חפרפרת ב"ידיעות אחרונות"
התמונה הזאת של חדר קטן ב"ידיעות אחרונות", שבו כל הזמן מצלצל הטלפון, ערימת מכתבים וניירות פקסימיליה מכסה את שולחני, ושלושה אנשים (מזכירתי דאז, תמי שנקמן, עסקה גם היא בקליטת התלונות) מנסים מדי שבוע להשתלט על זרם הפונים – מלווה אותי שנים. זה היה ניסיון חסר סיכוי כמעט לקלוט את כל המידע והסיפורים שאנשים החזיקו בבטנם חודשים ואף שנים עד שהיו מוכנים לדבר. הפחד לחשוף החל להיסדק כאמור רק אחרי פרסום הכתבות הראשונות.
זה קרה לאט, בזהירות, בהדרגתיות. לעתים זה לקח שעות, לעתים ימים, לעתים שבועות. היה צריך סבלנות וכושר שכנוע כדי לגרום לחלק מהפונים לרדת לפרטים הקטנים, לתאר מה ראו ומה שמעו, לשכנע אותם לדבר גם על דברים שהם בעצמם היו שותפים להם. ככל שהמטלפנים היו קרובים יותר לדרעי, המלאכה היתה קשה יותר. הם היו הססניים. ככל שהם הגיעו אלינו ממעגלים רחוקים, ממקומות שלא משאירים סימנים וטביעת אצבע, קל היה להם יותר להיפתח. קל היה לנו יותר לדובב אותם.
הפחד של חלק מהפונים, אלה שהסכימו להיפגש איתנו, נשקף מעיניהם כבר בפגישה הראשונה. המשפטים "תבטיחו לי ששמי לא יתפרסם", "אל תרמזו אפילו מאין המידע", "תשמיטו פרטים שעלולים לזהות אותי" – חזרו על עצמם שוב ושוב. היו רגעים שמצאתי את עצמי על תקן של כדור הרגעה, פסיכולוג בגרוש, רבע פסיכיאטר; היו מקרים שהתבקשתי לחתום על נייר, שבו אני מתחייב לא להזכיר לעולם את האנשים שפנו אלי; היו אנשים שמסרו למלי קמפנר חומרים חשובים, אבל כבר למחרת התחרטו. הם נבהלו מעצמם, התחילו להתפתל, ביקשו מאיתנו לשכוח מה שסיפרו. התחננו ממש.
הפונים ל"ידיעות אחרונות" שירטטו תמונה של חבורה חסרת גינונים שאוספת שלל, מחלקת לעצמה שלל, ובין לבין זורקת כמה עצמות וכיבודים ל"חיילים" הקטנים. מנסה לקנות אותם בכסף קטן. למוסרי המידע היתה תחושת סיפוק שהם תרמו במשהו לכך שבן התפנוקים של התקשורת כבר אינו בחזקת פרה קדושה.
היתה לי בכל זאת בעיה: היכן לשמור את החומרים הסודיים שקיבלנו ואת הניירות ה"חמים" וה"בוערים" שנלקחו כאילו ישר מתנורי מקבלי ההחלטות? כיצד להגן עליהם אחרי הניסיון המר שהיה לי עם החוקרים הפרטיים? קינן בי אז החשש מפני פריצה למערכת, גניבת מסמכים והטמנת מכשירי ההאזנה בחדרי. החשש הזה גדל כשאלמוני חדר לבניין בעורמה, הסתובב ליד חדרי בשעת צהריים מאוחרת, וכאשר נשאל למעשיו – נשא את רגליו ונמלט. בתוך שניות הוא נעלם כאילו בלעה אותו האדמה.
הפתרון שנמצא בסוף: המסמכים, הקבלות, החשבונות והתמלילים שנאספו, צולמו במספר עותקים ופוזרו במקומות מסתור שונים. ה"ניירת החמה", לעומת זאת, שהובילה לפריצות דרך רבות, נשמרה בחדרי במערכת. מדובר בחדר פשוט, צפוף משהו, הצופה אל דרך מנחם בגין – הכביש הסואן הנושק למערכת העיתון. מן החדר הזה, שעל השולחנות שלו היו שני מחשבים, ארבעה מכשירי טלפון, וקלסר תורן של מכתבי תלונה, התנהלה המלחמה.
