ביום שישי ה-31 באוקטובר תפס דיוקנו המאויר של היועץ המשפטי אליקים רובינשטיין את כל שער מוסף "הארץ", ומתחתיו נכתב: "עד מתי יתכופף היועץ המשפטי לפני ראש הממשלה". כותרת המשנה הבהירה היטב את המסר: "מחיאות הכפיים על מינויו של אליקים רובינשטיין ליועץ המשפטי נדמו מזמן. הולכים וגוברים הקולות המסתייגים מתפקודו, מהססנותו ובעיקר מכושר עמידתו הרפה מול ראש הממשלה". בהפניה לכתבה נכתב: "מתגעגעים לרוני בר-און". לא פחות.
הביקורת לגיטימית, כמובן, ואף נחוצה. רובינשטיין ממלא את אחד התפקידים השלטוניים הרגישים ביותר במדינה. מינויו, לאחר פרשת בר-און, עורר ציפיות גבוהות. "הארץ" ניסה להעמיד את הציפיות האלה מול המציאות, ללא חנופה, ללא הנחות, ללא רחמים - עיתונות לוחמת במיטבה.
הכתבה האירה כמה נקודות מוצדקות, כמו המידה שבה עומד רובינשטיין בתנאי הכשירות לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה בהשוואה לקודמיו: העיתון הזכיר כי לרובינשטיין חסרות שנתיים כדי לענות על דרישות תקופת הכשירות המינימלית. העיתון גם מצא שקיימת אפשרות של ניגוד אינטרסים וסתירה להוראות התקשי"ר בכך שאשתו של היועץ המשפטי לממשלה, מרים רובינשטיין, כפופה לו כמנהלת המחלקה האזרחית. הכתבה הצביעה גם על טיב קשריו של רובינשטיין עם מושאי ייעוצו: ראש הממשלה והשרים.
ועם זאת, בדיקה מדוקדקת של העובדות והמסמכים מאחורי החלטות היועץ המשפטי מעלה כי בחלק מהמקרים שאותם ביקרה הכתבת היא שגתה, בחלק הציגה תמונה חלקית ביותר ובאחדים הפכה את המציאות כדי לסגל אותה לתזה שאימצה: אליקים רובינשטיין איננו אלא יס-מן, עבד נרצע של מי שהשלטון בידו.
לפי ליבוביץ'-דר, ראש הממשלה הוא הנהנה העיקרי משאיפתו של רובינשטיין להשביע רצון. דוגמה מובהקת לכך היא החלטת היועץ לבקש את הסגרתו של הנער בן היורדים שמואשם בארצות-הברית ברצח. רובינשטיין, טוענת הכתבה, נתן "גיבוי משפטי לרצונו של נתניהו"; מאותה סיבה נמנע מהגשת כתב-אישום נגד שגריר מצרים, מוחמד בסיוני, בפרשת רקדנית הבטן; בפרשת משעל נתן לכל אורך הדרך "גיבוי מלא להחלטתו של ראש הממשלה"; "תמיכה משפטית דומה העניק רובינשטיין לנתניהו בפרשת הבית בראס-אלעמוד". וגם: "בלהיטותו למלא אחר רצונו של ראש הממשלה התעמת רובינשטיין עם היועץ המשפטי של הכנסת"; מאותה סיבה החליט לא להגיש כתבי-אישום נגד רוב המעורבים בפרשת בר-און.
הכתבה נוקבת בשמותיהם של אישים נוספים שנהנים מחסדיו של היועץ הנדיב: אביגדור ליברמן, דוד ליבאי, ניסן סלומינסקי ואריה דרעי. הספק נאה לשמונה חודשים.
בפרשת ראס-אלעמוד קיבל היועץ, על-פי מוסף "הארץ", שתי החלטות מנוגדות בתוך 24 שעות, וכל זאת על-פי רצונו של ראש הממשלה. ראשית, "הבהיר בהחלטה מקדמית לראש הממשלה שאין צורך משפטי לפנות את המתיישבים היהודים מהבית". כאשר שמע כי ראש הממשלה דווקא מעוניין במניעת כניסתם של מתנחלי מוסקוביץ', "נשכחה זכות הקניין", ורובינשטיין הפך את החלטתו וסיפק לממשלה כלי שמאפשר לה להורות על פינוי.
