכת "מעריב לנוער", גיליון מס' 42, 19 ביוני 2003).

איור: אורית ברגמן

איור: אורית ברגמן

הנתונים היו מדהימים: מחקר בינלאומי שערך הארגון לפיתוח כלכלי ולשיתוף פעולה (OECD) ופורסם בתחילת חודש יולי, חשף כי התלמידים בישראל מתקשים בהבנת הנקרא, במתמטיקה ובמדעים. עד כדי כך מתקשים, שהם מדורגים במקום ה-33 במדעים, ה-30 בהבנת הנקרא וה-31 במתמטיקה. על-פי ממצאי המחקר, שליש מתלמידי כיתה י' בישראל שנבחנו בשנה שעברה לא הצליחו במבחן הבנת הנקרא, ורק ארבעה אחוזים מהתלמידים מגיעים לרמה 5 - הרמה הגבוהה ביותר, בעוד שהממוצע הבינלאומי בתחום עומד על עשרה אחוזים מהתלמידים. תלמידי ישראל מקדימים אך במעט את התלמידים בפרו, אלבניה, בולגריה ותאילנד.

איור: אורית ברגמן

איור: אורית ברגמן

ב"ידיעות אחרונות" כתבה יעל גבירץ: "לא דרוש סקר בינלאומי כדי להבין שהתמונה של מערכת החינוך היא שילוב טלנובלי של 'משחק החיים' עם 'אסתי המכוערת'". אך בעוד שגבירץ ממליצה בעיתונה על מרד אזרחי נגד סדרי העדיפות של הממשלה, המשיכו ב"ראש 1", עיתון הנוער של "ידיעות אחרונות", לעבוד במרץ על הכנת הגיליון הבא, שיגיע לידיהם של אלה שדורגו במקום השלושים בהבנת הנקרא. ומה בגיליון? מן הסתם עוד כתבה על "המורדים" ורכילות על כוכבי הטלנובלה "משחק החיים". מרד אזרחי? אל תפריעו לנו עכשיו. אנחנו קוראים כתבה על כוכבי "אסתי המכוערת". ב"מעריב לנוער" הסתכם הסיקור של המחקר על רמת ההשכלה של התלמידים בכמה שורות של העורך בפועל, גדי חגאי: "היי, השבוע פורסם ב'מעריב' סקר בינלאומי הבוחן את הרגלי הקריאה שלנו. על-פי הסקר הזה, אנחנו מדורגים במקום ה-30 בעולם בכל מה שקשור בהרגלי הקריאה והבנת הנקרא. ממש קריאת תחת (...) השפה שלנו מידלדלת וזה מאוד לא נעים לראות כאלה שהאוצר הלשוני שלהם מסתכם ב-200 מלים, אבל הם מתעקשים להשתמש בהרבה פחות מזה. אז תקראו ידידי, תקראו, לא בשביל לרצות מישהו וגם לא כדי לקדם אותנו למקום שווה יותר בסקר שייערך בשנה הבאה. תקראו כי זה כיף. הרווח כולו שלכם".