החדר הזה היה ממוקם בקצה המסדרון של הקומה השלישית, שהיא קומת חדרי המנהלה, ועקרתי אליו מחדרי המקורי שהיה בקומה השנייה. החדר הקודם לא היה מאובטח, לא היתה בו כספת, לא היו בו ארונות נעולים ואפילו את דלת הכניסה השארתי פתוחה. כללי המשחק היו אז אחרים – כמו בקיבוץ של פעם: לא נועלים שום דבר. יש אמון באנשים.
עכשיו, כשהתפוצצה פרשת דרעי, נזקקתי לאמצעי הגנה על תכולת החדר החדש. הדבר נבע מהחשש שגורמים המבקשים את טובת דרעי ינסו לפרוץ לחדרי, ומהעובדה שחוקרים פרטיים נראו תכופות מסביב וליד הכניסות לבניין. הם היו צמודים בדרך כלל לקטנועים.
התעוררה בעיה נוספת: החברה שאיבטחה את בית "ידיעות אחרונות" נחשדה בעבר בביצוע האזנות סתר מטעם הנהלת אגד לחברי האופוזיציה בקואופרטיב. בדקתי אז היטב את המידע על אותה חברה, עיינתי במסמכים שונים, לרבות עדויות מתיק חקירת המשטרה, וביקשתי מסמנכ"ל העיתון, חיים רוזנברג, להיפרד מהחברה הנגועה (שהוא קיבל בירושה עם כניסתו לתפקיד ב־1989). ביקשתי לחפש מישהו שאפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות. "זה לא משחק ילדים", אמרתי לו, "אנחנו עוסקים כאן בדיני נפשות".
רוזנברג היה מודאג ממה ששמע. הוא הבין, כמו המו"ל נוני מוזס, שיש בעיה ושצריך לפתור אותה בהקדם. באישור מוזס הוא הפסיק את עבודת החשודים בפלילים ושכר חברת שמירה בבעלות מרדכי רחמים. במקביל הפקיד העיתון את האבטחה על דירתי ומשרדי בידי חברת תשבץ, שבבעלות אביב פישביין, ונקט אמצעי זהירות מתבקשים: סמוך לחדרי החדש הוצבו מצלמות סמויות, קווי הטלפון בדירתי ובמערכת נבדקו ונסרקו בתדירות גבוהה, וגם – לראשונה מאז הצטרפתי ל"ידיעות אחרונות" הכנסתי לביתי ולמשרדי מגרסה קטנה. איבדתי את שארית התמימות שהיתה לי.
הייתי נתון אז לאיומים עלי ועל משפחתי; אלמונים חיטטו בפחי הזבל של הבית המשותף בו התגוררתי, בתקווה למצוא שם מסמכים חשובים; חוקרים פרטיים תיצפתו על דירתי ממכולת סמוכה – בלי לדעת שמישהו ברחוב, אזרח חד עין, מדווח לי בסתר על תנועתם. חוקרים אחרים עקבו אחר מכוניתי ואחרי מכוניות של מי שנחשדו בשיתוף פעולה איתי. בעל כורחי מצאתי את עצמי משחק בשוטרים וגנבים. תענוג מפוקפק, צריך להודות.
הרכב המשפחתי נבדק מדי לילה ומדי בוקר. אנשי ביטחון בילו לילות ארוכים בחצר הבית ובתוך מכוניתי. פגישות עם מקורות נעשו רק אחרי עריכת "מסלולים", כדי לחמוק ממעקבים. קיבלתי מכתבי איום, ואלה שנראו רציניים הועברו לטיפול המשטרה. היתה תקופה שבה נאלצתי לשאת אקדח על גופי.