הכתבת מסתמכת על דברים שפורסמו בעיתונים, מפי מקורות בלשכת ראש הממשלה, ברגעים הראשונים לאחר פרוץ הפרשה. בדברים אלה נמסר שראש הממשלה נסמך על חוות-דעתו של היועץ המשפטי, לפיה עומדת למוסקוביץ' זכות הקניין ולכן אין דרך חוקית לפנות את המתיישבים מהבית. אכן כך היה: יועץ התקשורת של ראש הממשלה, שי בזק, הזין באותו לילה את העיתונאים בגרסה הזו; בדיעבד מסתבר שאמינותה מפוקפקת. אילו טרחה הכתבת לברר את מהימנות הידיעה הראשונית הזו היתה מגלה כי השתלשלות האירועים, על סמך עדותם של הנוגעים בדבר (היועץ המשפטי ועוזריו, היועצת המשפטית של המשרד לבטחון-פנים ומזכיר הממשלה) היתה שונה. רובינשטיין, שהיה בהשתלמות בעת פרוץ משבר ראס-אלעמוד, הנחה מהרגע הראשון את חנה קלר, היועצת המשפטית של המשרד לבטחון-פנים, ואת דני נווה, מזכיר הממשלה, לפעול בהתאם לחוות-דעת קודמת, שנתן היועץ המשפטי יוסף חריש בנובמבר 1991, לאחר כניסת מתנחלי עמותת "אלעד" לעיר-דוד. חריש קבע, שגורמי הביטחון רשאים לפגוע בזכות הקניין של המתיישבים במידה שקיימת "ודאות קרובה להפרת הסדר הציבורי ולסיכון בטחון הציבור". מאוחר יותר העלה רובינשטיין את החלטתו זו על הכתב.
אפשר, לפיכך, להתווכח על תוכן החלטתו של רובינשטיין, אבל אי-אפשר לטעון שזיגזג. נכון שההודעה הראשונית שמסרה לשכת ראש הממשלה היתה מטעה, אבל עובדה זו אינה פוטרת את הכתבת מהצורך לבדוק את טענתה שרובינשטיין מסר בזו אחר זו שתי חוות-דעת סותרות, כביכול, כדי לרצות את ראש הממשלה.
גם פרשת משעל מוצגת באופן חלקי ומטעה. הכתבת קובלת על כי היועץ המשפטי "לא דרש להקים ועדת חקירה שסמכויותיה רחבות יותר (מוועדת בירור; א"ה), ולא מצא פגם במינוי שלושת חבריה". היא שוכחת לציין שהנושא הוכרע בבג"ץ. תנועת "אמיתי" עתרה לבית-המשפט העליון בתביעה להורות על הקמת ועדת חקירה ממלכתית. השופטים דחו פה אחד את העתירה, הכשירו את החלטת הממשלה למנות ועדת בירור, ובכך קבעו, בדיעבד, כי היועץ פעל נכונה כאשר העמיד לפני הממשלה את מגוון האפשרויות העומד לפניה, ובוודאי לא שגה בכך ש"לא דרש" להקים ועדת חקירה.
גם בהרכב הוועדה נמנע בג"ץ מהתערבות, לאחר שהוחלף נחום אדמוני בדן טולקובסקי, ולכן לא ברור מדוע הכתבת דורשת מהיועץ המשפטי להתערב בהחלטות שהנן פררוגטיבה של הממשלה. לכל היותר ניתן לומר שהיועץ נזהר שלא לחצות את סמכויותיו. ודאי שאין בכך הוכחה ל"גיבוי מלא לממשלה", כפי שטוענת הכתבה.
היועץ המשפטי לממשלה, כדאי להזכיר, קבע כי ראש הממשלה לא יעסוק עוד בקידומם של פלד וצ'חנובר. אפילו החלטה זו אינה מחויבת על-פי בג"ץ. ניתן לבקר את היועץ על זהירותו בפרשנות סמכויותיו, אך בצד דברי הביקורת של משפטן בכיר אחד (פרופ' מרדכי קרמניצר שמצוטט בכתבה), ראוי לצטט את שלושת שופטי בג"ץ, שהוא בסופו של דבר המוסד המשפטי הבכיר במדינה.