איור: אורית ברגמן

איור: אורית ברגמן

זר שיבקש לתהות על עולמם של הצעירים והצעירות בישראל מקריאת עיתוני הנוער ילמד כי עולם זה מורכב אך ורק מדוגמנים/ות, כוכבים/ות, זמרים/ות וטלנובלות. זהו. בשני העיתונים כמעט אין זכר לאלימות בין בני-נוער, לסמים, לאלכוהול, להטרדות וניצול מיני, לבעיות כלכליות, לערבים, לעולים חדשים. יש בריחה מוצהרת מהנושאים האלה, כמו מאש. גיליון אופייני של "מעריב לנוער" נפתח בסקירה חדשותית נרחבת (דיסקים, סרטים וסדרות טלוויזיה חדשות, ומוצרים אופנתיים טריים על המדף), ומיד אחר-כך הרכילות האחרונה מהוליווד הנפרסת על לא פחות משישה עמודים. הכתבות בהמשך הן ברובן בנושאי מוסיקה, קולנוע וטלוויזיה, ומעל לכל - עיסוק עד לפרטים הקטנים ביותר בעולמם המרתק של כוכבי ישראל והעולם, בעיקר הוליווד. תחומים נוספים שלא סובלים מהזנחה הם מין, אהבה ורומנטיקה. ב"מעריב לנוער" פורסמה, למשל, כתבה תחת הכותרת: "בנות - מדריך למשתמש", הוראות לבנים איך להתחיל עם בנות ("אצל הבנים זה קל יותר, אבל גם לבנות יש הוראות שימוש שמקילות על החיים"). במדור "אהבה" פורסמה תמונה של צעיר (אמיתי, הפרטים המלאים פורסמו לצד תמונתו), וארבע בנות התבקשו לדרג אותו ("לוהט, חמים או לגמרי פושר? מדור אהבה מספק חתיכים ואתם מדרגים").

איור: אורית ברגמן

איור: אורית ברגמן

הנושאים בעיתון המתחרה, "ראש 1", דומים למדי, אם כי ניכר מאמץ של עורכי העיתון להשתדל לכלול בכל גיליון לפחות שתי כתבות "רציניות". למשל כתבה על בני-נוער המספרים על החיים עם אמם החולה בטרשת נפוצה; "אימה בכביש": על בני-נוער שתופסים טרמפים ומתעלמים מהסכנות; "התחננתי בבכי - לא, בבקשה, אני בתולה!": כתבה על שלוש בנות שנסעו בטרמפ ואחת מהן נאנסה; "הנוער לאן?": כתבה על אלימות של בני-נוער; "עבודה בעיניים": על מעסיקים שמנצלים בני-נוער בחופש הגדול; ו"נוער בתנועה": כתבה על תנועות-נוער. לעתים נראה כי העיסוק בנושאים "רציניים" גורם לכמה כותבים אי נוחות מסוימת. באחת הפעמים במדור הייעוץ "מפרגנות" כתבו צמד היועצות, איה קרמרמן ושירלי גליק, הידועות יותר כצמד איה ושירלי, על בני-נוער ששואפים גז ממזגנים, והפצירו בקוראיהן לא לנסות. אלא שהעיסוק בבעיה החמורה של שאיפת גז מזגנים נראה להן מוזר בנוף העיתון שבו הן כותבות, ולכן לא שכחו להוסיף הערה בסוף הטור: "אם הפתיח הזה היה לכם פילוסופי מדי השבוע, תתגברו על זה. בשבוע הבא נחזור לדבר על ממרחי ומסיכות אבוקדו". והן אכן חזרו: לנערה בת 14 ששאלה מה לעשות עם נער שהכירה באינטרנט ונשמע לה נחמד מאוד, אך במפגש הראשון התגלה כלא נאה במיוחד, השיבו השתיים בשיר הלל לערך היופי: "כן, כן, זו הסכנה שבפגישה עיוורת, יש הפתעות! אחד שמספר שהוא בלונדיני עם עיניים כחולות אכן מתגלה בפגישה כבלונדיני עם עיניים כחולות, אבל... אופס, הוא שכח לספר שהוא שוקל 120 קילו. אחר שיש לו קול עבה ומדהים בטלפון, מתגלה כאחד הגמדים מהאגדה שלגיה ושבעת הגמדים. לא נעים, ממש לא נעים... כדי להידלק צריך, דבר ראשון, לאהוב את מה שאנחנו רואים. נשמע ריקני ורדוד, אבל זהו הטבע האנושי ואין מה לעשות נגד זה".