המשחקים האלה נמשכו לסירוגין מספר חודשים, כשהמאיימים אינם פוסחים גם על מלי קמפנר. גם היא היתה נתונה להטרדות רבות, רכבה חובל במזיד, פחי הזבל בביתה נסרקו בידי אלמונים, וחוט הטלפון של דירתה נקרע. חיים רוזנברג הורה להציב שמירה עליה ועל דירתה.
הדרמה הזאת טיפסה מדרגה כשהתעורר חשד שגורמים המבקשים לדעת מי מגיע לפגישות איתנו בעיתון ואיזה מידע מוסתר בחדר עבודתי הצליחו לחדור ל"ידיעות אחרונות". על-פי אותו חשד, אחד המופקדים על הניקיון בבניין גויס בעצמו למשימה החשובה. הוא שאל, התעניין, התנהג בצורה מעוררת חשד. באחד המקרים, אחרי שהמנעול בחדרי הוחלף כחלק מאמצעי ההגנה על המסמכים ולא היה בידו מפתח חדש, ניסה אותו עובד להיכנס לחדר בשעה שלא הייתי אמור להימצא בו. הוא הופתע מנוכחותי, מילמל מלה או שתיים, והסתלק.
זמן מה לאחר מכן התחיל אחד מעובדי הניקיון, בחור צנום בעל שיער שחור מקורזל, להתנהג בצורה מוזרה: בכל פעם שהגיעו אלי אורחים, הוא הגיח משום מקום עם מטאטא ומגב, נצמד אל המשטח שמאחורי דלת חדרי, והתחיל לנקות ולשטוף אותו. 20 דקות, לפעמים חצי שעה, לפעמים הלך וחזר. מדהים.
מה בדיוק הוא חיפש שם? מי שלח אותו, אם שלח אותו?
השאלות המטרידות האלה התחדדו כאשר בוקר אחד פגש החשוד את מזכירתי דאז, תמי שנקמן, ושאל מדוע אני מתייחס אליו בחשדנות. מה הוא חושב, אמר לה, שאזרוק לו ג'וק בחדר. מה יש לו נגדי? מה הוא רוצה ממני?
שנקמן, כיום שותפה במשרד גדול לייעוץ תקשורת, לא הבינה על איזה ג'וק הוא מדבר. אני הבנתי: ג'וק הוא כינוי למכשיר סמוי להאזנת נפח שמטמינים אותו בחדר, ברכב, או בדירה כלשהי ושבעזרתו שומעים ברגע האמת את השיחות המתנהלות בפנים. הבקיאות של איש הניקיון בג'וקים אלקטרוניים – כלומר, במשדרים זעירים שרק למשטרה ולאנשי שירות הביטחון מותר לעשות בהם שימוש בצו של שופט – היתה מפתיעה. היא העלתה שוב את השאלה במלוא חריפותה: האם מישהו שבידיו מפתחות של חדרים קשור עם גורמים עוינים לעיתון?
מעבר לתחושה רעה לא יכולתי להשיב על כך בצורה חד-משמעית. אבל החשד המשיך לכרסם בי ובחיים רוזנברג והוא התחזק כשהתרבו המקרים בהם אלמונים חדרו לתיבת המכתבים שלי, הוציאו משם עשרות מכתבים, צילמו על-פי החשד את התלונות שנשלחו אלי והחזירו אותן לתיבת הדואר בתוך מעטפה חומה פתוחה.
כשזה קרה פעם אחת, ניחא. כשזה קרה שלוש פעמים – עדיין לא היה סוף העולם. גם אחרי הפעם הרביעית קשה היה לשלול את האפשרות שמישהו פתח בטעות את המכתבים והחזירם לתיבת הדואר. אבל כשזה קרה בעשרה מקרים נוספים – הוסר הספק.
