שנתיים וחצי חלפו מאז שידר ערוץ 10 את ההתנצלות המביכה בפני איל ההון שלדון אדלסון בעקבות כתבת הפרופיל ששודרה על אודותיו בתוכנית "השבוע", ורק כעת ניאותה סוף-סוף הרשות השנייה לשחרר לידי "העין השביעית" את הפרוטוקולים החלקיים של הליך השימוע שערכה בעקבות אותה התנצלות שערורייתית.

ראודור בנזימן, מנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 10, שהתפטר בעקבות שידור ההתנצלות בפני שלדון ומרים אדלסון (צילום: משה שי)

כדי שהמהלך הפשוט הזה יקרה, נדרש מאמץ ממושך ומרובה משתתפים, שהפך עם הזמן לקמפיין בפני עצמו: המעורבים בפרשה – העיתונאי אבנר הופשטיין ועורכת התוכנית רותי יובל – הגנו מעל כל במה על העבודה העיתונאית שעשו ותיארו את מסע הלחצים שעברו לפני שידור הכתבה ואחריו; עו"ד אלעד מן מעמותת "הצלחה" הגיש בג"ץ בנושא, שעל אף שנדחה, נחתם בהמלצת השופטים לרשות השנייה לפרסם את הפרוטוקולים; ראודור בנזימן, מי שהיה ראש מערכת החדשות של ערוץ 10 בזמן הפרשה, חשף לראשונה בתצהיר שהוגש לבג"ץ כי רון לאודר, מי שהיה אז בעלי ערוץ 10, הוא זה שהורה להיענות לדרישת ההתנצלות של אדלסון (בניגוד למסקנה שאליה הגיעה הרשות השנייה בשימוע שערכה); ד"ר מירב אלוש-לברון התפטרה מחברותה במועצת הרשות השנייה במחאה על הסירוב המתמשך לשחרר לציבור את הפרוטוקולים של אותן שתי ישיבות מועצה שהוגדרו באותו זמן כ"חסויות". אלוש-לברון הודיעה עם התפטרותה כי מבחינתה "הרגולציה פשטה את הרגל".

והנה מה שעולה מהפרוטוקולים שנחשפו: אמת פשוטה, עצובה ומעליבה על חוסר המוטיבציה של הגוף הציבורי למלא את תפקידו באומץ ובנחישות. האמת? אפשר לוותר על "האומץ והנחישות" ולהסתפק ב"למלא את תפקידו". זה קרה דווקא בשעת משבר, שבה נפלה בידי הרשות השנייה ההזדמנות לעשות את הדבר הנכון – לקבוע נורמה שהיתה אולי משנה את האופן שבו עיתונאים מתנהלים מול בעלי הון ואנשים רבי כוח, הזדמנות פז לחזק את העיתונות החוקרת בישראל.

במקום כל זה, כך עולה מהפרוטוקולים, פעלה המועצה בראשותו של היו"ר אילן אבישר והמנכ"ל (לשעבר) מנשה סמירה כפי שהיא פועלת דרך שגרה: תוך אהדת יתר לגופים שהיא מפקחת עליהם, מסמוס המציאות הבלתי נעימה ואפילו התעלמות ממנה, התכופפות בפני בעלי כוח, שיתוף פעולה עם עורכי-דין ויועצים למיניהם, וכל זאת כדי למצוא דרך אלגנטית ו"כשרה" לסיים את האירוע כך שאף אחד (למעט העיתונאים והציבור) לא ייצא פגוע ושום דבר במציאות לא ישתנה באמת.

היועצת המשפטית של הרשות השנייה הילה שמיר ויו"ר הרשות אילן אבישר (צילומים: "העין השביעית" ואורן שלו)

דברי ההלצה הילדותיים שמחליפים ביניהם כמה מחברי המועצה (בעיקר יעקב שחם ואייל מלובן) בשתי הישיבות החשובות האלו, שהתקיימו בסוף 2011, מעוררים מבוכה ומעידים על זלזול ואטימות, אך הכשל המהותי טמון בכל מה שנותר מחוץ לחדר, אותם מהלכים שמועצת הרשות השנייה נמנעה מלעשות כשניגשה לבדיקת האירוע: היא נמנעה מזימון כל מי שהיה לו תפקיד מפתח בפרשה או מי שהיה לו רצון לספר את האמת.

העיתונאים שערכו את הכתבה כלל לא זומנו להופיע בפני המועצה. זהו אולי המהלך המקומם ביותר בפרשה כולה. העיתונאים שעבודתם קועקעה בבית המקצועי שלהם, ערוץ 10, לא זכו לפתחון פה בשום שלב בבדיקת הפרשה. כאשר חברת המועצה דאז, ד"ר עליזה לביא, העזה לומר כי "לא היו פה בעצם אנשים של חברת החדשות", היא הושתקה מיד על-ידי החבר יעקב שחם, שהסביר לה שהגיעו שני נציגי דירקטוריון החברה מטעם בעל המניות יוסי מימן. פניותיו של עו"ד מן לרשות השנייה בנוגע לפרשה לא עלו כלל בדיוני המועצה.

