כניסתו של נוחי דנקנר ל"מעריב" מבססת את המגמה המסתמנת בדמוקרטיה הישראלית בשנים האחרונות: מעבר מריבוי דעות לריבוי טייקונים. לכאורה, בעלות של טייקון מבטיחה גב כלכלי יציב לאמצעי התקשורת, יהא זה תחנת שידור או עיתון מודפס, וכך גם במקרה האחרון של "מעריב", אך באיזה מחיר?

ככל שהבטחת המשך הופעתו של "מעריב" היא נכס לפלורליזם התקשורתי, אין להדחיק את החששות הנלווים למגמה הכללית. שכן ריבוי טייקונים בזירה התקשורתית אינו ערובה גם לריבוי הדעות החיוני בדמוקרטיה, ואולי ההפך הוא הנכון.

איל ההון נוחי דנקנר ובעלת השליטה בבנק הפועלים שרי אריסון (צילום: משה שי)

איל ההון נוחי דנקנר ובעלת השליטה בבנק הפועלים שרי אריסון (צילום: משה שי)

במיוחד אמורים הדברים כאשר הבעלים של אמצעי התקשורת מגיעים מאותה סביבה הומוגנית מבחינה ערכית ותרבותית. ככל שהמגמה, ושמא האופנה, מתחזקת, ומתרבים אילי הון כבעלי מדיה, כך גובר החשש גם להצרתה של קשת הדעות.

דווקא הטרנד הפילנתרופי לרכוש אמצעי תקשורת בניגוד לכל היגיון כלכלי מחזק את החשש שהמהלך נעשה מתוך מניעים לגמרי שונים, ונציין כאן שנים מהם – הרצון ב"זוהר" (glamour) והשפעה פוליטית.

פחות מטריד מניע הזוהר, אף שאין לזלזל בו. הבעלות על אמצעי תקשורת מאכלסת את סביבתו של איל ההון ומעשירה את האירועים החברתיים שלו בשמות של מפורסמים וכוכבים, המרוממים את מעמדו בעיני קבוצת ההתייחסות שלו. לעתים דומה ששליטה באמצעי תקשורת היתה לבון-טון של האצולה הכלכלית החדשה בישראל, ובלעדיה משהו חסר באימפריית העסקים של איל ההון.

מטריד יותר המניע השני, הפוליטי. האינטרסים הכלכליים המשותפים של בעלי ההון המושקעים באמצעי תקשורת עלולים לצמצם את השיח הציבורי, למשל בסוגיה של ריכוזיות במשק, או לחלופין להעניק סיקור-יתר בתחום אחר. מעורבות פוליטית של אמצעי תקשורת והזדהות בלתי מסויגת עם פוליטיקאים עלולות לשנות את פני השיח הציבורי, ואולי גם לרדד אותו.

גם אם לכאורה שומר בעל הבית על מרחק מן המערכת ואינו מצלצל מדי יום לעורכים, אין בכך כדי להוכיח שאמצעי התקשורת שבבעלותו אינו משרת את האינטרסים הכלכליים שלו. עדיין לא הוכח שבעל המאה אינו בעל הדעה. יותר מדי דוגמאות בתולדות התקשורת, גם בישראל, שבות ומעידות שאופי העיתון, או תחנת השידור, משתנה עם חילופי הבעלים.

האינטרס הכלכלי של המו"ל מרחף בחלל חדר המערכת ומחלחל לוורידי העורך. גם אם בעל הבית אינו משפיע במישרין לכאורה על קו ארגון התקשורת שברשותו, די בדימויו בעיני עמיתיו ובני שיחו כדי לשפר את כושר המיקוח שלו בזירה הפוליטית. וכי מיהו חבר-הכנסת או הפקיד הבכיר שיעז להשיב ריקם את פניו של בעל יומון המבקש הטבות? במידה רבה, רכישת מדיה מהדקת את הקשר המשולש עיתון-הון-שלטון, ההולך ומתעבה לקשר גורדי.

דן כספי הוא פרופסור במחלקה לתקשורת באוניברסיטת בן-גוריון