המסקנה שאליה הגענו: אלמונים, דורשי טובתו של דרעי, מנסים להניח יד על המידע שזורם אלי מדי יום בפרשת שר הפנים. מידע כזה מבחינתם שווה זהב. הוא מאפשר לחשודים להקדים רפואה למכה: בניית גרסה, השמדת ראיות, הכנת ניירת סותרת, וחשיפת זהות מוסרי המידע. מדוע החליטו האלמונים להשאיר את המכתבים הפתוחים בתיבת הדואר אחרי צילומם? מדוע לא גנבו הכול והסתלקו? הנה תשובה אפשרית: הם חששו שהמתלוננים יתקשרו אלי, ישאלו האם המכתב הגיע, יבקשו לדעת מה עשו או עושים איתו ואם יש לי שאלות. היה ברור להם שאחרי מספר שיחות טלפון כאלה ייפול לנו בסוף האסימון. הם יילכדו.
הסיפור הזה החזיר אותי באחת אל האזנות הסתר בדירתי, שתכליתן היתה דומה: לשבש את החקירה העיתונאית. לחשוף את ברזי המידע ולחסום אותם בעוד מועד. לדעת ממי וממה צריך להיזהר. הוא הזכיר לי את הנזקים שגרמו לי יעקב אשל וחבריו ממשרד החקירות: מידע שהועבר אלי הביתה בטלפון "נשרף". מידע שהגיע אלי בדרכים אחרות – במכתבים למערכת, בשיחות בארבע עיניים, או באמצעות שליחים מסתוריים – הוביל אותי רחוק. המצותתים ושולחיהם לא היו בתמונה.
עכשיו ניסו האלמונים לחסום גם את נתיב הדואר, והנושא חייב בירור עם חברת הניקיון. התקיימה פגישה, הבעיה הוצגה והתשובה שניתנה לרוזנברג היתה הכחשה מוחלטת. עובד הניקיון שלנו נפגע מהחשדתו בסיפור הזה, אמרו לו בעלי החברה, אתם גורמים לו עוול. הוא לא קשור עם שום גורם חיצוני.
אם כך, אמר להם רוזנברג, אני מציע שהעובד ייבדק בפוליגרף. תגובת חברת הניקיון: "בבקשה, הוא מסכים". נקבע מועד קרוב, העובד יצא בשעת בוקר למכון הפוליגרף ברמת-גן, וכאשר התקבלו התוצאות, לא נותרה לעיתון ברירה: להרחיקו במהירות. תעבירו אותו למקום אחר, הציע רוזנברג למעסיקו, אחרת ניאלץ להיפרד ממנו ומכם. הם סירבו והרומן הסתיים. הסוסים הוחלפו, הגיעו עובדים חדשים ומעתה ניקו את חדרי רק בנוכחותי. נקבע נוהל חדש לשמירה על מכתבים המיועדים אלי. שתי הפרצות האלה נסגרו.
לכאורה, התפוגג מעט המתח, אבל אז הגיע לביתי נצ"מ אבי דותן, שפקודיו המשיכו לחקור את החשדות בתיק הציתותים לדירתי, ואגב שיחה על החקירה ועל החשדות נגד דרעי, אמר לאשתי: "תשמרי על בעלך. הם מחפשים אותו".
אשתי ביקשה להבין אם יש לו מידע פרטני כלשהו, או שמדובר בהערה סתמית ברוח האקלים והאווירה ששררו אז, אבל דותן סתם ולא פירש. הוא דיבר בקווים כללים ומיהר להסתלק.
"עיתונאי אינו חברת ביטוח"
שבע שנים איש לא הפריע לי ללוות את תיק דרעי על שלל פרשיותיו והסתעפויותיו. לא המו"ל ארנון (נוני) מוזס, לא העורך משה ורדי, לא אלון שליו שהחליף את ורדי ב-1996, גם לא עורכי ה"מוסף לשבת", שם פירסמתי את רוב הכתבות בפרשה. קיבלתי גיבוי מוחלט והייתי אסיר תודה על החופש שניתן לי לטפל בחומרים הרגישים האלה, כמו ברבים אחרים.
הכתבה על חוק החנינה, שפורסמה במוסף "7 ימים", היתה הראשונה שהדליקה אצלי נורת אזהרה קטנה. התחקיר הזה, התברר לי כעבור זמן, לא היה לרוחו של המו"ל, ארנון (נוני) מוזס. הוא לא התערב, לא ניסה לצנזר, לא הפריע לעורכי המוסף, דורון גלעזר ורות יובל, לפרסם אותו בשלמותו. הוא גם לא אמר לי בזמן אמת מלה עליו. אבל התחקיר הזה גרם לו להשמיע מאוחר יותר כמה משפטי הסתייגות.
