המדיה החדשה ומגוון הכלים שהביאה איתה פתחה גם עידן עיתונאי חדש ומעניין. מופעי לייב-טוויטינג של עיתונאים טובים וחרוצים כבר הפכו לעניין שגרתי, ובהחלט ניתן לשבח את ההתמדה והשקדנות בשימוש בכלי זה על-ידי חבורת עיתונאים הולכת וגדלה, ובהם רויטל חובל מ"הארץ", יובל יועז מ"גלובס", רותם שטרקמן ורוני לינדר-גנץ מ"דה-מרקר", שאול אמסטרדמסקי ומיקי פלד מ"כלכליסט" ועיתונאים נוספים. ציוצים בזמן אמת נפוצים אמנם בהקשרים של אירועים חיים (דיווח מאולמות משפט, מסיבות עיתונאים, אסיפות אג"ח וכיוצא בהם), אבל מעגל הציוצים הולך ומתרחב גם במספר המדווחים וגם בסוג האירועים המדווחים.

לכאורה, יש שתי גישות מנוגדות בקרב כלי התקשורת הוותיקים והממוסדים לפעילות של עיתונאיהם במדיה החדשה. יש מערכות המאמצות אותה, מקדמות אותה ורואות בה ערך מוסף למוצר העיתונאי הקיים, עד כדי שהן מטמיעות את שרשור הציוצים באתר שלהם בזמן אמת ("הארץ" ו"דה-מרקר" בולטים בכך). מנגד, כלי תקשורת אחרים שבין חברי המערכת שלהם לא מעט צייצנים פעילים שומרים על הפרדה בין התוכן המערכתי המוכר שלהם לבין תכנים שמפרסמים העיתונאים בטוויטר או בפייסבוק. לא תמיד משתמשים בהם, ואם משתמשים, לא מזכירים את המדיום שממנו נשאבו.

העיתונאים עצמם שומרים פחות על ההפרדה הזאת. בטוויטר וגם בפייסבוק ניתן למצוא לא מעט עדויות להגיגים ראשוניים או להבלחות דיווח מיידי שהתפתחו בתוך זמן קצר לאייטם שהוצג על-ידי אותו עיתונאי באמצעי התקשורת הקלאסי. נסו לעקוב למשל אחרי כמה מבקרי טלוויזיה המצייצים מחשבות בזמן אמת – שיופיעו בגרסה דומה בביקורת המודפסת למחרת בעיתון. אותה תופעה ניתן לאתר גם בנוגע לאמירות פרשניות ואפילו לדיווחים עובדתיים וסיפורים שהצייצן מתחיל לבדוק עבור המערכת ותוך כדי תהליך העבודה. עיתונאים גם נוהגים לפלרטט עם עוקביהם על-ידי אזכור שברי מידע מן החומרים שעליהם הם עובדים כטיזרים למוצר העיתונאי הסופי.

לצד הערך הברור שיש במתודת הדיווח החדשה הזאת, היא מעוררת גם שאלות המצריכות דיון ותשובה, הן מצד העיתונאים והן מצד כלי התקשורת המעסיקים אותם. המיידיות והנגישות של המדיה החדשה לקהל צרכני-קצה רחב ומגוון מדלגות על תהליכי עבודה ובקרה מסורתיים. לציוצי העיתונאים אין עורך ואין ייעוץ משפטי, ולעתים עיתונאים שמרגישים מעוכבים מלשחרר חומר שנראה להם אטרקטיבי בגלל מגבלות ייעוץ משפטי, תגובה או מכשלה מקצועית-מערכתית אחרת, מביאים לזליגה שלו החוצה באמצעות ניו-מדיה.

התנהלות כזו יכולה בהחלט לייצר סיכונים לא רצויים עבור כלי התקשורת שהעיתונאי מועסק בו. הסיכון הזה יכול להיות תדמיתי בשל ביקורת על איכות התוכן שלא עבר תהליך עריכה, והוא יכול להיות משפטי ולחשוף את כלי התקשורת לתביעות בשל פגיעה בפרטיות או הוצאת דיבה. קשה לטעון כי בספירה המקוונת העיתונאי אינו עיתונאי יותר, וכי הוא אינו פועל בשליחותו של כלי התקשורת כשהוא מצייץ ציוצים בתחום התמחותו העיתונאי או בתחום הסיקור שעליו הוא מופקד. כשכלי התקשורת מאפשר ביטוי, תוך שהוא מתפשט ממעטה ההגנות המסורתי שלו, עלולות להיות לכך תוצאות.

היבט אחר הוא זה של הבלעדיות. עיתונאי הממהר לחשוף סיפור בטוויטר או בפייסבוק לפני שהובא באופן מסודר לקהל צרכני התקשורת של הגוף שבו הוא מועסק מאפשר לכלי תקשורת אחרים לבדוק אותו ואף לפרסם אותו ראשונים בעצמם. צרכן התקשורת יכול בהחלט להרוויח מסיטואציה כזו, אך בעידן של בלעדיות ותחרות על סיפורים בין כלי התקשורת והרצון להיות ייחודי ו"לפני כולם" גם אם מדובר בדקות אחדות, קשה להאמין שבעלי כלי התקשורת רואים בעין יפה אפשרות שיפסידו סיפורים טובים בגלל כתבים שלא יכלו להתאפק מלהקליד אותם דרך הסמרטפון.

