היה זה תומס ג'פרסון, הנשיא השלישי של ארצות־הברית, אשר הבהיר היטב את העדפותיו: לו הייתי נאלץ לבחור, אמר, בין מדינה שיש בה ממשלה ואין בה עיתונות, לבין מדינה שיש בה עיתונות ואין בה ממשלה – הייתי בוחר באפשרות השנייה. ההעדפה הזאת של הנשיא האמריקאי היא גם העדפתי שלי. רק זה חסר לנו, שממשלה כלשהי תכהן, תפעל, תעבור כשיירה דורסת, והכלבים רק יכשכשו בזנבם בלי לנבוח ואף לנשוך.

מהו אפוא מצבו של הכלב־הישראלי? לפעמים הוא עדיין נובח, רק לעתים רחוקות מדי הוא נושך, במקרה הטוב הוא כלב השמירה, וככלב תקיפה – זה כבר קהו שיניו. התקשורת הישראלית היא פחות אמסטף ויותר פודל, אם כי אין פודל שאין לו שעה.

לו נותרה ישראל עם ממשלה ובלי תקשורת, אין בכלל ספק שהשחיתות, לדוגמה, היתה עוד יותר ממארת; היא היתה מטפסת לצמרות ויורדת לשורשים באין רואה ומראה. התקשורת חשפה את רוב מקרי השחיתות שמתגלגלים עכשיו באולמות בתי־המשפט ובחדרי התביעה, ביקורת־המדינה והמשטרה – ועל חשיפותיה צריך להכיר לה טובה ותודה. היא מילאה את תפקידה.

בחודשים האחרונים – זה הרושם – ניכר רפיון בשדה התחקירים. כאילו עשתה התקשורת את שלה ועכשיו היא יכולה ללכת לאִטה ולהרפות. בעלי־הבית מצננים את התלהבותם של התחקירנים, ובזמן הקרוב הם יצננו אותה עוד יותר בתואנת הבחירות המתקרבות. ההצטננות ההדרגתית נובעת גם מפחד וגם מחשבון: למה לתקשורת לסבך את עצמה גם כלפי מעלה וגם כלפי מטה – עם שליטים ועם נשלטים יחדיו.

אפשר שמו"לים ועורכים הגיעו למסקנה שהשחיתות היא לא ממש סחורה, כי אין לה ביקוש אמיתי. לכאורה הציבור רוצה לדעת על־פי זכותו וחובתו, אבל רק לכאורה. הסקרים מוכיחים שמה שהיה הוא פחות או יותר מה שיהיה, ובעיקר – מי שהיה הוא שיהיה, מושחת ככל שיהיה. אמנם "מושחתים נמאסתם", אבל רק בשיחות הסלון שנאלמות בדרך אל הקלפי. אזרחים רבים מדי דווקא אוהבים את מנהיגיהם פגומים ונגועים, וכך יימצא להם האליבי המושלם: במקום לקבל אחריות על תיקון עצמי, נוח יותר לגלגל את האחריות לפתחם של מנהיגינו – הם נותנים לנו דוגמה רעה, והם אשמים בעוונותינו: אלמלא השחיתו אותנו מלמעלה – היינו כמלאכים. כך מוצאת התקשורת את עצמה בין הפטיש לסדן, בין השלטון לציבור – השלטון שלא רוצה שנדע וציבור שלא באמת רוצה לדעת. ואילי התקשורת – הם תמיד יודעים את דרך הרוח ולאן היא נושבת.

לא רק בישראל. גם במדינות אחרות התקשורת מעלה בשליחותה. צרותיהם של אחרים אינן מנחמות אותנו, גם לא בחצי נחמה. הממשלה והתקשורת שלנו מוצאות את עצמן לעתים קרובות מדי באותו הצד של המתרס ולא משני צדדיו, כפי שראוי. מקובל לחשוב שישראל סובלת מעודף מחלוקות, וזאת טעות גמורה. בדיוק להפך – ישראל סובלת מעודף הסכמה, מיתר קונסנזוס. מבלבלים כאן בין מחלוקת מהותית לבין סתם קטטה. נכון, הקטטות הן יומיומיות והן קולניות והן מושכות תשומת לב, אבל הן על־פי רוב על עניינים בטלים ולא על סוגיות יסוד. עובדה: כמעט כל הממשלות, בהרכבים שונים, המיטו עלינו את שני האסונות הכי כבדים של החברה הישראלית: הפער החברתי והעוני – אסון אחד, הכיבוש וההתנחלויות – אסון שני. ממשלה באה וממשלה הלכה והפורענות לעולם עמדה. אין עדות טובה יותר לממדיו האינסופיים של "עמק השווה" הלאומי, שמשתרע מסוף הארץ ועד סופה: כן – התקוטטו, רבו, מרטו שיער, שרטו פנים, ולא – לא באמת התווכחו ולא ממש חלקו.

