אחד המהלכים המעניינים והחשובים בתקופה האחרונה בשוק התקשורת הישראלי הוא זה של מכירת "גלובס", בעקבות התרסקותו הפיננסית של בעלי השליטה, אליעזר פישמן. רק בעשור האחרון הפסיד "גלובס" כמאה מיליון שקל – ובעלי המניות של החברה חייבים לה כ-60 מיליון שקל שלא ברור אם וכיצד יוחזרו. ובכל זאת, יש מי שמוכן לשלם עשרות מיליונים עבור העיתון ונכסיו.

תחקיר רחב היקף של אורן פרסיקו וגיא מרגלית שפורסם אתמול באתר "העין השביעית" ניסה לענות על השאלה מדוע טייקון שחייב מיליארדים מחזיק עיתון שמפסיד מיליונים, ומה התועלת שאולי ירצו להפיק ממנו הבעלים הבאים. בחודש שעבר שוחחנו על הסוגיה הזאת ואחרות עם ד"ר רועי דודזון מהחוג לתקשורת באוניברסיטת חיפה ועם נתי טוקר מ"דה-מרקר", בתוכנית הרדיו "קול העין" של "העין השביעית" וקול-הקמפוס. להלן גרסה ערוכה של השיחה שקיימו עם מנחי התוכנית, איתמר ב"ז ונמרוד הלברטל.

ד"ר דודזון, לפי מחקר שערכת, שתוצאותיו פורסמו באתר "העין השביעית", בישראל יש ריבוי יוצא דופן של כלי תקשורת כלכליים, גם בהשוואה למדינות עם כלכלה יותר גדולה ומפותחת משלנו. מה זה אומר בדיוק "ריבוי"?

דודזון: "אם ניקח לדוגמה את צרפת – יש בה שני עיתונים יומיים כלכליים. בבריטניה יש אחד, אם אפשר לקרוא לו 'בריטי', כי הוא יותר גלובלי – ה'פייננשל טיימס'. הסתכלנו על עוד מדינות במערב אירופה ולא מצאנו מקרים של שלושה עיתונים יומיים שיוצאים מדי יום ומקדישים את עצמם לנושאים כלכליים. זה היקף חריג.

"הסתכלנו גם על הטלוויזיה – בטלוויזיה היומית בישראל יש היום שתי מהדורות יומיות המוקדשות לכלכלה, בערוצים 2 ו-10, מעבר לעיסוק בכלכלה במהדורות החדשות המרכזיות. ב-2012 הסתכלנו על צרפת, למשל – מדינה קפיטליסטית לכל הדעות, עם שידור ציבורי ושידור מסחרי מפותח – ולא נמצאו עדויות למהדורות כלכלה יומיות. בערוץ הציבורי היו מהדורות כאלה מדי פעם, אבל לא קבועות כמו כאן. אז היקף התכנים הוא באמת גדול".

הצלחתם להבין למה זה? הציבור הישראלי הוא פריק של כלכלה?

דודזון: "לא תמיד היו שלושה עיתונים כלכליים בישראל. הסבר אחד לפריחה הוא שינויים מבניים שחלו בכלכלה הפוליטית הישראלית. אפשר לקחת למשל את הזירה של הפנסיות, ולחשוב על המעבר של רובנו – אם יש לנו פנסיה – מפנסיה תקציבית לפנסיה צוברת. הדבר הזה משפיע על העיתונות, כי אנחנו הופכים לצרכנים פוטנציאליים: לקרנות הפנסיה שנוצרו כגופים עצמאיים יש תקציב פרסום, והן מבקשות להגיע לקהל ולשכנע אותו לרכוש את המוצרים שלהן".

"זה שאתה מצטייד בעיתון נותן לך כוח הרתעה מסוים ומאפשר לך, גם אם זה רק לעתים רחוקות, לתת שירות לגורמים שונים בתוך המערכת הכלכלית שאיתם אתה נמצא בקשרי עסקים"

מבחינה כלכלית העיתונות בישראל נמצאת במשבר מתמשך. ובכל זאת, לא תמיד היו לנו שלושה עיתונים כלכליים – "דה-מרקר" הוקם לפני 16 שנה, "כלכליסט" יחגוג עוד מעט שמונה – אפשר ממש ליצור גרף שמראה שדווקא במקביל להחרפת המשבר בענף העיתונות חלה עלייה בכמות העיתונים הכלכליים בישראל. ממש אנומליה.

דודזון: "זאת אנומליה. הסבר אחד, שעלה מהכתבה על פישמן ב'עובדה' – אם כי זה לא היה הסיפור המרכזי – הוא שעיתונות כלכלית מעצם קיומה היא גם מכשיר להפעלת עוצמה, למרות שקשה למצוא לכך עדויות ישירות ואקדחים מעשנים".