לכאורה, אין בכך שום פסול. מותר למו"ל לאהוב או לא לאהוב כתבה כלשהי. מותר לו לחשוב שהמינון נכון או אינו נכון. אבל השאלה היא מאין נובעת הביקורת. האם מישהו הגיע אל מוזס, דיבר איתו וניסה להשפיע? האם מישהו בש"ס איים בחרם כלכלי על "ידיעות אחרונות", כפי שקרה בקיץ 1990?
לא הייתי מסוגל להשיב על כך, אבל נזכרתי בשיחה שקיימתי עם מוזס מספר חודשים קודם לכן. הוא הציע לי אז לראיין את דרעי למוסף "7 ימים". בין היתר אמר: "הוא מוכן להתראיין אצלך ללא תנאים מוקדמים. הוא ישמח אם תקיים איתו ראיון גדול".
שמעתי ונאלמתי. ההצעה הזאת הפתיעה אותי. לומר את האמת: היא היתה מאוד מפתה.
"לך על זה", חזר ואמר מוזס, "תוכל לשאול אותו הכול. אתה ודרעי ליד שולחן אחד מדברים על כל מה שהיה באופן חופשי, מקצועי – מה יכול להיות גדול מזה?".
אמרתי למוזס שאין לי בעיה לראיין את דרעי, אבל רק אחרי הכרעת הדין. הוספתי ואמרתי שראיון כזה ב"ידיעות אחרונות", בעיצומו של המשפט הפלילי נגדו, לא ייראה תקין. זה ידיף ריח רע, חידדתי את הדברים, דרעי זקוק עכשיו למכונת כביסה ולחיבור עם "ידיעות אחרונות". יש סיבה לחיזור שלו אחר העיתון.
מוזס הגיב בתנועת ביטול אופיינית. הוא לא הסכים עם אף אחד מנימוקי. הוא חשב שזה רעיון נהדר.
מוזס לא סיפר לי בשיחה הזאת איך נולד הרעיון ומי באמת עומד מאחוריו. הוא ניסה לשכנע אותי לחזור בי מסירובי ועשה זאת באמצעות מספר משפטים שהיו צריכים לעורר בי דאגה.
"מוטי", הוא אמר, "אתה בעצמך אומר תמיד שעיתונאי אינו חברת ביטוח. הוא לא אחראי לתוצאות משפט פלילי שנולד בעקבות תחקירו כי הוא איננו צד בו. העיתונאי קיבל תלונה או מידע כלשהו, בדק אם הוא נכון, ופירסם את ממצאיו. מה שקורה בהמשך כבר אינו באחריותו. איש לא יבוא אליך בטענות אם התוצאה תהיה כזו או אחרת".
דעתי היתה שונה. "ישפטו אותי ואת העיתון על-פי מבחן התוצאה", אמרתי לו, "ואתה יודע זאת". הוא לא השתכנע.
כעבור מספר ימים נכנס לחדרי עורך העיתון, אלון שליו, ובפיו אותה הצעה. הוא דיבר על הקצאת עמודים לראיון הזה ככל שאבקש, ניסה לשכנע אותי שזה יכול להיות פרויקט אדיר ומרתק, לחץ עלי להסכים. שוב סירבתי.
התחושה שהחיבוק החם שלי בעיתון בפרשת דרעי הופך עם הזמן לחיבוק פושר, אולי אפילו קר, התחזקה שבעה חודשים לפני מתן פסק הדין. דרעי ורוב עדי ההגנה האחרונים סיימו להעיד, כולם ראו כבר את הסוף, ופתאום אני שומע באקראי, מאחד מעורכי דסק החדשות, כי הוצאת "ידיעות אחרונות" עומדת לפרסם ספר על דרעי. אני שומע ממנו שבראש השנה עומד להתפרסם פרק ראשון, קדימון, במוסף החג.