במקרה שהדברים אינם מוסדרים במפורש בהסכמי ההעסקה, מתעוררת גם השאלה של הבעלות בתוכן המצויץ. האם זכויות היוצרים על התכנים האלו הן בידי העיתון או בידי הכותב? האם מדובר בפעולה שהיא חלק אינטגרלי מעבודה עיתונאית ומדיווח על תחום סיקור בשירות כלי התקשורת, או שזהו מתחם נפרד שכולו פרטי ואישי? ואולי צריך להבחין בין ציוצים כאלו לבין ציוצים אחרים, כפי שיש להפריד בין מיילים אישיים המתקבלים לתיבת הדוא"ל של עובד אצל מעסיקו לבין התכתבויות בענייני עבודה?

אלו שאלות מורכבות ומסובכות שאין עליהן תשובה חד-משמעית וספק אם נדונו בפסיקה עד כה. מעסיקים נבונים וצופי עתיד, כמו גם עיתונאים הרוצים לעצב את גבולות הגזרה ביחסים שבינם לבין מקום עבודתם, יעשו טוב אם יסדירו גם את העניינים האלה בהסכמי העבודה – אולי גם בצורתם הקיבוצית. ראוי גם שהקודים האתיים הרלבנטיים ייחדו הוראות מתאימות לתמונת מציאות חדשה של מיידיות ופרסונליזציה ריכוזית של העבודה העיתונאית. איחוד הפונקציות ומותה של העריכה הן הזדמנויות מספיקות כדי לייצר אמירה אתית גם בהקשרים אלו.

בעיה של ערכים

מיכאל בירנהק הוא פרופסור מוערך למשפטים, מומחה בתחומי הקניין הרוחני, הפרטיות, המשפט והטכנולוגיה, עיתונאי לשעבר בגלי-צה"ל ומראשוני חברת החדשות של ערוץ 2, וגם פעיל מאוד בזירת המדיה החדשה, הן כצייצן והן כוויקיפד. באחרונה חשף בירנהק באחד מציוציו טפח מהתעשייה הרוחשת מאחורי הקלעים של האנציקלופדיה השיתופית, כשצייץ:

בירנהק הסביר כי גילה זאת מפי מכר שלו העונה על הקריטריונים (הגמישים) המזכים אותו בערך בוויקיפדיה. המכר סיפר לבירנהק כי אותו ויקיפד פנה אליו והציע לו כי יכתוב את הערך על אודותיו תמורת תשלום. בשרשור לאותו ציוץ התפתח דיון בין תומכים למתנגדים של הפרקטיקה הזאת, דיון שנערך בהרחבה רבה יותר גםבדפי השיחה של ויקיפדיה עצמה.

בתוכניתו של גיא זוהר ברדיו 103FM הסביר איציק אדרי, יו"ר ויקיפדיה ישראל, כי אין משמעות רבה לכתיבת ערכים עבור תשלום, שכן מנגנוני הבקרה המופעלים על-ידי הקהילה הפועלת בהתנדבות מונעים את האפשרות להטיות ומניפולציות על הקוראים. אדרי טען, ובצדק, כי ממילא כל אחד, גם אם הוא גורם אינטרסנטי, יכול לכתוב ולהציע ערכים ואפילו לכתוב בעצמו את הערך על עצמו.

אכן, במבט ראשון אולי קשה לראות הבדל עקרוני בין ערך ויקיפדי ערוך המתבסס על כתיבה בתשלום או בעלת אינטרס לבין ידיעה עיתונאית המבוססת על הודעה לעיתונות. במבט שני, יש לחשוש מההשפעה של הבסיס הבעייתי של הערך על צורתו הסופית ומהחלחול של מסריו אל הקוראים. בדיון שנוצר בוויקיפדיה עצמה היו מי שטענו כי גם בתוך קהילת המתנדבים, קבוצות אינטרסנטיות ופעילות מטמיעות לא פעם את חותמם על ערכים שונים המתפרסמים באנציקלופדיה המקוונת. מה גם שפעולות העריכה עצמן יכולות להיות כאלו שמבוצעות בתשלום.

בגרסה האנגלית של ויקיפדיה, שמאחוריה קהילת תורמים גדולה באופן ניכר והמכילה מספר ערכים גדול בהרבה, השפעות כאלו אולי מורגשות פחות והיכולת לאזנן גדולה יותר. באחרונה גם פורסם כי ויקיפדיה האנגלית נקטה פעולות יזומות למחיקת ערכים שנחשדו ככאלה שנכתבו בתשלום ולמטרות מסחריות. בקהילות קטנות יותר, כמו זו של הוויקיפדים העבריים, ההטיות האלה מורגשות לא פעם באופן בולט יותר ומביאות לתסכול רב של משתתפים בקהילת הכותבים.

