"שר הפנים אריה דרעי החליט על ביטולה של פקודת העיתונות", הודיע דוברו של השר ביום חמישי שעבר וזכה לכותרות בכל כלי התקשורת, בחלקם עם התוספת המחמיאה "החלטה היסטורית". אני יכול לדמיין את השר דרעי חוגג בסוף השבוע ומחייך מאחורי זקנו: "כמה קל לעבוד על השמאלנים האלה".
הוא עובד עלינו, קודם כל, מכיוון שלא הוא החליט אלא בג"ץ כפה עליו את ההחלטה. הדיונים בבג"ץ על ביטול פקודת העיתונות החלו עוד בשנות התשעים, בעקבות עתירות של האגודה לזכויות האזרח. בשנת 2004 נראה היה שמשהו זז: במשרד המשפטים הכינו את הצעת "חוק העיתונות" שאמור היה להחליף את פקודת העיתונות. ההצעה התבססה כביכול על המלצות ועדת צדוק משנת 1997 לבטל את חובת הרישוי של עיתונים – חוץ מסעיף אחד, אולי המשמעותי ביותר בהמלצות, ועל כך בהמשך.
מאחר שדבר לא קרה במשך שנים, פנתה האגודה בספטמבר 2014, הפעם יחד עם ארגון אעלאם, ודרשה מבג"ץ לכפות על שר הפנים לפעול. בראשית ינואר השנה הוציא בג"ץ צו על תנאי, המחייב את שר הפנים לנמק עד סוף חודש מרץ מדוע לא יבוטלו סעיפי פקודת העיתונות הנוגעים לרישוי – ואיתם סעיף אחד בתקנות ההגנה לשעת חירום.
דרעי הוא פוליטיקאי משופשף ויחצן מעולה, והוא מכיר את הכללים: אם כופים עליך לפעול למרות רצונך, נצל את המצב כדי להציג את עצמך כמי שיזם את הצעד. כך תזכה להיות האיש הטוב, לפחות בעיני אלה שתומכים בצעד שממילא תיאלץ לעשות.
אלא שמה שיותר חשוב מרישוי העיתונים הוא הסמכות לסגור עיתון, המופיעה בפקודת העיתונות וגם בתקנות ההגנה לשעת חירום (שתי ה"פקודות" הן חוקים מימי המנדט, שנותרו כמעט ללא שינוי מאז נחקקו בשנים 1933 ו-1945). הסמכות בפקודת העיתונות היא סמכות מוחלשת, מאחר שבשנת 1953 קבע בג"ץ בפסק דין "קול העם", שהשר יכול להפעילה רק בתנאים מסוימים, כאשר יש "ודאות קרובה" לפגיעה בשלום הציבור. בתקנות ההגנה, לעומת זאת, זוהי סמכות רחבה וכמעט בלתי מוגבלת.
תקנה 94 לתקנות ההגנה לשעת חירום משנת 1945 מאפשרת לכמה פקידים במשרד הפנים לסגור עיתונים כרצונם וללא נימוק. הסעיף קובע כי הממונה על המחוז מטעם משרד הפנים "רשאי, ככל אשר יישר בעיניו ומבלי לתת כל טעם לדבר, להעניק או לסרב מלהעניק כל תעודת היתר כזאת, והוא רשאי לצרף אליה תנאים, והוא רשאי בכל זמן להתלות או לבטל כל תעודת היתר כזאת".
ומה שלא פחות חמור, בג"ץ קבע כמה פעמים בעבר שבגלל הנוסח החד-משמעי של התקנה הוא אינו יכול להתערב בהחלטתו של הממונה על המחוז. כך נותר הציבור חסר הגנה מול הסעיף הדרקוני הזה.