יו"ר דירקטוריון אבי בלשניקוב וחברת הדירקטוריון מיכל גרייבסקי, נציגי הבעלים רון לאודר (צילום: אורן נחשון)

שליחיו של לאודר בערוץ 10, חברי הדירקטוריון אבי בלשניקוב ומיכל גרייבסקי, לא התייצבו בפני מועצת הרשות השנייה, על אף  שהוזמנו. שני אלו היו החוט המקשר בין הערוץ לבעל המניות באותה עת ומילאו תפקיד מכריע בפרשה. למרות זאת, הליך השימוע התקיים בלי שאיש מהם נדרש לתת דין-וחשבון על מהלכיו. כאשר העלתה אלוש-לברון עניין זה בישיבה הראשונה ("אני רוצה שאבי בלשניקוב יגיב, הוא לא הגיב עד היום. למה אבי בלשניקוב לא הגיב עד היום לפרשה הזאת? למה?"), טענתה, לפי הפרוטוקולים, נותרה תלויה באוויר. בישיבה השנייה גם חברת המועצה ד"ר דליה זליקוביץ' העלתה תהייה בנושא  ("הוזמנו הנציגים של הבעלים, והאם אתבטא בצורה עדינה, הם שמו על זה קצוץ, ולא באו. וזה מאוד לא מוצא חן בעיני... העובדה שהם לא באים לרגולטור לא נראית לי בכלל") – וגם זו נותרה ללא מענה.

אלי אלאלוף (צילום: יחצנים)

הדבר החמור מכל היה אולי ההתעלמות של ראשי הרשות השנייה משתי בקשות מפורשות של חבר דירקטוריון חברת החדשות מטעם הציבור, אלי אלאלוף, להופיע בפני המועצה. אלאלוף, חתן פרס ישראל, היה מי שהתנגד לשידור ההתנצלות בפני אדלסון ואף העיד כי נציגיו של לאודר היו אלו שדחפו למהלך. בזמן אמת, הוא היה איש מפתח לבירור האירועים. למרות זאת, מנכ"ל הרשות סמירה ויו"ר המועצה אבישר לא נענו לבקשותיו לבוא ולהעיד על מה שידע. גם כאן ניסתה אלוש-לברון להרים קול צעקה ("אני לא מבינה למה אלי אלאלוף לא נמצא פה עכשיו", אמרה במהלך הדיון הראשון. "אם סיפור הדירקטוריון רלבנטי, אז גם הוא רלבנטי. אי-אפשר להדיר אותו ולזלזל בו ולפתור בכל מיני טענות [...] בלי לזמן את הבן-אדם, זה נשמע לי לא רציני"), אך הושתקה במענה ציני של שחם, שפעם אחר פעם התייחס לפרשה כאירוע משעשע ונטול חשיבות, היסה קולות מחאה והחליש את יכולתם של שאר חברי המועצה לקיים דיון רציני.

וכך, במקום לבדוק את מה שהתרחש בכלים שהיו זמינים לרשות השנייה ובאמצעות עדים שדווקא היו להוטים לדבר אם רק היה ניתן להם, הוביל מנכ"ל המועצה סמירה את חברי המועצה לקבל החלטות על סמך מכתבים רשמיים שסיפקו שתי היועצות המשפטיות בערוץ – עו"ד דבורה קמחי, היועצת המשפטית של ערוץ 10, ועו"ד איילת בן-גת, היועצת של חברת החדשות.

התנהלות הרשות השנייה דומה להחלטה של המשטרה שלא לזמן חשודים לחקירה משום שעורכי-הדין שלהם שלחו מכתבים ובהם הציגו את גרסתם לאירועים

שתיהן יחד, כך עולה בבירור בדיעבד, חברו כדי להגן על בעל המניות לאודר ובעקיפין להפנות אצבע מאשימה דווקא אל העיתונאים. סמירה, כך מספרים הפרוטוקולים, כינה את שני המסמכים שהגיעו מערוץ 10 "חשובים" ואת מה שנכתב בהם כ"מחייב ומאוד משמעותי". סמירה, שאהב להציג את עצמו כאיש חינוך נחוש המחויב לאינטרס הציבורי, אך בפועל היטיב לאורך כהונתו להלך בין הטיפות, הוסיף עוד, אולי למירוק מצפונו: "אם היתה התערבות ברורה, ואם היינו מקבלים ראיות, שיהיה ברור, אז היינו צריכים להגיע למקום מאוד-מאוד קיצוני".

