"אין ערך עיתונאי בלהראות איך נראית עריפת ראש" (דין באקט, עורך ה"ניו-יורק טיימס")
גם אני לא אצפה בעריפת ראשו של ג'יימס פולי. לא אחפש את הסרטון, לא אטען אותו, לא אעביר הלאה ולא אפתח לינק אם יגיע אלי. לא אנסה לבדוק עד כמה הוא מזעזע, ואסתפק במה שאני יכול לדמיין. לא אתנסה בחוויית הצפייה בחסות שום נימוק מושכל, כמו הטענה שהצפייה חשובה לי כעיתונאי.
אני לא רוצה לתרום לידע הציבורי בנושא עריפת ראשים. לא להפיץ בהלה בשם המדינה-האסלאמית, לא לפתח העשרה עצמית בנושא ולא לעשות להרחבת האופק המציצני של קהל קוראי. לא אצפה בעריפת ראשו של ג'יימס פולי בגלל הסלידה העמוקה שאני רוחש למעשה ולמבצעיו ומתוך כבוד בסיסי לאדם שלא הכרתי בחייו. אם לנסות להפוך את התחושות הללו לכלל אתי, הרי שאני מתכוון להימנע מכל צפייה בווידיאו החושף את רגע מותו של אדם – במיוחד כשהמוות אלים ובמיוחד כשמדובר באדם מזוהה במראהו ובשמו. עלי לדעת הכל, ועם זאת להסתפק במקורות ידע עקיפים, רצוי מילוליים, על אודות המקרה, נסיבותיו ולקחיו.
התליין! הֵא צוואר
יש מפעילי רשתות חברתיות שלא סומכים עלי ועל שכמותי שכך ננהג. ביום רביעי האחרון – כמעט יממה אחרי הפרסום – צייץ דיק קוסטולו, מנכ"ל טוויטר, כי ארגונו משעה כל חשבון שקושר את עצמו לסרטון. ביום חמישי פורסמה במהדורה הבריטית של "הפינגטון פוסט" הודעת משטרת לונדון כי כל מי שיצפה, ישתף או יפיץ את סרטון העריפה עלול להיעצר על-פי החוק למניעת טרור.
לפי ה"ניו-יורק טיימס", בשלוש השעות שלאחר העלאת סרטון העריפה של פולי ליוטיוב, העלו ג'יהאדיסטים בהשטאג #NewMessageFromISIStoUS יותר מ-2,000 ציוצים צוהלים על מותו, עד שבהנהלת טוויטר ניעורו להגיב. די בהרבה פחות מזה כדי שסצינה כזאת תהיה ויראלית.
הציוץ של קוסטולו
חסימת הסרטון היא אולי המעשה הנכון לעשותו, אבל מי שם את בעלי וראשי הרשתות החברתיות לעורכי-על עולמיים הממונים על המוסר ועל אתיקת הרשת? גלן גרינוולד התייחס השבוע לשאלה בטורו ב"Intercept". מתיאוריו ומן הקישורים שהוא מספק ניתן ללמוד כמה עובדות על העולם החדש: שלא כפייסבוק הנוקדני, טוויטר מינף את עצמו כאביר חופש הביטוי מאז היווסדו (זוכרים את הכמעט-מהפכה באיראן?). והנה לאחרונה שינה פייסבוק, שאינו מאפשר הצגת חזה חשוף, את מדיניותו כלפי שיתוף תיאורים אלימים ומאפשר למשתמשיו אפילו שיתוף בסצינות עריפת ראשים, כל עוד אין חוגגים זאת אלא מגנים. וזאת, בעוד שטוויטר התקפל השבוע בפני הלחץ הפוליטי ונוקט מדיניות מרסנת בנושא העריפה.
את המהלך המשונה הזה מסבירים פעילי חופש הביטוי ברשת כחלק מהתחרות בין רשתות הענק. "אני מודאגת מאפשרות שזה יותר עניין של כסף מאשר של חופש הביטוי", אומרת הפעילה ג'יליאן יורק ל"הפינגטון פוסט".
בתוך העיתונות המוסדית ניטש הדיון אם לחסום או לפרסם בין דייוויד רמניק, עורכו הוותיק של ה"ניו-יורקר", לבין דין באקט, עורך "הניו-יורק טיימס", המתנגד לפרסום סרטון העריפה. באקט (המצוטט בראש טור זה) ניאות לבסוף לאפשר פרסום תצלום מסך מעודן יחסית של המעמד, מתוך הסרטון. רמניק, מצדו, מזכיר ב"קולומביה ג'ורנליזם רביו" את פרסום תצלומי ההתעללות המזוויעה בעצירי כלא אבו-גרייב בעיראק, ואת תרומת חשיפתם לשינוי מהותי בדעת הקהל כלפי המדיניות המושחתת של ממשל בוש ב"מלחמת הטרור" שלו – שינוי שפתח את הדיון המתמשך בעינויי עצירים החשודים בטרור באמריקה.