לאחר פרסום הכתבה ניסתה ליבוביץ'-דר לטעון כי החלטת בג"ץ ניתנה לאחר שהכתבה התפרסמה. לא מדויק: ההחלטה ניתנה ב-22 באוקטובר, תשעה ימים לפני פרסום הגיליון. עורך המוסף אהוד אשרי מנסה נימוק אחר: בג"ץ, הוא טוען, "נוהג להתערב בהחלטות היועץ רק במקרים חריגים ביותר של חוסר סבירות קיצוני".
היועץ בעד המתנחלים
לא רק עם ראש הממשלה מיטיב היועץ. על-פי הכתבת הוא גם אוהב מתנחלים. היא מתארת בהרחבה את הרקע לקשריו עם נציגי ההתנחלויות ומיד עוברת לפירוט הטובות שהוא עושה להם בתוקף תפקידו. למשל, תמיכתו האקטיבית בהחלטת הממשלה לצרף את ההתנחלויות לאזור עדיפות לאומית א' וב'. הכתבת מדברת על "מכתב כועס" ששולח רובינשטיין למזכיר הממשלה, ובו הוא תובע להגיש את התיקון לאישור ועדת הכספים "מהר ככל האפשר".
המציאות הפוכה. היועץ המשפטי של משרד ראש הממשלה, עורך-הדין שמעון שטיין, כתב חוות-דעת, ולפיה אין צורך להעביר את השינוי במפת אזורי העדיפות הלאומית לאישור ועדת הכספים. לו רצה רובינשטיין להיטיב עם המתנחלים היה מכשיר את חוות-דעתו של שטיין. אך הוא ביכר דווקא את חוות-הדעת של עוזרו, עורך-הדין מני מזוז, שקבע כי "יש מקום לבקש את אישורה של ועדת הכספים". במלים אחרות: היועץ המשפטי דווקא מקשה על "חבריו".
המכתב, שאכן נשלח אל מזכיר הממשלה, לא היה "כועס" כלל. המכתב לא אימץ את עמדת המתנחלים אלא את היפוכה. רובינשטיין, בשם המינהל והסדר התקין, דרש שהוועדה תדון בנושא "בהקדם האפשרי".
"להתנחלות אלקנה יש לו יחס מיוחד", קובעת הכתבת ומזכירה שני מקרים שבהם היטיב עם ראש מועצת אלקנה, ניסן סלומינסקי. על פי תיאורה, אִפשר רובינשטיין לסלומינסקי, חברו, להיכנס לכנסת, ולהמשיך להחזיק במקביל בתפקיד ראש המועצה, בניגוד לחוק.
וכך התרחשו הדברים במציאות: ב-19 במאי הודיע עוזרו של רובינשטיין, נועם סולברג, לצבי ענבר, היועץ המשפטי של הכנסת, כי אמנם, על-פי חוק חסינות חברי-הכנסת, אין לאפשר לחבר-כנסת לכהן בכפל תפקידים, אך רשויות מקומיות ביהודה ושומרון לא נכללות באיסור זה.
עד כאן החוק היבש. רובינשטיין, שהיה מודע לפרצה בחוק, מציע לדחות את הבחירות למועצה המקומית באלקנה "עד שייעשה התיקון הדרוש בחקיקה". הוא גם נענה להצעתו של צבי ענבר לפנות לרשויות הצבא. ב-10 בספטמבר הוא פונה אל אלוף פיקוד המרכז, עוזי דיין, ואל אל"מ פוליטיס, היועץ המשפטי באיו"ש, בבקשה להשוות את הנורמות בין איו"ש למדינת ישראל בכל הקשור לכפל תפקידים.
כל הפעולות האלה לא באו לידי ביטוי בכתבה. מה כן? ציטוט דבריו של סלומינסקי על העבודה הקשה שהוא מבצע באלקנה "ללא כל תמורה".
היועץ בעד המצרים
פעמיים מתעלמת הכתבת מהפרוצדורה הארוכה שעוברת עד לקבלת ההחלטה להגיש כתב-אישום או לסגור תיק. מקרה אחד הוא תלונתה של רקדנית הבטן נגד השגריר מוחמד בסיוני. אל הפרקליטות הגיע התיק מהמשטרה עם המלצה לסגור את האישום מחוסר ראיות. ארבע מבכירות הפרקליטות בדקו את התיק: פרקליטת המדינה, מנהלת המחלקה הפלילית, המשנה לפרקליטת המדינה ופרקליטה נוספת. הן החליטו פה אחד לסגור את התיק מחוסר ראיות, והיועץ אימץ את החלטתן.