אכן, הרשות נדרשה להגיע ל"מקום קיצוני" בפרשה הזאת, אך הסיבה לכך שלא הגיעו לחקר האמת היא פשוטה: ראשיה עשו כל שביכולתם כדי שראיות כאלו לא יונחו לפניהם. למה הדבר דומה? להחלטה של המשטרה שלא לזמן חשודים לחקירה משום שעורכי-הדין שלהם שלחו מכתבים ובהם הציגו את גרסתם לפרשה.

בעל המניות בערוץ 10 רון לאודר. משמאלו: בלשניקוב וגרייבסקי (צילום: רוני שיצר)

אפשר היה לפטור את העיסוק הממושך בפרשת אדלסון כסערה קטנה בבצת העיתונות שהיה ראוי שהדיה ישכחו מזמן, שהרי הציבור בקושי הבחין בה עוד בזמן התרחשותה. זו תהיה טעות. המשמעות של ההתנצלות ששודרה אז היא ששני יהודים אמריקאים בעלי ממון רב ומהלכים פוליטיים הצליחו, בחילופי דברים מעטים ביניהם, לקבוע מה יהיו גבולות החופש העיתונאי בישראל. עבור לאודר אולי היה מדובר בוויתור לא מאוד חשוב, אך עבור אדלסון, מעשירי תבל, זה היה ניצחון טקטי משמעותי בדרך למעמד שביקש לקנות לעצמו בישראל:  גביר עשיר המשפיע על הפוליטיקה המקומית, אך בעצמו אינו נתון לכל ביקורת ציבורית.

בפרשת ההתנצלות חשף אדלסון את דמותו הכוחנית, אבל לא פחות – את הבטן הרכה של הדמוקרטיה הישראלית

בפרשת ההתנצלות חשף אדלסון את דמותו הכוחנית, אבל לא פחות – את הבטן הרכה של הדמוקרטיה הישראלית. בעוד שעיתונאים אמריקאים אינם נרתעים מלבקר את מפעלותיו של אדלסון שם, למרות נטייתו לייצר התכתשויות משפטיות, הרי שבישראל מערכות ההגנה נפלו בזו אחר זו במהירות מדהימה, תגובת פאניקה לעושרו האגדי של האיש; החל ביועצות המשפטיות של ערוץ 10 ושל חברת החדשות, שכיסו על תכתיבי בעל המניות ב"שיקולים של הערכת סיכונים", דרך מנכ"ל הערוץ ומנכ"ל חברת החדשות, שככל הנראה גם עירפלו את האירועים כשבאו להופיע בפני מועצת הרשות השנייה (הרשות השנייה מסרבת עדיין לחשוף את הדברים שאלו אמרו בפני המועצה), דרך מנכ"ל הרשות השנייה סמירה, יו"ר המועצה אבישר והיועצת המשפטית של המועצה עו"ד הילה שמיר, שלפי העולה מהפרוטוקולים עשו כל מה שיכלו כדי לנטרל את סמכות השימוע של המועצה כך שהעובדות לא יתבהרו בזמן אמת.

שלדון אדלסון (צילום: אנה קפלן)

כל זה הסתיים בסופו של דבר בהודעת ההפרה הנרפית שהוציאה הרשות השנייה לערוץ 10, שניקתה את בעל המניות לאודר מכל אחריות לסקנדל והכתימה את שמם של העיתונאים ושל חברת החדשות כולה.

הפרוטוקולים שנחשפו כעת מעלים את השאלה אם אין מקום לבדיקה חיצונית של התנהלות הרשות השנייה בפרשה זו, אולי מצד מבקר המדינה, שהרי הדי הפיצוץ שייצר אז אדלסון ממשיכים להדהד, למשל באופן שבו נזהרים עיתונאים לעסוק במהלכיו של אדלסון, למרות היותו אחת הדמויות המשפיעות ביותר על הציבוריות הישראלית כיום.

כך, למעט התחקיר שפירסם רביב דרוקר על "ישראל היום" ב"המקור", דמותו של אדלסון ומידת השפעתו על התקשורת והפוליטיקה בישראל זוכות לדיון מצומצם וזהיר מאוד ביחס למידת השפעתו על החיים כאן. אדלסון רצה מעמד-על בציבוריות הישראלית וקיבל אותו. הוא הוכיח שכאן, במדינה שהוא כל-כך אוהב, הכל אפשרי אם אתה אלים מספיק. אפשר להחזיק ביד אחת עיתון חינמי המקדם באופן גלוי את ראש הממשלה, וביד השנייה להשתיק בסטירת לחי מצלצלת את כל האחרים.