הגרסה המעודנת
לא רק סרטון הווידיאו השלם מעורר זעזוע, אלא גם הקפאת פריים אחד מתוכו. אם העלאת הסרטון המלא היא מעשה מגושם ומפוקפק, בחירת פריים בודד מעידה על הצורך – מתחשב או ציני – לדייק בהעברת המסר. "הניו-יורק פוסט" ספג גינויים על שבמהדורת הדפוס של יום רביעי בחר לפרסם תצלום מסך של רגע הקטל בעמודו הראשון. בתצלום זה נראה פולי, הלבוש גלימה כתומה, כורע על ברכיו ועיניו עצומות. מחסלו, הניצב מאחוריו, רוכן מעליו ומפשיל את צווארו תוך שהוא מכסה בכף יד ימינו את סנטרו ופיו, ובשמאלו הוא מניח את הסכין על הצוואר. מנקודה זו בסרטון נדרש רק הרף עין כדי לחזות בעריפה עצמה. "פראי אדם", זועקת כותרת העיתון, וכותרת המשנה מסבירה: "דאע"ש (ISIS) עורף ראשו של עיתונאי אמריקאי ביוטיוב".
הנה, צפיתי לצורך כתיבת טור זה בשערו המודפס של "הניו-יורק פוסט". אפשר בהחלט להגדירו כ"חצי צעד מיותר לעיתון וצעד מכוער לעיתונות". רוב כלי התקשורת פירסמו תצלומים מן השלב המוקדם יותר, הטקסי כביכול (טקס משפיל מזה נערך בו ביום ובמקום לחטוף האמריקאי סטיבן סוטלוף, שלא הוצא להורג). לעורכי ה"ניו-יורק פוסט" יש בוודאי הנמקות משכנעות לתצלום המסך שבחרו: להציג אמת לאמיתה, להראות את גודל הזוועה בלי לבוסס בדם, לעורר זעם באומה האמריקאית וכו'. אין להניח שעורכי ה"פוסט" חששו שמא פרסום התצלום יפגע בתפוצת העיתון ובתנועת הגולשים לאתר שלו. תצלומי מסך מסרטון העריפה מלווים דיווחים רבים באתר ה"ניו-יורק פוסט", אך מי שיחפש היום את תמונת השער המגונה לא יצליח למצוא אותה שם.
תצלומי מסך מסרטון ההוצאה להורג המקדימים בדקות או בשניות את רגע העריפה, כאשר פניו של פולי גלויים ומחסלו עומד לצדו, הופצו בכלי התקשורת בעולם ובכלל זה באתרי החדשות והעיתונות בישראל. "העין השביעית" הפנה לאתרי חדשות מקומיים וזרים שבהם מופיעים דיווחים ותצלומי מסך מתונים יחסית מסרטון העריפה. אחת ההפניות כללה טעינת תצלום לאתר "העין", שבו נראים פולי הניצב על ברכיו ומוציאו להורג העומד על רגליו לצדו בידיים שמוטות.
להצביע בציוץ
על הציר שבין הצורך לדעת לבין היותו של המיודע אובייקט למניפולציה נדרשת הגדרת גבולות עצמית. נכתב כאן במתכוון "הצורך לדעת", שכן הזכות לדעת מובנת מאליה. ועם זאת אין צורך לנצל את הזכות הזאת במלוא אורה המעוור. רצוי, ניתן וצריך להסתפק בפחות.
נדרשים כמה סרגלים לחישוב של הערך העיתונאי שבפרסום מוות אלים אל מול הנזק שבו, במקרה של חשיפת סצינות "קשות לצפייה". ברור שהכללים הללו צריכים לחול במלוא משקלם על ארגוני המדיה המסורתיים, ובמיוחד על ערוצי שידור המחויבים באחריות ציבורית. בהקשר זה יש להזכיר את להיטותם של כלי התקשורת המשדרים להעלות תמונות קשות (תוך כחכוח גרון נבוך והתנצלות מיופייפת על שאלה "תמונות קשות").
הציוץ של פארו
הכללים הלא כתובים הללו, שלא נתקבלו בשום מליאת מחוקקים, אמורים לחול גם על הרשתות החברתיות ועל הגולשים עצמם. לרשת החברתית, כידוע, אין אחראי שאפשר להעלותו לשידור אצל רזי, כך שכוחה של הרשת נתון בלעדית ביד הגולשים. אם אלה לא ישתמשו בו נכונה, ישלחו המפעילים את ידיהם לבחוש בתכנים ויצנזרו אותם על-פי צרכיהם, כפי שעשה במקרה זה קוסטולו, מנכ"ל טוויטר. אם הגולשים ימחו, יגנו, יצביעו ברגליים ובכרטיסי האשראי – יש להניח כי יצליחו להשפיע על מנהלי הרשתות.