"אל תטעה", אמר לי אותו עורך, "יש בעיתון קולות של סלחנות כלפי דרעי. אני לא אוהב את זה".
ברגע ראשון נשמעו הדברים בלתי הגיוניים. לא העליתי בדעתי שייעשה דבר כזה בלי לשתף אותי בהחלטה. בלי להזמין אותי לדיון בשאלה עקרונית פשוטה – האם זה ראוי שעיתון יילחם בעצם בתחקיר של עצמו, ואם כן, מתי לפרסם ספר כזה. שהרי היה ברור מדוע מבקשים דרעי והמחבר שהספר יתפרסם דווקא עכשיו ודווקא בהוצאת "ידיעות אחרונות".
בדיקה מהירה העלתה שהמידע שקיבלתי נכון. התברר לי שהעיתונאי יואל ניר, אותו חבר קרוב של דרעי, כתב עליו ספר בשיתוף פעולה איתו, והגיע להסכם עם הוצאת "ידיעות אחרונות". ההוצאה הוותיקה, שהרבה זכויות רשומות על שמה, הסכימה להוציא את הספר הזה לאור.
מעבר למידע הכללי על הוצאת הספר לא ידעתי דבר. עד שיום אחד מצלצלת אלי ענת באלינט, כתבת "העין השביעית", ומבקשת תגובה לכמה שאלות הקשורות לנושא. לא הייתי מסוגל להשיב לה כי הייתי מה שנקרא "ממודר", עיתונאי שהוזז הצדה מהסיפור ולא במקרה. אבל מדבריה למדתי שב"ידיעות אחרונות" התקיימו בשבועות האחרונים מספר דיונים סודיים בעניין וששמי הוזכר בהם כמי שעלול להתנגד להוצאת הספר. לכן לא הוזמנתי לישיבות בחדרו של העורך הראשי.
עכשיו, כשהסוד דלף ופרץ החוצה, עוד לפני שידעתי שאין בספר גילויים ושפנים שעלולים להשפיע על בית-המשפט, עוד לפני שידעתי שהספר מעוות עובדות פשוטות ומדלג על הררי החומר המרשיע לכאורה – אמרתי לעורך העיתון בערך כך: אין לי התנגדות שאדם זה או אחר, אפילו הוא חבר אישי של דרעי, יפרסם עליו ספר בהוצאת העיתון. זה נראה לא טוב בעיני, אבל זו כבר בעיה של הכותב. ההתנגדות שלי היא עקרונית ובנושא אחד: העיתוי.
שאלתי: מה הבהילות להוציא את הספר דווקא עכשיו, באמצע ההליך המשפטי? למה לפרסם ספר, שלנאשם יש בו כמובן עניין, דווקא בשלב הזה? למה לקחת סיכון כשלא יודעים מה תהיה התוצאה?
ספק אם רק הדברים האלה גרמו לעורכי העיתון ולעורך הוצאת הספרים, דב איכנוולד, לשקול מחדש את עיתוי הוצאת הספר. אבל היתה מחשבה שנייה, ואולי שלישית, והוצאת הספר נדחתה. הסוכרייה שקיבל בכל זאת דרעי היתה פרסום פרק אחד, על ילדותו במרוקו, עוד לפני סיום המשפט. את הפרק הזה ליוותה כותרת המשנה הבאה: "פרק ראשון מספר המביא את סיפור חייו של אריה דרעי, כפי שכתב אותו העיתונאי יואל ניר".
ענת באלינט כתבה באותה רשימה: "בהוצאת 'ידיעות אחרונות' מודים שזוהי בעצם הגרסה של דרעי להתרחשויות בהן היה מעורב". יואל ניר, ציינה, אינו אוהב את ההגדרה הזאת. גם לא אריה דרעי.
את העובדה ש"ידיעות אחרונות" עומד להוציא את הספר עליו הצליח דרעי להביא לידיעת השופטים באמצעות הפרסום המוקדם. עכשיו חיפשו דורשי טובתו דרך להביא לידיעת היושבים בדין מידע בעל ערך רב יותר: ההגנה והתביעה עוסקות כביכול בגיבוש סופי של עסקת טיעון. הליבה שלה: מחיקת עבירות השוחד. כלומר, אפילו התביעה אינה בטוחה בהרשעתו בעבירה היותר חמורה.