מבחינה תיאורטית, מצב שבו אנשים מתחרים על רכישת עיתון כלכלי מפסיד מחזק את הטענה שנשמעת מדי פעם, בעיקר ב"דה-מרקר", שלפיה גם אם העיתון לא מרוויח – בעל הבית יכול להפיק ממנו רווחים עקיפים, למשל בקבלת הלוואות מבנקים.

דודזון: "אני חושב שזה חלק מהסיפור. זה לא כל הסיפור, לפעמים ההסברים מורכבים יותר, אבל זה בהחלט חלק מהסיפור. זה שאתה מצטייד בעיתון נותן לך כוח הרתעה מסוים ומאפשר לך, גם אם זה רק לעתים רחוקות, לתת שירות לגורמים שונים בתוך המערכת הכלכלית שאיתם אתה נמצא בקשרי עסקים".

נתי טוקר, אתה מסכים עם התיאוריה הזאת? אלי עזור ודוד דוידוביץ', שמתמודדים על רכישת "גלובס", עושים את זה כדי להרוויח בדרכים עקיפות?

טוקר: "אני חושב שצריך ליצור חלוקה בין שניהם. כל אחד בא עם מטרותיו הוא: אלי עזור, רוב עסקיו הם בתחום התקשורת – יש לו ערוצי ספורט, הוא מחזיק ב'מעריב' וב'ג'רוזלם פוסט' ובמקומונים, בחברות שילוט חוצות. הוא איש עסקים שהרוויח מתקשורת, וזה איפשר לו להרחיב את עסקיו. אני יודע שכיום הוא גם מתעסק קצת עם נדל"ן, אבל ליבת העסקים שלו היא תקשורת – והוא עושה את זה במומחיות רבה מאוד, תוך אסטרטגיה של התייעלות מאוד משמעותית וקיצוץ בהוצאות, עד כדי תשלום שכר נמוך לעובדים שלו. הוא יודע לנהל את המערכות האלו בצורה מיטבית כדי להרוויח – והמוטיבציה שלו היא אכן להרוויח מעסקי התקשורת.

"אצל דוידוביץ' אנחנו באמת לא יודעים. זו תעלומה מאוד גדולה. מדובר באוליגרך משמעותי שעבד פעם עם מיכאל פרידמן, אחרי זה עם רומן אברמוביץ'. הוא מחובר, הוא אדם ידוע בקהילה הרוסית-יהודית כאן וברוסיה. אין לו עסקים בישראל, אין לו בכלל פעילות פה, הוא לא מתכוון לבוא לגור פה. מה בדיוק הקשר שלו לפה? יש סימני שאלה מאוד גדולים לגבי הסיבה שבגללה הוא עושה את המהלך הזה, למה הוא מוכן לשים סכום מאוד-מאוד גבוה [45 מיליון שקל] – וזה סכום גבוה לכל הדעות.

"בסיום תהליך ההתמחרות אלי עזור אומר: שילמתם מחיר מופקע, הרבה יותר מהשווי האמיתי של 'גלובס'. יש פה איזשהו תהליך שצריך להציב עליו זרקור מאוד גדול ולהבין מה המוטיבציות שמניעות את דוידוביץ' להיכנס לשוק הישראלי".

"אפשר לדבר על המקרה של פישמן – הקריסה הפיננסית האישית הכי גדולה בישראל – כאשר במשך שנים הבנקים מאפשרים לו לקחת עוד ועוד הלוואות, עוד ועוד מינוסים, בעיקר בגלל שהוא שלט בעיתון כלכלי משמעותי"

בהמשך למה שד"ר דודזון אמר, על ההשפעה העקיפה שיש למי שמחזיק בעיתון, שמעת פעם בנקאי בכיר מודה, "הלווינו לאיש הזה כדי שלא ישחיר אותנו בקמפיין"?

טוקר: "לא. זאת אף פעם לא תהיה הודאה בפה מלא, אבל למשל התפרסם בזמנו המסמך הסודי של מחלקת האשראי בבנק הפועלים, ושם הופיעה במפורש המלצה ברורה ללכת לקראת 'מעריב' והבעלים שלו, ולא ללכת לקראת 'הארץ', שגם ביקש הלוואה. אנחנו לא שומעים את זה באמירה מפורשת, אבל אנחנו רואים את זה על פני השטח, בהתנהלויות מסוימות של בנקים כלפי עיתונים מסוימים, או בעלים של עיתונים מסוימים.