ליבוביץ'-דר ציפתה להחלטה אחרת, והיא משוכנעת שהיא יודעת את מניעיו האמיתיים של היועץ. היא כותבת: "היה ברור שהגשת כתב-אישום נגד השגריר המצרי תפגע ביחסי ישראל עם מצרים, ורובינשטיין המליץ על סגירת התיק". הקונצנזוס שהתגבש בפרקליטות לגבי חוסר-הראיות אינו מוזכר.
החלטת היועץ המשפטי והפרקליטות, כמקשה אחת, עוררה תהיות בחוגים רחבים וביניהם מומחי משפט, כמו פרופ' קלוד קליין ופרופ' קרמניצר: היו השגות על התבטאות אומללה בכלי התקשורת של פרקליטת המדינה על התנהגותה של רקדנית הבטן, ונשאלו שאלות מדוע לא נמצאו ראיות להגשת אישום על מעשה מגונה (ברור שלא נמצאו ראיות להאשמה במעשה אונס). ביקורות אלו אינן מופיעות בכתבה ב"הארץ". במקום זאת מטילה הכתבת על היועץ המשפטי כתם פשטני וקובעת כי החלטתו בעניין בסיוני נבעה מכך ש"היה מוכן לעשות הרבה כדי לשרוד".
חשד דומה מטיחה הכתבה ברובינשטיין בפרשת תיק החקירה של מנכ"ל משרד ראש-הממשלה לשעבר, אביגדור ליברמן, ועוזרו ירון זליכה. השניים נחשדו שזייפו דו"חות של רשות השידור. צוות בפרקליטות, שכלל את פרקליטת המדינה, מנהלת המחלקה הפלילית ושני פרקליטים, החליט פה אחד לסגור את התיק מחוסר ראיות. הכתבת פוסחת על החלטת הצוות, ותולה את סגירת התיק ברובינשטיין. אפשר כמובן לבקר את שיקול הדעת של היועץ המשפטי ולטעון שהוא מגלה פחדנות מול עמיתיו, אבל הכתבת מדברת על פחדנות מול בעלי שררה מבלי שתביא לכך ביסוס.
היועץ נגד הערבים
"עבודת המאסטר שלו", כותבת ליבוביץ'-דר, "עסקה בציונות ויחסה לערבים בזמן המנדט. הידע שרכש לא הגביר את סובלנותו לערבים". מדוע? כיון שתמך בהצעת חוק שתמנע מערבים נפגעי אינתיפאדה להגיש תביעות נזיקין. לחיזוק דבריה מביאה הכתבת מדבריו של דן יקיר מהאגודה לזכויות האזרח, שרואה בהצעת החוק שערורייה. "רובינשטיין היה יכול לחסום בגופו את ההצעה, אבל הוא העדיף לשתוק".
הכתבת מתעלמת מכמה עובדות: ראשית, מדובר בחוק שגולגל במשך שבע שנים, אושר בממשלה הקודמת, בתמיכת יצחק רבין, שמעון פרס, מיכאל בן-יאיר ודוד ליבאי. תהליך החקיקה נדחה מסיבות שאינן קשורות בהכרח לתוכן החוק: למשל, דיון מסכם בחוק היה אמור להתקיים ב-5 בנובמבר 95'. רצח רבין ביטל אותו. דיון נוסף, תחת פרס, בוטל בשל ההחלטה על הקדמת הבחירות. לטענת יהושע שופמן, לשעבר היועץ המשפטי של האגודה לזכויות האזרח וכיום המשנה ליועץ המשפטי, הלך היועץ המשפטי הנוכחי דווקא לקראת הנפגעים. דן יקיר מאשר שאמר את המשפט המצוטט, אך לטענתו הוצאו דבריו מהקשרם: "הדגשתי בפני הכתבת שרובינשטיין הגיע למעשה עשוי, וכי הצעת החוק עברה דיונים ממושכים בממשלה הקודמת ובממשלה הנוכחית וכן אצל היועץ המשפטי הקודם וכל בכירי משרד המשפטים, ולכן זה לא ריאלי שהוא יהפוך את ההחלטה. בפירוש הבהרתי שמדובר במשאלה לא ריאלית. במלים 'לחסום בגופו' התכוונתי שהוא ייאלץ לשכב על הכביש ולתת לשיירה לדרוס אותו".