בעתירות שהגישה לבג"ץ דרשה האגודה לזכויות האזרח לבטל גם את התקנה הזאת, אבל דווקא לה אין זכר בהודעתו של השר דרעי. ומי שחשב שסמכויות אלה לא מופעלות, מוזמן לקרוא את הכתבה ב"הארץ" מינואר השנה, שממנה עולה כי פקודת העיתונות ותקנות ההגנה חיות וקיימות, וכי משרד הפנים מפעיל מדי פעם בפעם את סמכויותיו על-פי שני החוקים המנדטוריים האלה (אבל, כמובן, לא נגד כלי תקשורת מרכזיים וחזקים).
באותו מקום הסביר פרופ' משה נגבי את המשמעות החמורה של סגירת עיתון: "כשאתה מצנזר, אז אתה מצנזר ידיעה ספציפית. כשאתה מוציא צו איסור פרסום, אתה מצנזר פרשה ספציפית, פלילית או בטחונית. כשאתה סוגר עיתון אתה מונע מראש פרסום של מספר אינסופי ולא ידוע של דיווחים ודעות".
את המתקפה נגד סעיף השקיפות הובילו בדיון עורכי-הדין המיומנים של "ידיעות אחרונות" ו"הארץ" (הליברליות של "הארץ", מתברר, מסתיימת כשמגיעה דרישה לשקיפות). בסוף הדיון כבר היה די ברור שעורכי-הדין, יחד עם הלוביסטים היעילים של העיתונים הגדולים, הצליחו להביא לגניזת החוק
בשנת 2008 נכחתי בדיון המביש בוועדת הכלכלה של הכנסת שעסק בהצעת חוק העיתונות – החוק שנועד להחליף את פקודת העיתונות (אבל בגרסה שהכין משרד המשפטים לא בוטלה הסמכות לסגור עיתונים – היא רק הועברה מהשר לבית-המשפט). זה היה מעמד מביש משום שהיו שם בדיוק שני חברי-כנסת ו-22 מוזמנים, ואחד משני הח"כים היה יו"ר הישיבה, יורם מרציאנו, שהודה שהוא כלל אינו מכיר את החוק המוצע. במקום זאת הוא סיפר שוב ושוב על חוויותיו מול העיתונות שהתנכלה לו והתלונן על כך שלא מאפשרים לו ולחבריו לסגור עיתונים יותר בקלות.
והעיקר: מי שנתן את הטון בדיון היו נציגי העיתונים הגדולים, שכלל לא התעניינו בסעיף סגירת העיתונים; הם באו למחות על סעיף השקיפות בהצעת החוק, שדרש מהעיתונים לפרסם את פרטי הבעלים שלהם, ומבעלי העיתונים הגדולים דרש גם לפרסם בכל חצי שנה את רשימת העסקים האחרים שלהם. את המתקפה נגד סעיף השקיפות הובילו בדיון עורכי-הדין המיומנים של "ידיעות אחרונות" ו"הארץ" (הליברליות של "הארץ", מתברר, מסתיימת כשמגיעה דרישה לשקיפות). בסוף הדיון כבר היה די ברור שעורכי-הדין, יחד עם הלוביסטים היעילים של העיתונים הגדולים, הצליחו להביא לגניזת החוק.
אם שר הפנים אכן ישכנע את הכנסת הפעם לבטל את פקודת העיתונות, אבל בלי לחוקק חוק שיחליף אותה, תישאר בספר החוקים הסמכות הגורפת של משרד הפנים לסגור עיתונים כרצונו על סמך תקנות ההגנה. אני מוכן אפילו להסתכן ולנבא שהפעם הצעת החוק תעבור ותהפוך לחוק: העיתונים הגדולים והחזקים לא יתנגדו – הם הרי לא באמת חוששים ששר או פקיד יסגרו אותם, כי את מי כבר סוגרים? כמה עיתונים ערביים ואיזה מקומון באילת? ואילו את הדרישה לשקיפות דרעי הצליח לגנוז עבורם.
* * *
צו על תנאי נגד שר הפנים