"אפשר לדבר על המקרה של פישמן – זה המקרה הבולט ביותר. האיש הגיע לחוב אדיר – הקריסה הפיננסית האישית הכי גדולה בישראל, ארבעה וחצי מיליארד שקל – כאשר במשך שנים הבנקים מאפשרים לו לקחת עוד ועוד הלוואות, עוד ועוד מינוסים, בעיקר בגלל שהוא שלט בעיתון כלכלי משמעותי. יש לו מניות גם בעיתון 'ידיעות אחרונות', אבל עיקר השליטה שלו היתה בעיתון כלכלי – ונמנעו מלהתעסק איתו".

דודזון: "זה בוודאי חלק מהסיפור, התועלות הלא-מסחריות שצומחות מאחזקה בעיתונות כלכלית ובעיתונים מסחריים בכלל. יש דוגמאות לעיתונים נוספים בישראל שמוחזקים לא בהכרח מסיבות כלכליות – הדוגמה של 'ישראל היום' למשל, ואפשר למצוא דוגמאות דומות בעולם הרחב. יש לעתים גם תועלות שהן יותר לאגו – אם אתה יכול להחזיק בצעצוע מרשרש כזה, אז למה לא? הוא נותן לך יוקרה, גם אם אין לו בהכרח השפעה על השורה התחתונה שלך".

נוחי דנקנר כשהיה יו"ר אי.די.בי עם בעלת השליטה בבנק הפועלים שרי אריסון, דצמבר 2007 (צילום: משה שי)

נוחי דנקנר כשהיה יו"ר אי.די.בי עם בעלת השליטה בבנק הפועלים שרי אריסון, דצמבר 2007 (צילום: משה שי)

איזה כלים יכול להפעיל בעלים של עיתון כלכלי שרוצה ללחוץ על בנק כדי לגרום לו לתת הלוואה של סכום נכבד?

טוקר: "יש את דגם ההתנהלות של נוחי דנקנר בשנות שליטתו ב'מעריב'. מה ראינו שם? ראינו עיתון שנרתם כדי לקדם את עסקיו של דנקנר – סיקור חיובי מאוד לחברות בבעלותו, כמובן תוך מתן גילוי נאות, ראינו הסתרה וכמעט צנזור מוחלט של ידיעות שלא החמיאו לו, למשל ההסדר שנגע למכירת המניות בחברת כור, או המאבקים בתחום הריכוזיות. ראינו כותרות ענק ששירתו את המאבקים הרגולטוריים שלו בתחום הריכוזיות. ראינו כותרות ענק שהכפישו גורמים שנאבקו באימפריה העסקית של דנקנר".

אנחנו מדברים למשל על התנועה לאיכות השלטון, וגם על "הארץ" והמוציא לאור עמוס שוקן.

טוקר: "נכון. במלים אחרות, כשמו"ל של עיתון מאבד את הבלמים ורוצה לעשות שימוש תוך פגיעה ורמיסה של חופש העיתונות, יש לו את כל הכלים לעשות את זה – העיתונאים הם בדרך כלל עם שאין לו הרבה אלטרנטיבות תעסוקתיות, הם מפחדים על מקום העבודה שלהם, והרבה פעמים הם מרכינים ראש ומאפשרים לבעלים לעשות מה שהוא רוצה. כך משתמשים בעיתון כדי ללחוץ על גורמים עסקיים, גורמים פקידותיים, פוליטיקאים, כדי לקבל טובות הנאה שאינן קשורות לפעילות העיתון. זה חמור מאוד, וזו תופעה מתמשכת.

"אגב, מאוד נוח להגיד את זה על מקומות שכבר נעשו גלויים לעין – ראינו את זה ב'מעריב', ואנחנו רואים את זה היום ב'גלובס', בעדויות שיוצאות. אבל זו כמובן תופעה הרבה יותר רחבה, היא קיימת גם בקבוצת 'ידיעות אחרונות' בנושאים מסוימים שעולים על הפרק, ובאנשים מסוימים שמאותרגים ללא קשר לאג'נדה אידיאולוגית כזו או אחרת. רואים את זה גם בערוצי הטלוויזיה, זאת תופעה קיימת, והיא רוחבית ודורשת בקרה כל הזמן. במסגרת גישת הכלכלה הפוליטית אנחנו יודעים שתמיד ייווצרו מוקדי כוח שישלטו בגופי התקשורת וינסו לפגוע בסיקור ההוגן והמאוזן. ולכן צריך לעמוד על המשמר".

ענת מניפז (מימין) עם אביה, אליעזר פישמן, בבורסה לניירות ערך, יולי 2012 (צילום: הבורסה לניירות ערך)

ענת מניפז (מימין) עם אביה, אליעזר פישמן, בבורסה לניירות ערך, יולי 2012 (צילום: הבורסה לניירות ערך)

בכתבה שפרסמת במהדורת סוף-השבוע של "דה-מרקר" הזכרת עובדים ב"גלובס" שמעידים על אווירה של חופש מערכתי מלא שצץ דווקא עכשיו, כשהעיתון מפרפר. מה לדעתך מקור התחושה הזאת אצלם? אתה מאמין לעדויות האלה?