משהו מזה קרה השבוע באמריקה. אמריקאים שנקעה נפשם מצביעות הרשתות השמיעו ציוצי מחאה נוקבים נגדן ונגד מקצת כלי התקשורת המוסדית גם יחד. לצד גינויים ל"ניו-יורק פוסט" על החשיפה הנדיבה של העריפה, התרומם גל ציוצים הקורא להתעלם, להחרים ולנדות את מפרסמי תמונות הסנאף. "החשיכו את הקבוצה שרצחה את ג'יימס פולי", צייצה האזרחית מיה פארו ב-#RespectJamesFoley, "אל תשתפו את הווידיאו. אל תיתנו להם כלום".
מכורים ללופים
טעות היא לראות במקרה הנורא של ג'יימס פולי בעיה של מישהו אחר. העובדה שמדובר בג'יהאד העולמי ובאמריקאים אינה פוטרת אותנו מן הדילמה. אבל הבעיה העולמית אינה הבעיה היחידה. נראה שבשידורי הטלוויזיה המקומיים עדיין לא סיגלו מדיניות עריכה ברורה בהתייחס ל"תמונות קשות". וכשאין מדיניות מנומקת ואמיצה, נוטים להתפתות לניצול פרצות והזדמנויות.
ככלל, אותם לופים, קטעי וידיאו קצרים החוזרים על עצמם, הם כלי הרס תודעתי מסוכן. לופים הפכו לשגרה בחיינו ולכלים שימושיים כשצריך לנפח חומר ויזואלי ולהתאימו למלל שאמור ללוותו. הנה כמה תזכורות לסרטי סנאף שהוקרנו כאן בכוונה להוציא מכם את מיטב הריגוש והזעזוע.
האיש ש"נשמט אל מותו" שוב ושוב ושוב: ב-11 במאי 2009 נקלע אדם לשדה מוקשים ונפצע. צוות חילוץ של יחידה 669 הגיע במסוק לחלצו, אבל תקלה גרמה לניתוק הכבל והאיש נפל אל מותו מגובה של עשרות מטרים. האיש הנופל צולם בווידיאו חובבים והנפילה שודרה שוב ושוב (לופ) ב"חדשות 2". ב-12 בדצמבר 2010 עלה שוב עניינו של המנוח, לאחר שמשפחתו תבעה את המדינה בסכום נכבד. זו היתה הזדמנות נוספת ל"חדשות 2" לשדר את קטע הנפילה שבו האיש "נשמט אל מותו" (שלוש פעמים במהלך הכתבה). ב-30 במאי 2012 נפסקו למשפחת ההרוג פיצויים גבוהים. זו היתה הזדמנות נוספת ל"חדשות 2" לשדר את קטע הנפילה (פעמיים במהלך הכתבה). הסיפור האנושי עורר הדים מעטים ביחס לחומרת המקרה, אולי מפני שמדובר בתושב ואדי ערה. סיפור הכשל של יחידת החילוץ המפוארת והדרישה לחוקרו העסיקו את התקשורת במידה מוגבלת. סצינת הנפילה שודרה גם בערוץ 1 ובאתרי החדשות.
החייל שנסע אל מותו שוב ושוב ושוב: בבוקר ה-27 בינואר 2009 התפוצץ מטען תחת ג'יפ סיור שנע לאורך גדר הביטחון מול עזה. בפיצוץ נהרג חייל ונפצעו שלושה. אלה שהניחו את המטען צילמו את הפיצוץ, והתוצאה המצולמת שודרה על-ידי סוכנות ידיעות פלסטינית והוקרנה באותו ערב בשלוש מהדורות החדשות המרכזיות בישראל. ב"חדשות 2" הוקרן הפיצוץ שוב ושוב בלופּ. הג'יפ נראה מתקרב אל המטען, מפעיל אותו ומתפוצץ. הקטע שנבחר לשידור כלל את שש השניות שבין חיים למוות, שניית המוות עצמו וכמה שניות אחריו. הוא שודר ברצף מחזורי שוב ושוב ושוב. סצינת הפיצוץ החוזרת על עצמה שימשה רקע לדבריו של הכתב. החייל ההרוג היה בדואי, ומשפחתו ביקשה שלא לפרסם את שמו.