היכן ואצל מי שותלים מידע מטעה כזה, בשלב שבו השופטים כותבים כבר את הכרעת הדין? מי לדעת אנשי דרעי עשוי לשדר ידיעה חשובה כזאת דווקא עכשיו?
חיפשו ומצאו: דנה וייס, שכיסתה אז את התחום המשפטי בחדשות ערוץ 2. היא שידרה את הסיפור הזה ללא אימות עם התובעים בתיק, עו"ד רזניק וחן. היא לא ביקשה את תגובתם והתייחסותם. אילו עשתה זאת, כמתבקש, יכולה היתה לחסוך ממערכת החדשות שלה ומעצמה את הפרסום השגוי.
למרבה המזל, עו"ד משה ישראל, שייצג את דרעי באותו השלב, היה מספיק הגון כדי להכחיש את הדברים. הוא הסכים שנוסח מכתבו לתביעה יועבר מיד לטלוויזיה וזה אכן נשלח, שודר, ותיקן את הפרסום. אבל אז הגיע מי שהגיע אל אחד מכתבי הערוץ הראשון ובפיו סיפור חדש: נשיא בית-המשפט העליון, אהרן ברק, והיועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין, אמרו בשיחה פרטית עם "אישיות ממלכתית", כי את מתן ההכרעה במשפט דרעי צריך לדחות עד אחרי הבחירות (שנקבעו לאמצע מאי). כלומר, אילוץ נוסף שנועד לדחות את הקץ ובאותה הזדמנות להטיל דופי בשיקול הדעת של השופטים.
גם הידיעה הזאת לא קיבלה אישור. הלחץ, באמצעות הכשלת כתב הטלוויזיה, לא נשא פרי. מועד מתן הכרעת הדין לא השתנה.
מועד הקראת פסק הדין נקבע אפוא ליום רביעי, 17.3.99, בשעה 10 בבוקר. הדריכות במערכת הפוליטית והמשפטית היתה אז עצומה. ב"ידיעות אחרונות" נערכו כמובן לסיקור המשפט ונמצא מי שהפיץ שמועה: דרעי יזוכה מעבירת השוחד. הוא ייצא מזה. להפתעתי, התייחסו בעיתון אל השמועה הזאת במלוא הרצינות. כאילו מדובר במידע נכון ובדוק.
ביום שני בצהריים הזמין אותי אליו העורך הראשי, אלון שליו, להתייעצות לקראת יום רביעי. "תגיד", הוא לא התאפק, "מה לדעתך יקבעו השופטים? איך כל זה ייגמר?".
לא ידעתי אז עדיין שמישהו הפיץ בקרב כמה מעורכי העיתון את הכזב. שליו לא דיבר איתי על כך. התשובה שקיבל ממני היתה מנוסחת בערך כך: אינני יודע מה החליטו השופטים. אין לי ממש מושג. אבל קשה לי להאמין שלא תהיה כאן הרשעה בשוחד ובמעשי מִרמה חמורים.
שליו הוא דג קר שקשה בדרך כלל לחדור אותו. בכל זאת, פניו הסגירו ספקנות בהערכה שלי. הרושם היה שהוא חושש לומר לי מה הוא יודע, או מה הבין מאנשים שדיברו עם דרעי. הוא לא היה שותף לדעתי כי אפילו יורשע דרעי "רק" במעשי מִרמה, זו תהיה מהלומה קשה בשבילו. הוא לא הסכים איתי שזה יהיה הישג גדול של מערכת האכיפה.
שעה אחרי השיחה הזאת פנה אלי באותו עניין שילה דה-בר, שהיה ראש דסק החדשות ולימים עורך העיתון. התרשמתי שגם הוא ידע משהו שאני לא ידעתי. גם הוא הביא בחשבון אפשרות שדרעי ייחלץ בשלום מעבירות השוחד – כאילו הרשעה בשוחד היא חזות הכול.