היועץ בעד (ונגד) ליבאי
נגד עורך-הדין אמנון בן-דרור הוגש כתב-אישום בעבירה של הדחת עד. רובינשטיין החליט לעכב את ההליכים. ליבוביץ'-דר חושדת שיש קשר בין החלטתו של רובינשטיין והעובדה שאת בן-דרור מייצג עורך-הדין דוד ליבאי. ליבאי "חבר בוועדת שמגר שתקבע את מעמדו המקצועי של היועץ המשפטי לממשלה".
המסר ברור: רובינשטיין יעשה הכול כדי לרצות את ליבאי. המסר החמור הזה אינו מתיישב עם החלטה אחרת של רובינשטיין, להסגיר את הנער הרוצח לארצות-הברית. ליבאי הוא פרקליטו של הנער. כאן, טוענת הכותבת, ביקש רובינשטיין לרצות את נתניהו. בבית-הדין של מוסף "הארץ" אין לרובינשטיין סיכוי: כל שיקול שלו יהיה שיקול זר. הרי לא ייתכן שהיועץ המשפטי יגיע להחלטה, אלא כדי לגרום למישהו למעלה שביעות-רצון.
לא תמיד, אומרת הכתבה, מעכב היועץ הליכים. לפעמים הוא מסרב. היא מספרת על "מורה שלמדה במכללה, הואשמה בזיוף תוצאות בחינה וביקשה עיכוב הליכים בגלל עברה הנקי". מקרה זה טופל בידי המשנה ליועץ המשפטי יהושע שופמן, ועינו של היועץ אפילו לא שזפה את המקרה. שופמן: "המורה בסמינר השתמשה במסמך מזויף כי לא קיבלה מאה במבחן פטור באנגלית. דחיתי את הבקשה לעיכוב הליכים כיוון שמדובר היה במקרה מאוד בולט ובוטה של מרמה וקבלת דבר באמצעות מסמך מזויף במזיד".
הכתבה מתקשה לקבוע, אם נתניהו רצה במינויו של רובינשטיין. במקום אחד נכתב כי בלשכת ראש הממשלה "היו להוטים למנות אותו לתפקיד". מצד שני נכתב כי "אליקים רובינשטיין לא היה המועמד המועדף על ראש הממשלה, והוא יודע את זה. כדי לשרוד הוא מוכן לעשות הרבה". ובמקום אחר נכתב ש"נתניהו העדיף את רנאטו יאראק".
אם רובינשטיין לא היה מועמד מועדף, מדוע היו להוטים למנותו? אם הפך למועמד המועדף אחרי התפטרות בר-און, מדוע העדיף נתניהו את רנאטו יאראק? ואם הפך ליקיר הממשלה, מדוע הוא צריך להתאמץ כדי לשרוד?
היועץ בבריכת גורדון
מוסף "הארץ" רואה חובה לעצמו לשתף את קוראיו בחייו הפרטיים של היועץ המשפטי לממשלה. גם שם הוא מתגלה בכל חולשותיו. בשנות השבעים, מספרת הכתבה, התרכזו חייו החברתיים סביב בית-הכנסת הלל ברמת-גן. "כל יום שישי בצהריים שחו בבריכת גורדון בתל-אביב, וחבריו מספרים שרובינשטיין נהג להגניב מבטים אל הנשים בבגדי-הים המינימליים". עד כדי כך.
"החברים הטובים ניסו למצוא לרובינשטיין שידוך וכבר כמעט התייאשו. בסופו של דבר הוא נישא למרים כשהיה בן 29, שנחשב גיל מופלג". מופלג בעיני מי? בעיני האנשים החושבים שקוראים את "הארץ"?
הכתבה תוקפת את רובינשטיין על שעיתונים נוהגים לצרף לשמו, בטעות, את התואר "דוקטור". עיתונים חוטאים לא פעם בניפוח תארים: למנחם פרוש, למשל, ולעסקנים חרדים אחרים נוהגים לקרוא בטעות "רב". רובינשטיין מקפיד להעיר למנפחיו. במאי פנה לעיתונים במכתב ובו ביקש "להימנע מדיקטורו". "הכחשות מדי פעם אינן מועילות, לצערי. כנראה משפטן כבן חמישים מזמין התייחסות כאל דוקטור", אמר רובינשטיין. את הכתבת לא שכנע. היא מתלוננת כי "הפעם הוא לא מיהר לתקן. רק אחרי כמה שבועות...".