טוקר: "אחרי הרבה שנים שעובדי 'גלובס' חיו תחת בעלים ויושבת-ראש – בתו של פישמן, ענת מניפז – שהיו מאוד דומיננטיים במערכת, אחרי הקריסה האישית ומינוי כונס הנכסים, פתאום העובדים מרגישים חופשיים. פתאום אין עליהם את הזרוע של פישמן שנותנת פקודות. גם במערכת נוצר איזשהו סוג של כאוס, בגלל המאבקים הפנימיים במשולש הזה שבין המנכ"ל [איתן מדמון], העורך הראשי [חגי גולן] וסגן העורך [אלי ציפורי] – ובגלל הכאוס הזה עיתונאים מרגישים שיש להם יד יותר חופשית.

"אגב, התערבות לא חייבת להגיע באמצעות הנחיה ברורה מלמעלה, 'על זה תכתוב, על זה לא תכתוב'. זה בדרך כלל קורה ברובד עמוק יותר, מצב תודעתי שבו יש אנשים שלא נוגעים בהם, שהם יותר מדי חזקים, שאם הבעלים שלנו הוא פישמן, שהוא מו"ל של עיתון – אז גם בעיתון המתחרה לא ניגע, כי אנחנו לא מתעסקים עם המתחרים שלנו. זה יושב עמוק יותר במוחם של העיתונאים, שאומרים: 'יש מקומות מסוימים שבהם אנחנו לא נוגעים'.

"אפשר לראות את זה באופן שבו חברת החדשות של ערוץ 2 סיקרה את המחאה החברתית: היא סיקרה אותה בצורה נורא אינטנסיבית רק בשלב שבו היא פרצה, אבל לא יזמה סיקור של נושאים שקשורים למחאה החברתית, כי 'באמת יש נושאים שבהם אנחנו לא ממש נוגעים. לא רוצים לעורר מהומות'".

ד"ר דודזון, יכול להיות ששוק התקשורת הולך לעבר עידן פוסט-כלכלי שבו בעלי עיתון רוכשים כלי תקשורת בשביל יוקרה ועוצמה, ומוכנים גם להפסיד על הנייר?

דודזון: "אני חושב שזה כבר קורה פה ושם כבר כמה שנים. אפשר גם להגיד אפילו שהשוק צריך לצעוד לעידן פוסט-כלכלי אם יהיה פה שידור ציבורי חזק כאלטרנטיבה, כזה שלא מנוהל בתוך הקונטקסט המסחרי. דיברנו על עיתונים שפועלים כולם על בסיס מסחרי, אבל יכול להיות שהפתרון לחלק גדול מהמגבלות הוא בקיום של שידור שמופעל על-פי לוגיקות אחרות. אמנם גם הן תלויות באילוצים אחרים, אבל הלוגיקה הציבורית יכולה לאזן קצת את המגבלות של עיתונות מסחרית".

נתי טוקר, יש לך הסבר לאי-היכולת של "הארץ" למצוא רוכש למניות של דומונט-שאוברג, שמוצעות למכירה כבר זמן מה? הרי אם בעלי הון רוצים עיתונים ולא אכפת להם להפסיד כדי לקבל עוצמה, הם היו צריכים לקפוץ על "הארץ". האפשרות לסרס את "דה-מרקר" – זה מכרה זהב עבורם.

טוקר: "תמיד אחזקות מיעוט, בוודאי בעיתון, לא שוות ערך לשווי האמיתי של המניות שלהן, ותמיד לא יקפוץ עליהן רוכש. אותו מצב קורה עכשיו גם ב'ידיעות אחרונות', שם מוצעות למכירה המניות של פישמן, וגם שם כולם מדברים על זה שיש קונה יחידי – נוני מוזס עצמו. אם אתה מחזיק מניות מיעוט בעיתון אין לך את פרמיית השליטה – אין לך את הדיבידנדים הכלכליים ואת ההשפעה, ולכן אני מניח שאנשים לא ששים להסתער על ההצעה הזאת".

 בהכנת הידיעה סייע איתמר מרגלית

"קול העין" היא תוכנית משותפת ל"העין השביעית" ולקול-הקמפוס (106FM), רדיו הסטודנטים של בית-הספר לתקשורת של המסלול האקדמי, המכללה למינהל. התוכנית משודרת בקול-הקמפוס מדי שבוע בימי חמישי בשעה 12:00, וזמינה להאזנה באתר התחנה ובאתר "העין השביעית". עורכת מוזיקלית: חן ליטבק.