מדי פעם מתפרסמת כתבה על מספרי הכלואים, ובה מופיע גרף המראה כי שיעורי הכליאה של ישראל אינם חריגים, והם איפשהו בין אנגליה לספרד, עם 147 אסירים ל-100 אלף תושבים. רק ביום שישי האחרון פרסם יאיר קלדור ב"כלכליסט" גרף כזה בכתבה על מדיניות ההפרטה של בתי הסוהר בארצות-הברית. בעבר אותם נתונים פורסמו גם לצד ראיון שערכה איתי טלי חרותי-סובר ב"דה-מרקר" ובכתבה של שרון פולבר ב"הארץ" על דו"ח ועדת דורנר.
העיתונאים משתמשים תכופות בנתונים המפורסמים באתר שירות בתי-הסוהר מתוך הנחה סבירה שהם משקפים את המציאות. אלא שמדובר בגרף שגוי ומטעה. כדי להבין עד כמה, נתבונן בגרף דומה, שיוצריו אינם תלויים בשיקולי התדמית של שירות בתי-הסוהר הישראלי. שני הגרפים מסתמכים על נתוני ה-World Prison Population של ICPR – אבל יש הבדל עצום במה שמשתקף מכל אחד מהם. לפי הגרף של השב"ס, שמופיע בכתבות בתקשורת הישראלית, שיעורי הכליאה סבירים בהחלט וממוצעים למדי. לפי הגרף האמריקאי, ישראל נמצאת במקום השני הבלתי מכובד בשיעור הכלואים ל-100 אלף תושבים מבין מדינות ה-OECD.
הנה שני הגרפים, הראשון של השב"ס והשני מחו"ל:
שיעורי הכליאה בישראל לפי השב"ס (מקור: אתר השב"ס)
שיעורי הכליאה ב-OECD לפי World Prison Population List (מקור: voxeu.org)
כיצד קורה ששני גרפים המסתמכים על אותם נתונים מציגים פער כזה במסקנות? מכמה סיבות:
1. חישוב סלקטיבי של מספרי האסירים. כאמור, שני הגרפים ניזונו מאותו מקור נתונים – נתוני ה-ICPR ל-2015 (נתונים עדכניים ניתן למצוא כאן). אלא שבגרף של השב"ס הנתונים על ישראל שונו. במקום 256 כלואים ל-100 אלף תושבים, הגרף כולל רק 147 כלואים. להיכן נעלמו למעלה משליש מהכלואים? השב"ס פשוט מפחית ממצבת הכלואים את כל המהגרים שלא כדין ואת האסירים הבטחוניים. מכיוון שאף מדינה אחרת לא מדללת את מצבת הכלואים שלה באופן דומה, נוצרת השוואה מטעה.
עבירות ביטחון אינן נחלת ישראל בלבד, אבל שיעור האסירים הבטחוניים בישראל גבוה מאוד ביחס למקומות אחרים בעולם, מה שיכול לשמש כהצדקה להורדת האסירים הבטחוניים מהחישוב. אלא שההצדקה הזו מוטלת בספק, מכיוון שבמדינות רבות יש סוג ייחודי של עבריינות, כמו עבריינות על רקע השסעים הגזעיים בארצות-הברית, עבריינות של ילידים באוסטרליה וניו-זילנד, או אסירים פוליטיים בטורקיה – ולמרות זאת, באף מדינה לא מפחיתים קבוצות אסירים ייחודיות מהסטטיסטיקה.
בעוד שייתכן ויכוח על הכללת האסירים הבטחוניים, הורדת מבצעי עבירות ההגירה מהרשימה חסרת כל הגיון, כי מתקני כליאה של מהגרים קיימים במדינות רבות בעולם, ומספרם נכלל בחישוב מספרי הכלואים בכל המדינות. השוואה של האסירים הפליליים בלבד בישראל לכלל האסירים (כולל מהגרים ובטחוניים) במדינות אחרות היא מעשה חסר פשר. זה ניסיון להשוות ערימת תפוזים אחת ל... ובכן... חלק מערימת תפוזים אחרת.
לכן, כדי לערוך השוואה רלבנטית צריך לכלול את כל קבוצות האסירים, או להפחית מכל המדינות את קבוצות האסירים הייחודיות להן (אגב, אם נפחית רק אסירים בטחוניים מהמספר בישראל נקבל ששיעור הכלואים – פליליים ומהגרים – ל-100 אלף תושבים, הוא 172. וזה כבר מעמיד אותנו מעל כל מדינות מערב אירופה).
2. בחירת המדינות להשוואה. סיבה נוספת לרושם המוטעה שיוצר הגרף של השב"ס היא המדינות שנבחרו להיות מוצגות בו. הבחירה ברוסיה, הונגריה וסינגפור והשמטת מרבית מדינות מערב אירופה – גרמניה, בלגיה, אירלנד, נורבגיה ודנמרק, למשל – כמו גם מדינות מתועשות אחרות כמו יפן וקוריאה-הדרומית, נותנת תחושה כאילו ישראל נמצאת באמצע הטבלה.
זו תחושה מטעה. אם בוחנים את מיקומה של ישראל ברשימת מדינות ה-OECD נמצא שגם ללא האסירים הבטחוניים והמסתננים ישראל נמצאת במקום גבוה מאוד ברשימה (מקום 11 מתוך 33, כשמעליה ארצות-הברית, צ‘ילה, אסטוניה, פולין, מקסיקו, ניו-זילנד, סלובקיה, הונגריה וטורקיה, ומתחתיה כל מדינות מערב אירופה, יפן, קוריאה-הדרומית, קנדה ואוסטרליה).
3. חשוב לא פחות – הפערים בין המדינות עצומים. במדינות צפון ומרכז אירופה מספר האסירים נע בין 50 ל-100 אסירים לכל 100 אלף תושבים. נתונים אלו מלמדים שניתן לנהל מדינה מתוקנת עם מספר אסירים קטן בהרבה מזה שקיים בישראל (כאמור, 256 עם אסירים בטחוניים ומהגרים, ו-147 בלעדיהם), אם מדיניות הענישה תהיה מתונה יותר (יש לזכור כי שיעורי העבריינות בישראל נמוכים יחסית במרבית ההשוואות הבינלאומיות).
ובכל זאת, יש גם בשורה טובה. שיעור הכלואים בישראל נמצא במגמת ירידה. מאז שנת 2008 לא חל שינוי ממשי במספר האסירים הפליליים, והמספר הכולל של האסירים אפילו ירד מעט, למרות שהאוכלוסייה גדלה בתקופה זו בכ-14%. ייתכן, אם כן, שהמצב משתפר לאט-לאט, לקראת מציאות שבה שיעורי הכלואים בישראל יגיעו לרמות מערביות נסבלות.
אורן גזל אייל הוא פרופ' מן המניין באוניברסיטת חיפה, ראש המרכז לחקר פשיעה משפט וחברה בפקולטה למשפטים