אלה שהטמינו את המטען שהתפוצץ בבוקר יום שלישי תחת ג'יפ הסיור שנע לאורך גדר הביטחון מול עזה והרג חייל ופצע שלושה זימנו למקום גם את יחידת ההסרטה שלהם. התוצאה המצולמת שודרה באיכות טובה והופצה על-ידי סוכנות הידיעות הפלסטינית ראמתאן. היא הוקרנה באותו ערב בעולם הרחב, ובכלל זה בשלוש מהדורות החדשות המרכזיות בישראל.
בכל אחת מהמהדורות שודר סרטון הווידיאו ובו נראה הג'יפ המתקרב אל המטען, מפעיל אותו ומתפוצץ. הקטע שנבחר לשידור כלל את שש השניות שבין חיים למוות, שניית המוות עצמו, וכמה שניות אחריו. הוא שודר ברצף מחזורי (לוּפּ) שוב ושוב. סצינת הפיצוץ החוזרת על עצמה שימשה רקע לדבריו של הכתב או הפרשן. ולהפך, קולותיהם שימשו רקע לחיזיון הנורא.
צפיתי בסרטון כמהופנט. אני מורגל ללופים, מצפייה ברגעי השיא בכדורגל, או בשניות החמקמקות של שוד מינימרקט או נפילת רקטה לעיני מצלמת אבטחה כלשהי. לכאורה הלוּפ מספק מידע שאדם לא יוכל לקלוט בצפייה רגילה (בצפיות החוזרות אפשר לשים לב לפרטים שחמקו מהעין בצפייה הראשונה), אבל לא המידע הוא העיקר, אלא הריגוש. החוויה הרגעית, המזעזעת, הנוחה והחלולה. הלוּפ של רגעי המוות מעביר מידע כפי שהלוּפ בסרטי פורנו – התנועה החוזרת על עצמה – מלמד על תהליך הרבייה.
השעה, על-פי שעון המצלמה, היא שמונה ושתי דקות ו-39 שניות. הג'יפ המוביל נע על כביש הסיור בנסיעה שגרתית, כבכל משימת בוקר של פתיחת ציר. כעבור שש שניות נעלם הג'יפ בלהבת פיצוץ ובתמרות העשן. עוד כמה שניות והסרטון חוזר על עצמו. בכל פעם שהג'יפ חוזר לשנייה ה-39 אני רועד בכורסתי. 40, 41, 42, 43, 44, בווום! ושוב: 42, 43, 44 בום! ושוב...
קל להתמכר ללופ של רגע המוות. מי שרוצה יכול להמשיך לצפות בו כאוות נפשו באתרים של ערוצי החדשות או ביו-טיוב ובכל אתר אחר. מי שרוצה לראות חיילים – שלוש שניות, שתיים, אחת – לפני מותם, יכול להריץ את הלופ בלי הפסקה. מכל רגעי הריגוש הריק בתוכניות הריאליטי והאסונות, הלופ של רגע המוות הוא הרי החזק מכולם.
כמקובל בתולדות הסכסוך שלנו, לא ברור מי התחיל בהפעלת נשק הלוּפים. האם לחיזבאללה מגיע קרדיט על צילומי השמֵד-צַלֵם-ושדֵר? או שמא הקדמנו אותם בצילומי החיסולים מן האוויר, כשהמטרה המסומנת בלב הצלב מתאדה בלהבות. כך או כך, צילומי פגיעות מדויקות וקטלניות באויב הפכו לשגרת המלחמה.
אפשר להניח שהציבור העזתי, שחש על בשרו את הקטל וההרס, שש לראות רכב סיור ישראלי עולה בעשן ואש על יושביו. כשם שאפשר לשער כי לבו של הצופה הישראלי מתרחב לנוכח פטריית העשן השחור שמזדקרת מעל מבנה (מפקדה? מחסן נשק?) שהופצץ. הניכור והשמחה לאיד שחשים בזמן מלחמה כלפי מותו של האדם שבצד השני הם כמעט בלתי נמנעים. מבחינה זו, הלוּפ של הג'יפ המתפוצץ משרת את צרכיו ויצריו של הצד השני.
לקבע את הצופים ההלומים לכורסאותיהם
אבל מה בדיוק משרת השידור המסיבי של הלוּפ הזה בתקשורת הישראלית?
מבחינת ערכי חופש הביטוי והזכות לקבל מידע, אין שום סיבה לאסור את שידורו, לא בחוק, לא בתקנה ולא בהוראת צנזורה. אבל השאלה אם ערכים אלה מחייבים את שידור החיזיון במלואו עדיין פתוחה.
לכאורה אפשר היה להסתפק במקרה זה במידע המילולי. המידע החזותי שעובר מן השידור אינו שונה במהותו מן הכתוב, וכצרכני חדשות מנוסים, יש לנו יכולת טובה לדמיין על-פי הכתוב את מה שקרה בזירה. אבל אי-אפשר להתעלם מכך שלצילום יש ערך חדשותי גבוה במיוחד, וצריך על כן להיות מציאותי ולא לדרוש הימנעות מוחלטת מפרסום הצילום. עם זאת, עדיין יש דרכים שונות להגישו.
עורך שמוכן לרדת לפרטי הדילמה יגלה שיש בידיו כמה אפשרויות להתלבט בהן מלבד אי-פרסום – ובתנאי שהוא מוכן להתלבט. הוא יגלה שצילום הסטילס במהדורה משודרת פחות קשה מן הווידיאו ורך בהרבה מן הלופ. מבחינת מסירת המידע, הסטילס מספר את כל הסיפור. הווידיאו מוסיף לכך את ציר הזמן, את הדרמה ואת הריגוש. הקרנה חד-פעמית של סרטון הווידיאו תרגש יותר מצילום נייח. שידור הווידיאו בלוּפ, וכמובן מספר הלוּפים המשודרים, הם שיקַבעו את הצופים ההלומים לכורסותיהם, פעורי פה ושמוטי לסת – חלומו של כל איש טלוויזיה. צריך אפוא להיות עורך אמיץ במיוחד כדי להחליט על הקרנת צילום נייח.
לכאורה עורכי החדשות פועלים ללא כל עכבה, ודרישה כזאת מהם נשמעת בלתי אפשרית. מובן שאין זה כך. גם תחת המטרייה הרחבה של חופש הביטוי איננו נחשפים למראה גוויות או פצועים מרוסקי איברים. איננו נחשפים לצילומי אנשים ברגע מותם, גם אם מתו או נהרגו ברשות הרבים. איננו רואים פצועים בשעת ניתוחם, או אנשים שצנעת גופם נחשפת ברגע תאונה או פיגוע. את כל אלה מנפים למעננו העורכים.
העורכים קיבלו – בצדק – את בקשת משפחתו של החייל ההרוג שלא לחשוף את זהותו (מן הסתם בשל היותו בדואי). יש היגיון בכך, משום שפרסום שמו ומקום מגוריו עלול לסכן את שלום משפחתו. אבל מחמת אותו היגיון ראוי היה לכבד את המת עצמו במתן פרטיות מסוימת לרגע מותו, או לפחות לא להתלהב מבהייה בו.
וכיוון שהחייל ההרוג איננו "משלנו", מתבקשת במקרה זה השאלה: אילו החייל ההרוג היה יהודי, מלח הארץ, והעיתונות היתה מלאה בסיפורי חייו ומותו, האם גם אז היה רגע מותו משודר בלוּפ פורנוגרפי?