עבור המציעים את הגילוי הנאות כמכשיר שיכשיר פעילות ויקיפדית בתשלום יש להזכיר את הקולות המדעיים המתרבים בעת האחרונה והמצביעים על הכשלים הרבים שבגילוי הנאות. ספרם של הפרופסורים המובילים עמרי בן-שחר וקארל שניידר, "More Than You Wanted to Know, The Failure of Mandated Disclosure", שפורסם באחרונה בארה"ב, מצביע בדיוק פסימי על חוסר התוחלת שבגילוי הנאות, שיכולות להיות לו אף השפעות שליליות כשהוא מאפשר לכותב להיסחף אחרי הטייתו ולהשתחרר מרגשות האשם הכרוכים בה, בתירוץ שמסר גילוי על אודותיה.

נותרנו בסופו של דבר עם הדילמה הבסיסית, האם לאפשר כתיבה ועריכה של תכנים בוויקיפדיה בתשלום או לאסור אותן כליל (ככל שהדבר אפשרי) גם במחיר של אובדן תמריץ ממשי לייצור תכנים. כמו כל דילמה המבקשת לאזן בין השפעות חיוביות לשליליות, סביר כי גם כאן התשובה טמונה במנגנוני בקרה יעילים שלא יהרגו את התמריץ, אבל ישאירו אותו באקוואריום תחום ושקוף שבו ניתן יהיה לצפות בדגים האינטרסנטיים השוחים בו בכל רגע ורגע בצורה יעילה. אבל איך אמר בירנהק, "אני כנראה תמים. לא מתאים לי".

מעקב "המדור המשפטי"

עושות פאנלים. בשבוע שעבר כתבתי כאן על ציוצו של חיים ריבלין על אודות השכר השונה ששולם למנחי טקס הדלקת המשואות אריה אורגד ושמירה אימבר. כתבתי כי דיווח על כך לא הופיע בכלי התקשורת, אלא שטעיתי: איתי בלומנטל דיווח על כך ב-ynet. חבל רק שהדיווח לא כלל קרדיט לעיתונאי שחשף אותו ראשון. לאחר פרסום הטור, ביום ראשון האחרון, ריאיין גיא לרר את אימבר בתוכנית "צינור לילה" (ראיון הזוי בפני עצמו, כפי שציין מורן שריר ב"הארץ"). יום קודם לכן קיימו פאנל בנושא בתוכנית "פגוש את העיתונות", ואף נתנו קרדיט לכתב חדשות 2 ריבלין על החשיפה, על אף שלא ציינו באיזה מדיום נעשתה לראשונה (קודם לכן כבר דיווח על כך ריבלין בעצמו גם בתוכניתו של עודד בן-עמי).

הפאנל ב"פגוש את העיתונות": ארבע נשים וגבר אחד

הפאנל ב"פגוש את העיתונות": ארבע נשים וגבר אחד

מה שעוד בלט לעין הוא שבפאנל שלט רוב נשי, והשתתפו בו לא פחות מארבע נשים (טלי חרותי-סובר, מרב מיכאלי, לימור לבנת ורינה מצליח) ולצדן גבר יחיד, פרופ' אמיר חצרוני. אם כך, בדיונים על אפליית נשים אין ככל הנראה קושי ללהק רוב נשי בולט לדיון באולפן. חבל שהקושי הזה התעצם באופן פתאומי במסגרת הפאנל העוקב שעסק בתקציב הביטחון. גם שם השתתפו ארבעה – ניחשתם נכון, כולם גברים.

הצילו. בשבוע שעבר כתבתי כאן גם על מצבו הקטסטרופלי של ארכיון רשות השידור. בהמשך לאותו טור נודע לי כי גם חומרים המופקים עבור קול-המוזיקה, דוגמת הקלטות קונצרטים של תזמורות ישראליות, נותרים לא מטופלים, ללא קִטלוג ובלא שניתן יהיה לעשות בהם שימוש עתידי. זאת עוד עדות עצובה להתנהלות החלמאית ברשות השידור שאין להשלים איתה.

גם דו"ח מבקר המדינה על רשות השידור, שפורסם אתמול (רביעי), הצביע, כמו ועדת לנדס לפניו, על כשלים מהותיים ומבהילים בטיפול בארכיון רשות השידור ועל אוצרות תרבות הנמקים בו. כמה דו"חות עוד ייכתבו וכמה סלילים עוד ייהרסו עד שיקום בעל סמכות ויעשה מעשה?

אלעד מן הוא היועץ המשפטי של עמותת "הצלחה", העוסקת בענייני ארכיון רשות השידור והעלתה טענות בהקשר זה מול הרשות והממונה על ההגבלים העסקיים, בין השאר מחשש לשימוש לרעה בכוח מונופוליסטי והפרות חוק אחרות