"אכן ריקני ורדוד", אומרת ד"ר רבקה ריבק, חוקרת תקשורת ילדים ונוער בחוג לתקשורת באוניברסיטת חיפה, "אך אסור לצנזר את הטקסטים האלה". ד"ר ריבק מצביעה על הבעיה החמורה ביותר, לדעתה, בעיתוני הנוער: "התכנים האלה ממוסחרים, והם רק לכאורה של הנוער ועל הנוער. למעשה הם אמצעי לשיווק תעשיית הבידור כדי להפיק רווחים, ויש טשטוש מכוון בין תוכן מערכתי לבין פרסום, ומשום כך המוצר שנכנס הביתה הוא ממוסחר וסגור לקולות אחרים. עורכי העיתונים טוענים כי זה מה שהצעירים רוצים לקרוא, וכאן צריכה להיכנס לתמונה ביקורת הצרכנים. על ההורים מוטלת האחריות הציבורית להפוך את טענת העורכים על פיה. רק על-ידי הימנעות מצריכה של טקסטים אפשר לשכנע את התעשייה שהמוצר נחות. ההורים צריכים להגיד: 'את זה אנחנו לא קונים', במיוחד כאשר יש חלופות, כמו למשל האינטרנט".

"מעריב לנוער"

"מעריב לנוער"

אבחנתה של ד"ר ריבק מקבלת חיזוק כבר בדפדוף שטחי בשני עיתונים. מתוך כמאה עמודים בממוצע, כחמישים אחוזים הם עמודי פרסומות, ועוד פרסומות קטנות רבות משובצות בעמודים הנותרים. רוב הפרסומות הן לבגדים, קוסמטיקה, טמפונים, סרטים וטלפונים סלולריים. בכמה פרסומות רק אנשים חדי-עין או כאלה שהצטיידו בזכוכית מגדלת משובחת יוכלו לראות את המלים "מדור פרסומי" או מדור שירות". התופעה באה לידי ביטוי בעיקר ב"ראש 1": למשל, פרסומת גדולה של חברת הלוויין Yes ל"ערוץ הצעירים" החדש נראית לחלוטין כמו מדור רגיל על תוכניות טלוויזיה; חברת Natural, המייצרת תכשירי שיער, מפרסמת מדי שבוע כפולת עמודים, הנראים כמדור עיתונאי לכל דבר. "ראש 1" גם שלח את אחד הכתבים, יניב משיח, לראיין את הדוגמנית בר רפאלי המדגמנת קמפיין חדש לתיקים של חברת "רנואר". הכותב לא החמיץ הזדמנות להזכיר את המלה "רנואר", ולצד הראיון יש, כמה מפתיע, שירות נוסף לקוראים מאת המערכת: "קבלו, בבקשה, בפעם הראשונה את קולקציית מוצרי החזרה לבית-ספר של 'רנואר' (...) תיקים אופנתיים, קלמרים, ארגוניות, קלסרים ומחברות".

"עיתוני הנוער השתנו מאוד בשנים האחרונות", אומרת כלנית צאלח, תלמידת תואר שני בחוג לתקשורת באוניברסיטת חיפה, הכותבת עבודת מאסטר על הבניה של הומוסקסואליות בעיתוני הנוער. "בעבר, לצד הכתבות על רומנטיקה ומיניות היה גם מגוון קולות שהעיתונים ניסו להביא לקוראיהם: כתבות על פוליטיקה, יחסי יהודים-ערבים, מדע, צילום, בני-נוער אחרים במקומות אחרים בעולם. היום אין סיכוי לקרוא על הנושאים האלה בעיתונים... אסור לשכוח שרוב הכתבות נכתבות על-ידי מבוגרים, וכך ניתן ללמוד מה הם רוצים שבני-הנוער ילמדו. העיתונים האלה מספרים מה אמור להיות נורמטיבי, בעיני העורכים, בשביל בני-הנוער. וכך אחת הבעיות היא, למשל, אסתטיזציה של הרזון והיופי אצל בנות".