שני אישים משפטיים בולטים בביקורת שהם מותחים על היועץ בנושאים שונים. האחד הוא פרופ' מרדכי קרמניצר. השנייה היא פרקליטה ממחוז תל-אביב, המצוטטת ללא שמה. שאר המרואיינים מתייחסים לנושאים ספציפיים. בכל הכתבה אין ולו מרואיין אחד מפרקליטות המדינה. זה תמוה, משום שלמרות המשקל שיש לייחס לדבריה של הפרקליטה ממחוז תל-אביב, הרי שהסביבה המשפטית העיקרית העוטפת את היועץ ואת החלטותיו היא פרקליטות המדינה. אם סירבו אנשי פרקליטות המדינה להתראיין, ראוי היה לציין את הדבר. אם אמרו דברים חיוביים על היועץ, ראוי היה לתת לדבריהם ביטוי. ואולי לא טרחה הכותבת לשאול.
שרה ליבוביץ'-דר ביקשה לראיין את אליקים רובינשטיין. רובינשטיין סירב, אבל נענה לבקשתה לקיים שיחת רקע. השיחה התקיימה ב-14 באוקטובר בלשכת היועץ המשפטי בירושלים.
למיטב ידיעתי, הנושאים הבאים לא עלו בשיחה: פרשת משעל, פרשת ראס-אלעמוד, פרשת בר-און, המשך עבודתה של אשת היועץ בפרקליטות, ההחלטה בתיק ליברמן-זליכה, ומעורבות יעקב נאמן בתיק ההמרה (הנושא הפותח את הכתבה). גם הטענה בדבר הצצה לבגדי-ים של נשים בבריכת גורדון לא עלתה.
מותר לשער שבאותו שלב, שבועיים וחצי לפני פרסום הכתבה, לא התעוררו אצל הכתבת שאלות בנושאים האלה. הבעיה היא, שלאחר שהגיעה אל השאלות החדשות לא עמדה על זכותה - בעצם, על חובתה - לבקש תגובות.
אבנר הופשטיין הוא כתב העיתון "ירושלים"
"בוא נדבר"
בעקבות פרסום הכתבה הוצפו עורכי "הארץ" בתגובות מחאה על תוכנה וסגנונה. אצל עורכי העיתון נוצר רושם שגל התלונות מאורגן, ומכל מקום הוא מתחולל בהסכמתו הסבילה של היועץ המשפטי לממשלה. במיוחד חרה להם שדוברת משרד המשפטים עשתה שימוש בתפקידה כדי להפיץ הודעה לעיתונות, ובה דעתם של עובדים בכירים במשרד על הכתבה. הם גם התרעמו שהדוברת פרסמה טענה, ש"הארץ" הכחיש, כאילו העיתון סירב לפרסם תגובה על הכתבה.
המתיחות שנוצרה כתוצאה מכך בין היועץ המשפטי לממשלה לבין מערכת "הארץ" הניעה את העורך הראשי, חנוך מרמרי, לפנות אליו במכתב ולהציע לו הידברות ישירה. מרמרי ציין כי העיתון מחויב לפרסם את תגובתו של רובינשטיין אם יבקש זאת ולתקן מידע שגוי, אם התפרסם כזה. עוד כתב עורך "הארץ" כי עם התמנותו של רובינשטיין לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, הוא הצטרף לקבוצה הקטנה של אישי ציבור הנמצאת במרכז אור הזרקורים, שפעולותיהם נשפטות לפי ראות עיניו של מי שמתבונן בהן. "כך נהגה העיתונות בקודמיך", כתב מרמרי, "וכך, אני מקווה, תנהג בבאים אחריך".
"פרשנות הגיונית ולגיטימית"
עורך מוסף "הארץ", אהוד אשרי, סירב להיפגש אתי ולקיים דיון פתוח, עיתונאי, בכתבה. הוא בחר להשיב לשאלותיי באמצעות מכשיר הפקס. פעמיים נקבעה פגישה ביני לגברת שרה ליבוביץ'-דר, ופעמיים בוטלה. במהלך שיחה מקדימה בטלפון עם הכתבת נשאלתי גם שאלות אישיות, שהקשר בינן לבין הכתבה מפוקפק. אחת מהן היתה: "האם אתה חובש כיפה?".