בשלב הזה היה ברור לי כבר שמישהו בעיתון יצר את האווירה של סוף העולם, שמוטי נפל הפעם, ושצריך להיערך לזיכוי מהעבירות החמורות. למדתי על החשש הזה, בין השיטין, גם משיחה שקיימתי בחדרי עם רם לנדס, שהיה אז עורך "המוסף לשבת". חזרתי באוזניו על המשפט "הרשעה במעשי מִרמה היא ניצחון גדול", ורם קטע אותי: "עזוב, עזוב", אמר, "אנחנו יודעים שהרשעה במִרמה היא דבר חמור, אבל הציבור אינו יודע זאת. זה לא נתפס כך. אם דרעי לא יורשע בשוחד, תהיה בעיה".
המעיין שממנו נשאבו המים הדלוחים האלה היה דרעי עצמו. הגיע אליו מישהו, הוא סיפר לימים בשיחות פרטיות, ונשבע שראה במו עיניו את פסק הדין המזכה אותו מקבלת שוחד. "מזכים אותך מעבירות השוחד", אמר לו לדבריו, והוא קנה את הבשורה. קומץ אנשי תקשורת שניזונו ממנו שנים רבות הלכו אחריו פעם נוספת והסיפור התגלגל גם ל"ידיעות אחרונות". האמינו לו והתביישו, או אולי חששו, לספר לי.
השיחות האלה עם עורכים בכירים בעיתון היו מטרידות מסיבה אחת: הקלות הבלתי נסבלת שבה אחד מעמיתי מפזר סיפור חסר שחר, הנשאב מחצר בעל הדבר עצמו, וכולם מאמינים למי שהפיל כבר ברשתו רבים. ראיתי, שמעתי, והרחתי שמחה לאיד של מספר אנשים (לא העורכים) שמעולם לא היו כוס התה שלי. זו לא היתה שעתם היפה במקצוע. ברגעים מסוימים שאלתי את עצמי: אולי אני הוא זה שטועה? אולי אנחנו מתקרבים באמת לרגע שבו לא ניתן יהיה יותר להרשיע נבחרי ציבור בישראל בלי הודאה שלהם? אולי ברוח הזיכויים של נבחרי ציבור באותה תקופה – אלה שהפכו בבית-המשפט לטיפשים ולחסרי כוונה פלילית – גם דרעי יחמוק מהרשעה ומעונש?
ביום רביעי בבוקר, קצת אחרי 8, עליתי לשידור בגלי-צה"ל בתוכנית של דן שילון. השאלה הראשונה שנשאלתי: מה תעשה אם השופטים יחליטו לזכות את דרעי? תשובתי: "מחיאות כפיים". הראיון היה קצר, אנשים צילצלו אלי אם אני יודע משהו, הסקרנות כאמור היתה עצומה. באותו הזמן התכנסו מספר עורכים ואנשי דסק החדשות בחדר העורך הראשי והמתינו לשידור הישיר של פסק הדין מירושלים. בחרתי להישאר בשעות האלה בבית, בחברת אשתי וילדי. להימצא, כמו שאומרים, בסביבה מוגנת. כשהקריא השופט צמח את הכרעת הדין המרשיעה, השתרר שקט בחדרו של שליו. מבוכה, אמר לי אחד הנוכחים בחדר, תחושה של אי-נעימות.
שליו סיכם ואמר לנוכחים בחדרו משהו ברוח – מוטי צדק, ההערכה שלו היתה נכונה, אנחנו טעינו. היתה בדבריו מעין נימת התנצלות והוא התקשר אלי כעבור שעה לברך. כך גם רם לנדס ומיקי רוזנטל. נוני מוזס לא צילצל. גם באירועים אחרים מהסוג הזה הוא לא נהג לעשות זאת.
-----------------
הקטעים שלעיל לקוחים מתוך הפרקים 12 ו-33 בספרו של מרדכי גילת, "קללת דרעי", שיצא לאור בשנת 2012 בהוצאת כנרת-זמורה-ביתן