"ראש 1"

"ראש 1"

כעשרים שנה כתב הסופר איטו אבירם את "יעל ואני", סיפור בהמשכים על בני-נוער מתבגרים שהתפרסם ב"מעריב לנוער". בסוף שנות התשעים ערך את "ראש 1" עד שעזב. "היו עלי לחצים לשנות את הקו של העיתון", הוא מספר. "אני איש של תוכן, ולכן התנגדתי. התכנים שאני הצעתי היו אחרים מהתכנים הבידוריים והשטחיים באופיים שלכיוונם צועדים שני עיתוני הנוער... בשנים האחרונות אני חש כי מעמדם של העורכים הולך ופוחת. הם לא מספר אחת בעיתון. המנכ"ל וצוות ההנהלה הם הבעלים האמיתיים, והעורך צריך לרקוד לצלילי חלילם. לי היה קשה לקבל זאת". גם אמנון בירב התרחק מאוד מ"מעריב לנוער", העיתון שאותו ערך יותר מעשרים שנה (1972-1993). בשנים האחרונות התגלגלו לידיו מדי פעם הגליונות החדשים, שעוררו בו הרהורים נוגים. "בזמני, כמעט ולא היו מתחרים. לא היה אינטרנט, או מאות ערוצים בכבלים ובלוויין, ולכן היה קל יותר לייצר עיתון רציני. היום, כשהתחרות והפיתויים גדולים כל-כך, התוצאה היא שטחיות. אם הייתי ממשיך לערוך את "מעריב לנוער" הוא לא היה נראה כפי שהוא נראה כיום. בתקופה שבה ערכתי את העיתון השתדלתי שלפחות במחציתו יהיה עיסוק בנושאים שהם לא פופ-טלוויזיה-קולנוע. העיקרון שלי היה שהעיתון הוא של הנוער, פונה אליהם וכותב עליהם. היום כמעט שאין ביטוי לבני-נוער בעיתונים שלכאורה אמורים להיות שלהם".

איננו מחנכים

גדי חגאי, סגן עורכת "מעריב לנוער" (העורכת בחופש לידה): "העיתון הוא מוצר בידורי, ואין לו יומרות לעסוק בחינוך. לפני חצי שנה החלטנו לשנות תפיסה ולהוריד כמעט לגמרי את הנושאים הרציניים, והתפיסה החדשה היא יותר בידורית. זה נבע מסקרים שעשינו, ובהם התברר כי בני-הנוער לא מתעניינים בנושאים "כבדים", אלא בעיקר במוסיקה, טלוויזיה, מין וזוגיות... אני לא בטוח שהנושאים שאתה קורא להם 'רציניים' באמת מעניינים את בני-הנוער. אנחנו עושים את מה שהנוער רוצה ואוהב... אם זה מה שבני-הנוער רוצים לקרוא, למה ללכת נגדם?

"הכתבות שלנו מוגשות בצורה המובנת והנקייה ביותר, וחלים עליהן כל כללי העיתונות. אין לנו קשר לבעיות של הבנת הנקרא בקרב תלמידי ישראל. בזה אשמה מערכת החינוך. אין לי תפקיד של מחנך וגם לא אמור להיות לי תפקיד כזה".

דן פאר, עורך "ראש 1": "אני כל הזמן נמצא בסתירה בין הצורך לספק לבני-הנוער את החומרים שהם רוצים לבין לשמור על התפקיד שלי כעורך עיתון נוער ולהחדיר קצת חינוך. חשוב לי שבעיתון יהיו לפחות שתי כתבות שעוסקות באקטואליה רכה, נושאים רציניים ולא בידוריים: סמים, אלכוהול, אלימות, טרמפים, שאיפת גז למזגנים וכו'. זה סותר את הסקרים שאנחנו עושים באופן שוטף...

"אני לא רואה את עצמי כמחנך אלא רק בין השורות. בשביל לקבל חינוך יש להם את ההורים ואת בית-הספר ותנועות-נוער. יחד עם זאת אני רואה את החשיבות הגדולה שיש לכוח שיש לי בידיים מתוקף תפקידי כעורך עיתון נוער, ואני רוצה לנצל זאת כדי להעביר מסרים חינוכיים, אבל לא בצורה שתבריח את קהל הקוראים... וזה, אחרי הכל, עצוב לי, כי אני אדם שאוהב לקרוא ואוהב לכתוב".