והתקשורת גם היא התרווחה לה שם, בעמק השווה, גם היא דקלמה במקהלה הלאומית. כמובן, אני חוטא בחטא ההכללה, ואולי לא מיותר לציין שכמו בפוליטיקה כך גם בתקשורת עדיין משמשים אנשים טובים והגונים ואמיצים. גם לא כל אמצעי התקשורת זהים במעלותיהם ובחסרונותיהם – יש ויש. אבל דווקא ברגעים מכריעים, בצמתים גורליים של פיקוח נפש, כאשר עולים על דרך שכל באיה לא ישובון או שישובו במחיר כבר מנשוא – דווקא אז מתבקשת עמדה עצמאית וספקנית יותר של התקשורת, ועמדה כזאת כמעט איננה בנמצא. משהתחייבו הליכה נגד הרוח הרעה ושחייה נגד הזרם העכור – דווקא אז גררה התקשורת את רגליה או צפה על פני המים.

דוגמה אחת מני רבות: המלחמה בעיראק שפרצה לפני כמעט שלוש שנים, ואת סופה מי יראה. היא נועדה במקורה להעצים את כוח ההרתעה של המעצמה היחידה, והעולם כולו ישתנה לטובה ובפרט המזרח התיכון: ארצות־הברית שאגה מי לא יירא. הטרוריסטים יפוצו מפניה לכל עבר ויסתתרו. לא כאן תנותח המלחמה על השלכותיה. רק ייאמר, כי הטרור התחזק בינתיים, כוחה המרתיע של המעצמה נחלש, ונבלים נוכחו לדעת שהשד האמריקאי אינו כה נורא וניתן להבריחו. משום שאמריקה מותשת בעיראק, היא אינה מסוגלת להתפנות ולטפל באיום האמיתי – באיראן. 70% מאזרחי ארצות־הברית כבר מבינים שאין למלחמה הזאת תכלית, וכדאי לשים לה קץ ולצאת מהמלכודת, לו רק התגלה פתח המילוט.

ישראל לא החליטה על המלחמה בעיראק, אבל היא היתה הבולטת בלהקת המעודדות. כל הגורמים המדיניים והבטחוניים נעמדו במקהלה המדקלמת וקראו הידד לג'ורג' בוש, לסגנו דיק צ'ייני ולמזכיר ההגנה, דונלד רמספלד. לא היה להם ספק שהנשכרת העיקרית מהמלחמה תהיה ישראל, שרווח והצלה יעמדו לה ממיגורו של העריץ סדאם חוסיין ומחיסולה בפועל של החזית המזרחית. עכשיו ברור שישראל היא המפסידה העיקרית מאזלת־ידה של אמריקה ומהתעצמותו של הטרור הבינלאומי. אמריקה תברח מכאן במוקדם או במאוחר ולא תשוב, ישראל לעומתה נשארת כאן כמטרה קרובה ונגישה לפגיעתה הרעה של הקנאות האיסלאמית שאינה בוררת באמצעים.

זאת איננה חוכמה לאחר מלחמה: את כל מה שקרה ניתן היה לצפות מראש. לפי מיטב זכרוני – אוי לאותה בושה – לא נכתב ולו מאמר אחד נגד המלחמה ששכרה היה חייב לצאת בהפסדה; אפילו לא אחד; אפילו לספק הקל שבקלים לא ניתן אז פתחון פה. הימים ערב המלחמה בעיראק הזכירו לי את הימים ערב המלחמה בלבנון, ועוד ימים אפלים של ליקוי מאורות בתולדותינו. המקהלה הלאומית יוצאת לפעמים לחופשות קצרות, היא אף פעם לא מתפרקת: פוליטיקאים, אנשי צבא ואנשי תקשורת לובשים חג, משלבים ידיים, ופוצחים בדקלומם כאיש אחד; אנשים אחים אנחנו, ומה טובו הבלויותיך ישראל.

גיליון 60, ינואר 2006