משיב מוסף "הארץ" על פרשת בסיוני: "הטענה שרובינשטיין נתן גיבוי משפטי לרצון הממשלה היא בגדר פרשנות הגיונית ולגיטימית להחלטת הפרקליטות. הטענה כאילו היה מקום לציין שהמתלוננת לא הגישה עתירה לבג"ץ היא פורמליסטית, מתחכמת ואינה ממין העניין".
פרשת ראס אלעמוד: "העובדות הן שלפי עדות נתניהו עצמו בכלי התקשורת חיווה היועץ את דעתו שזכות הקניין של מוסקוביץ' גוברת. רק כעבור ימים אחדים פרסם היועץ חוות-דעת נוספת שלפיה אפשר לפנות את המתיישבים אם המשטרה משוכנעת שיש ודאות קרובה להפרת הסדר הציבורי. הניסיון לייחס לכתבת רשלנות בעניין זה הנו חסר שחר ותמוה, בלשון המעטה".
פרשת שינוי אזורי העדיפות הלאומית: לדעת אשרי, השתלשלות העניינים שקדמה לשליחת מכתב היועץ "אינה משנה את התוצאה הסופית. הטון של מכתב רובינשטיין נתון, כמובן, לפרשנויות שונות. לפי המקורות של הכתבת הוא היה 'כועס'".
כפל התפקידים של ראש מועצת אלקנה: "החוק הישראלי חל כמעט בשלמותו על המתיישבים היהודים בשטחים. באריאל יש בית-משפט שלום ובית-דין רבני. כשאזרח ישראלי מבצע פשע בשטחים הוא נשפט על-פי חוק העונשין הישראלי. האם לא ראוי להחיל את החוק הישראלי גם על חברי-כנסת? האם למצער אין זו עמדה לגיטימית הראויה להישמע?"
שאלתי את עורך המוסף מדוע לא תיארה הכתבה את הפעולות שעשה רובינשטיין כדי לשנות את החוק. אשרי, במסגרת תכתובת הפקס בינינו, לא טרח להשיב.
המחויבות לליבאי: "הכתבה לא טוענת שרובינשטיין ירקוד בכל מצב לצלילי חלילו של ליבאי. כדאי להבחין בין שני המקרים: פרשת הסגרת הנער הרוצח היתה חשופה לעין הציבור, נתניהו לחץ להסגרתו ואף צוטט בעיתונות במפורש: זו היתה כוונתי מלכתחילה. עיכוב ההליכים בתיק של בן-דרור, לקוחו של ליבאי, נעשה הרחק מעין הציבור. ההערכה כי נסיבות העיכוב לא היו מקריות, לפחות למראית עין, היא לגיטימית ושותפים לה פרשנים אחרים שנתנו לכך ביטוי ב'הארץ' וב'כל העיר'".
הגנבת המבטים: "אינני רוצה להרחיב את הדיבור דווקא מפאת כבודו של היועץ. עקרונית אני חושב שדמות ציבורית במעמדו של היועץ המשפטי צריכה להיות חשופה גם בתחומים של התנהגות אישית, אפילו יש מי שסבור ש'לא נאה' לעסוק בכך. הוא הדין בגיל הנישואים של רובינשטיין. לעצם העניין, גיל 29 נחשב גיל מאוחר לנישואים בסביבה החברתית של רובינשטיין, כפי שחבריו ציינו באוזני הכתבת שוב ושוב. בכל מקרה, העובדה לא צוינה על דרך השלילה ואם מישהו פירש זאת אחרת, הוא עשה זאת על אחריותו".
תיאור רובינשטיין כדוקטור: "נכון שהצמדת תואר דוקטור לרובינשטיין היתה פשלה של עיתונאים, אבל עובדה היא שבמשך כמה שבועות רובינשטיין לא טרח לתקן את הפשלה, ורק אחר-כך פנה לעורכי העיתונים בבקשה שלא יצמידו לו את התואר המיותר."
ההתעלמות מפרקליטות המדינה: "הקביעה כי ב'מערכת המשפטית' שוררת אכזבה מן היועץ נסמכה על שיחות עם פרופסורים למשפטים, עורכי-דין ופרקליטים בשירות המדינה, שכולם בעיניי חלק מהמערכת המשפטית. רוב המקורות שהכתבת דיברה אתם התבטאו נגד רובינשטיין במלים הרבה יותר חריפות ממה שפורסם בכתבה, חלקן בלתי ראוי לדפוס".
גיליון 12, דצמבר 1997