רן בנימיני הוא הכתב לענייני משטרה של קול-ישראל; היה בעבר כתב נוער בעיתון "ראש 1"

גיליון 46, ספטמבר 2003

תגובה: נוער הולך ונעלם

יאיר אשכנזי

בתגובה לכתבה "הארץ שלנו" מאת רן בנימיני ("העין השביעית" 46) אני מבקש להעיר: כן, גם אני שייך להגדרה של "בני נוער". לא, אינני מתעניין בחיי הלילה של כוכבים הוליוודיים או במשנתן המפוקפקת של מגישות בטלוויזיה. ל"בושתי" אני מנוי דווקא על "העין השביעית".

כמי שסיים זה מכבר את לימודיו במגמת התקשורת בביה"ס התיכון, נוכחתי שהתקשורת הישראלית, על כל סוגיה, אינה נותנת כלל מענה הולם לצרכים הייחודיים של בני הנוער. לא מדובר רק בעיתונות הנוער הצווחנית והמתלהמת, אלא גם (ואולי בעיקר) בשידורי הטלוויזיה הרב-ערוצית ובאתרי האינטרנט.

"הנוער של היום זה לא מה שהיה פעם", מתפלצים שוב ושוב העורכים והמפיקים, ומנסים לפצח את סודם של בני העשר’ה. את הגיל הזה הם עצמם כבר הספיקו לשכוח.

כל גופי התקשורת הפונים לקהלי הצעירים או בני הנוער מעדיפים "ללכת על בטוח" ולהשתמש ב"נוסחת הריקנות": קצת מחשופים, קצת פופ, קצת רכילות, קצת "ייעוץ", הרבה פרסומות ו"נתראה פעם הבאה. תעשו חיים!". זה מה שהנוער רוצה, לא? מסתבר שלא.

מבדיקה בלתי מייצגת שנערכה לצורך הפקת פרויקט גמר רדיופוני לבגרות, בנושא "הנוער בעידן רב-ערוצי", עולה כי לפחות בכל הנוגע לטלוויזיה, בני נוער רבים אינם מרוצים כלל מאיכות התכנים המכוונים אל קבוצת גילם. חלקם אף התקשו להצביע על קיומה של רמה כלשהי בשידורים לנוער.

נראה כי התכנים התקשורתיים הפונים לנוער דווקא כן עוסקים בחינוך, אולם בסולם שלהם מצויים ערכים שונים במקצת מאלה המאפיינים את החינוך הפורמלי: חומרנות, רכושנות, מיניות-יתר, מציצנות, סגידה לאושיות עולם הבידור והגרוע מכל - אסקפיזם. על כן לא מפתיע שהתוצאה אינה אלא "מוצר ממוסחר וסגור לקולות אחרים", כפי שתיארה הד"ר רבקה ריבק בכתבה של בנימיני.

היחס אל בני הנוער בראש ובראשונה כאל כוח קנייה, ואחר-כך כאל יצורים שאת עולמם ממלאים רק מין, אופנה ומוסיקה משקף דווקא את חולשתם של העורכים והמוציאים לאור. אלה אינם לוקחים בחשבון שהמוצר הפופולרי שהם משווקים קובע בעבור רבים את סדר היום, את הנושאים שעליהם ידברו עם חבריהם ואת תחומי העניין שלהם. עורך "ראש 1", דן פאר, אמנם "מתפאר" בכך שהוא מכיר בחשיבות כוחו כעורך עיתון נוער, אך הוא עודנו מפגין חששות מעיסוק נרחב בנושאים החשובים באמת שעל סדר היום הציבורי בכלל ועל זה שעל סדר היום של הנוער בפרט. הוא מכנה אותם בשם "אקטואליה רכה", המעורר אסוציאציה ל"פורנוגרפיה רכה", אולי הדבר הבולט ביותר בעיתונות הנוער. הרי אסור להקשות על בני הנוער, זה גם ככה גיל לא קל.

