החוק למאבק בטרור, שאישרה הכנסת השבוע, מצמצם ומגביל חירויות דמוקרטיות רבות, אך אין בכך כדי לגרוע ממשקל תרומתו לחופש העיתונות בישראל: ביטול תקנה 94 לתקנות ההגנה (שעת חירום) משנת 1945, שאיפשרה לפקיד של משרד הפנים – הממונה על המחוז – לאסור לצמיתות על פירסומו של עיתון בלי שיידרש כלל לנמק את האיסור.
בשנת 1933 חוקק הנציב העליון הבריטי את פקודת העיתונות, ובה נקבע לראשונה כי עיתון חייב לקבל תעודת היתר מהממונה על המחוז. בפקודה גם פורטו התנאים לקבלת תעודת ההיתר: גיל העורך, השכלתו, היעדר עבר פלילי וכו'. ואולם, תקנה 94 הרחיקה לכת ואיפשרה לממונה על המחוז לסרב להעניק את תעודת ההיתר, וגם להפקיע אותה, גם אם התמלאו כל התנאים, ואף להציב תנאים נוספים או חלופיים, ככל העולה על רוחו. וכך נאמר בתקנה:
הממונה על המחוז רשאי – ככל אשר יישר בעיניו ומבלי לתת טעם כלשהו לדבר להעניק או לסרב להעניק כל תעודת היתר כזאת, והוא רשאי לצרף אליה תנאים, והוא רשאי בכל זמן להתלות או להפקיע כל תעודת היתר כזאת, או לשנות או למחוק כל תנאי, או לצרף אליה תנאים חדשים".
אין דמוקרטיה בעולם, זולת ישראל, שבה הופעת עיתון תלויה ברישיון שמעניק פקיד ממשלתי. בבריטניה, ששלטון המנדט שלה חוקק כאן את התקנה האמורה, בוטל רישוי העיתונים כבר במאה ה-18. המשפטן ויליאם בלקסטון הסביר אז כי "לשעבד את העיתונות לפקיד רישוי משמעו לשעבד את כל חירות ההבעה לדעות הקדומות של אדם אחד ולהופכו לשופט יחיד ושרירותי בכל הסוגיות של השכלה, דת וממשל". דברים דומים כתב גם השופט אגרנט בפסק-הדין המפורסם של בג"ץ בפרשת "קול העם": "טרם נולד עלי אדמות פקיד שהוא חכם או רחב לב עד כדי שישכיל להפריד בין רעיונות טובים לגרועים, בין אמונות טובות לרעות".
למרבה הצער והבושה, כלי התקשורת הגדולים והדומיננטיים בישראל אדישים, רובם ככולם, לקיומן ולהפעלתן של הסמכויות הללו, כשם שהיו אדישים לקיומה של תקנה 94 לתקנות ההגנה
ואולם, המחוקק המנדטורי של תקנה 94 לא הסתפק במתן הסמכות לפקיד ממשלתי לאסור על פרסום עיתון, אלא גם דאג לחסן את החלטתו מכל ערעור או ביקורת. מאחר שהתקנה פטרה את הממונה על המחוז מלנמק את החלטתו, הוא היה יכול לפעול בשרירות לב מוחלטת. אמנם ניתן להלכה לעתור נגד החלטותיו, אך כפי שציין בג"ץ עצמו, "נוכח ההוראה שהרשות איננה חייבת לתת נימוקים, ברור ששיקול הדעת שלה הוא למעשה מוחלט; באין גילוי הנימוקים, אין לעותר במה להיאחז. עם ספינקס אי-אפשר להתווכח".
הנשיא לשעבר של בית-המשפט העליון, השופט לנדוי, הגדיר את תקנה 94 "הוראה דרסטית ואף דרקונית; אין היא הולמת מושגי יסוד של מדינה דמוקרטית". טוב וחשוב אפוא שהכנסת מחקה אותה מספר החוקים. ואולם, בכך אין די על מנת להבטיח תשתית חוקית סבירה לעיתונות חופשית. חשוב להדגיש שעדיין שרירה ותקפה החובה שהוטלה על עיתונים בפקודת העיתונות להצטייד ברישיון. הממונה על המחוז אמנם כבר אינו יכול לשלול אותו באורח שרירותי, אך הפקודה עדיין מאפשרת לשר הפנים לסגור עיתון אם יש, לדעתו, ודאות קרובה שהמתפרסם בו יפגע בשלום הציבור, או יעורר בהלה או ייאוש.
ראש הממשלה מנחם בגין מבקר בספינקס בגיזה, מצרים. 2.4.1979 (צילום: משה מילנר, לע"מ)
גם לסמכות המיניסטריאלית הזאת – כמו לחובת הרישוי – אין אח ורע בעולם הדמוקרטי. כבר בשנת 1952 התקומם עליה מנחם בגין, אז עורכו של העיתון "חרות": "הממשלה תהא חייבת ללמוד אחת ולתמיד כי אין היא שופט בישראל. אם בהודעותינו לציבור תהא הפרת חוק,תהא זו זכותה או חובתה לתבוע את האחראי להן לדין. בסמכותו של אזרח חופשי הריני איפוא להזהיר את הממשלה מפני מעשי שרירות רודניים, הפוגעים בזכויות היסוד ובחופש הביטוי של האדם והאזרח". ואולם למרבה הצער גם כאשר היה ראש הממשלה לא ביטל בגין את הסמכות האמורה.
כמו כן נותרה על כנה תקנה 100 לתקנות ההגנה (שעת חירום) 1945, המסמיכה את הצנזור הצבאי הראשי לסגור עיתון אם לדעתו הוא הפר את הוראותיו. גם הוא – כמו שר הפנים – יכול לעשות זאת ללא כל הליך משפטי ובלי להוכיח את אשמתו של העיתון.
למרבה הצער והבושה, כלי התקשורת הגדולים והדומיננטיים בישראל אדישים, רובם ככולם, לקיומן ולהפעלתן של הסמכויות הללו, כשם שהיו אדישים לקיומה של תקנה 94 לתקנות ההגנה. כאשר השלטון סוגר עיתון – בעיקר במגזר הערבי – העיתונים העבריים לרוב אפילו אינם מדווחים על כך, ובוודאי שאינם מוחים. הם יוצאים מתוך ההנחה שאותם לא יסגרו, וכמו יו"ר מפלגת העבודה, אינם רוצים להצטייר כמי ש"דואגים לערבים". ממילא הם גם לא נאבקו לביטול הסמכויות האמורות.
מי שנאבקה, ונאבקת בגדול, היא האגודה לזכויות האזרח. היועץ המשפטי שלה, דן יקיר, ועימו גם ארגון "אעלאם – מרכז התקשורת הערבית-פלסטינית" עתרו לביטול פקודת העיתונות והתקנות המאפשרות להגביל הופעת עיתונים, בנימוק שהן פוגעות בזכות החוקתית לחופש עיסוק. שופטי בג"ץ העירו לפרקליטות כי "אין חולק שהגיעה עת שינוי", והמליצו שהממשלה תפעל לחולל אותו בטרם יכריעו בעתירה. בהחלט סביר להניח שביטול תקנה 94 הוא היענות ראשונה לרמז השקוף הזה, ויש לייחל שיהיה לו המשך.
פרופ' נגבי הוא הפרשן המשפטי של קול-ישראל ומרצה על משפט ותקשורת באוניברסיטה העברית