התעללות חיילים בשב"ח פלסטיני שוב ושוב ושוב: ביום חמישי האחרון (21.8.14), במהדורה המרכזית ב"חדשות 2", דווח על חיילים שהיכו עציר פלסטיני. החייל שצילם את סרטון המכות נידון לחודשיים מאסר, אך בטרם ריצוי עונשו זומן בצו 8 למילואים וכעת עולה השאלה אם יחויב לרצות את העונש. במהלך הכתבה שולבו שלוש סצינות שבהן נראים החיילים מכים את העציר המכווץ שעיניו מכוסות: האחת בת 40 שניות רצופות, השנייה והשלישית בנות 12 שניות כל אחת. מה תרמה סצינת המכות המתגלגלת להבנה טובה יותר שהעציר הוכה? גם כאן המכות שימשו חומר מילוי ויזואלי למתיחת הכתבה בת שתי הדקות. למה חשבו עורכי המהדורה שעל צופיה לראות 64 שניות של מכות?
מצלמה במשימת חיסול
עד עכשיו לא עסקנו בפיל שעומד במרכז החדר. אנחנו כל-כך רגילים אליו עד שלא שמים לב לקיומו. הסצינות ה"קשות" מצולמות אוטומטית על-ידי מצלמה המורכבת על כלי טיס או על הפצצה המיועדת לפגוע ב"יעדי חיסול". אנחנו צופים שוב ושוב בפה פעור בצלב המטרה המתקרב אל היעד עד שמתמזג בה והופך באחת לענן עשן המבשר על פגיעה מוצלחת.
אנחנו כבר רגילים לכך, ועל כן בוהים בשוויון נפש בשדה הקטל המתגלה לעינינו. בין אם המטרה היא טרוריסט מבוקש ובין אם נכללים בה "בלתי מעורבים", שכנים, עוברי אורח, אנו צופים ברגע שבו חייהם הופכים מוות. הצילום הטכנולוגי והעדר פניהם או לפחות גופם של הקורבנות מנכרים למעננו את סצינת המוות שמתרחשת על הקרקע, אבל היא נמצאת שם בהווייתה.
פריים מתוך סרטון חיסול שהופץ על-ידי דובר צה"ל. "וואלה", 21.8.14
למדנו לצפות בתמונות קשות שלכדו צלמים חובבים, למדנו לצפות בתמונות קשות שמצלמים הפלסטינים או אנשי חיזבאללה ברגעי אסוננו. אבל תמונות ההרס הכבד המאפיל על ההרג הן בעינינו קישוט מנחם. ומי מפיק את המזון הרוחני הזה למעננו אם לא כלי התקשורת המשפיע במדינה – דובר צה"ל הכל-יכול.
האם נמצא מכנה משותף בין דובר צה"ל לארגוני התעמולה של לוחמי הגרילה הפלסטינים או הלבנונים? האם אנו זקוקים למנה מעודדת של התצלומים הללו כדי להבין טוב יותר את אופן הלחימה, את מטרות המבצעים, את הגיון המצביאים? ושמא הצילומים הללו מסייעים לנו לאבד פרופורציות? להפוך ליצורים המתבוננים בשוויון נפש בשדה קטל והרס בשנייה שבה הוא נוצר, הבוחנים בלי לעפעף את עריפת ראשו של חטוף אמריקאי אחד? נראה שאיבדנו את היכולת להזדעזע. אנחנו בסך-הכל סקרנים קהי חושים, כאותם אנשים שבוהים ממכוניתם בתאונת דרכים בנתיב הנגדי, מאיטים לרגע וממהרים לעניינינו.
נספח: מדריך לטרמפיסט בארץ התמונות הקשות
הנה מדריך כיס שעל-פיו ניתן למדוד את ערכה הסגולי של תמונה או סצינה "קשה לצפייה".
מהי חשיבות הנושא; מהי חשיבות החשיפה המלאה; עד כמה טרי המידע; מהו היקף הפרסום בעיתונות הכתובה, מהו מיקום הפרסום במהדורות המשודרות, מהו משך זמן השידור; באיזה מדיום מוצג הנושא (מדיום חזותי מחולל תגובה רגשית קשה יותר; וידיאו מזעזע יותר מסטילס, סטילס יותר מטקסט); מהי מטרת הפרסום; מהו הרווח של מחולל האירוע; מהו הרווח של הפלטפורמה המפיצה (חשיפת עוול או מחדל, הסברה לאומית, תעמולה טרוריסטית, צבירת נקודות בדעת הקהל הביתית, יצירת חדשות מסמרות שיער, יצירת תהודה ותנועה ברשת); האם יש לקח מן המקרה, ואם כן, מהו ומה מידת תרומתו לחברה; מהו המרחק התרבותי, הרגשי, מגיבור הסצינה (האם הוא משלנו, זר, אויב); מה מידת הפגיעה במקורבים לגיבור הסצינה (בבני משפחה, בקטינים).
הרצת שאלות כאלה בטרם פרסום תסייע לכל עורך להגיע להחלטה מושכלת באשר לאופן הצגת החומרים הקשים לצפייה. לשאלה אם יהיה בו די אומץ לחרוג מן התבניות שבהן הוא פועל, מדריך הכיס אינו יכול לספק תשובה.