העורכים וקובעי התכנים אינם מציבים לעצמם ולנוער את אתגר ההתמודדות עם הנושאים ה"רציניים" וה"כבדים" יותר, ולא מדובר רק בסוגיית ה"סמים אלכוהול אלימות", אלא גם בנושאים חשובים אחרים כזהירות בדרכים, השירות הצבאי והחיים היומיומיים בישראל בתקופה כל-כך קשה, בצל משברים כלכליים, חברתיים ובטחוניים. הם בטוחים שאף אחד לא יתעניין במאבק הנשים החד-הוריות בעת ש"משחק החיים" מסיימת את העונה.

בני הנוער אכן מתקשים בהבנת הנקרא וככל שזה נוגע לעיתונות הנוער כשאין מה לקרוא, בוודאי שאין מה להבין.

יאיר אשכנזי הכותב הוא בוגר מגמת תקשורת - עיתונות כתובה ומשודרת בתיכון ע"ש זיו ומרקס, ירושלים

תגובה: אתם מנותקים

נמרוד גנצרסקי

בגיליון הקודם ("העין השביעית" 46) התפרסמה כתבה בשם "הארץ שלנו" על בני הנוער והמגזינים שהם קוראים, ואולי איך זה משפיע עליהם. קראתי כתבה שעשתה חצי עבודה. נראה כאילו רן בנימיני מגיע ממקום גבוה של חינוך ושהוא זה שבאמת מבין מה הנוער צריך. לצערי, בכתבה לא הוצג הצד של בני הנוער. לא הוצג הצד של קוראי המגזינים האלה. ולמען האמת, זה הצד החשוב יותר. המגזינים "מעריב לנוער" ו"ראש 1" הם מגזינים כלכליים ומסחריים, אך לא באופן שבו הוצגו, אלא מסחריים באופן שבו אם לא קונים אותם -- הם נסגרים ולכן עליהם לשמור על קו אחד עם בני הנוער שהם כוח הקנייה.

עורכי העיתונים לא "מחליטים" לבני הנוער מה לקרוא - זאת טעות. ומובן שהעורכים הקודמים של המגזינים משנות השבעים והשמונים מאוכזבים ממה שקורה היום, כי הם לא עמדו מול סכנת סגירה בגלל תחרות בינלאומית וטכנולוגית. המגזינים הם כבר לא עיתוני נוער, אלא עיתוני פנאי לנוער, ויש הבדל מהותי בין שני הסוגים. עיתון נוער זה מה ש"ראש 1" ו"מעריב לנוער" היו פעם, כי לנוער לא היה שום דבר אחר. היום, כשהנוער מוצף במידע אקטואלי שוטף, אין לו סיבה לחפש חומר חדשותי במגזינים. לכן עורכי המגזינים מחפשים את הנישה שבה ימצאו בני הנוער עניין: לבדר אותם, לרכז את המידע שהם אוהבים במקום אחד, בלי שטחנו אותו בראש שלהם בעיתוני הבוקר, בבית-הספר, דרך ההורים והטלוויזיה.

קשה אולי לעמוד מול האמת, אבל "מעריב לנוער" ו"ראש 1" נכנסו לעידן ה"רדידות", כדבריכם, רק אחרי בני הנוער, ותוכלו לגלות זאת בנתוני המכירות של שני המגזינים שנפלו קשות באמצע שנות התשעים, מה שגרם להם לשנות את הקו. "מעריב לנוער" ו"ראש 1" הם מוצר פנאי ולא עיתוני נוער. נראה כי רן בנימיני ועורכי עיתוני הנוער של פעם מנותקים מהנוער של היום.

נמרוד גנצרסקי הכותב הוא עורך מדור "און ליין" ב"מעריב לנוער"; הוא מדגיש כי את המכתב כתב על דעת עצמו

גיליון 47, ספטמבר 2003