מתוך פסק הדין
בבית משפט השלום בתל אביב-יפו
תא 81808/95
בפני: כב' השופטת דליה מארק-הורנציק
תאריך: כ"ח אלול התשנ"ט
9 בספטמבר 1999
בעניין: רשת שוקן בע"מ
התובעת
נגד
הנתבע: רון מיברג
בשם התובעת: שלמה ליבליד עו"ד
בשם הנתבע: גיורא ארדינסט עו"ד, דקל ברוקמן עו"ד
הסכסוך
1. תביעה זו הינה תביעה שהוגשה ע"י התובעת - מוציאה לאור של עתונים
בישראל - כנגד הנתבע - עתונאי בעתון "מעריב". הנתבע שימש כעתונאי ועורך אחד המוספים בעתון "חדשות", שהיה בבעלות התובעת. עתון "חדשות" נסגר ביום 29.11.1993, ועם סגירתו - הפסיקו כפועל יוצא מן הסגירה, העתונאים שכתבו בו לעשות זאת, כאשר חלקם (כמו גם חלק מעובדי מינהלת העתון) מצאו מקום עבודה אחר אצל התובעת. חלק אחר של העתונאים ועובדי המינהלה חפשו לעצמם מסגרות מתאימות אחרות. למחרת סגירת עתון "חדשות", התקשר הנתבע בהסכם עם עתון "מעריב", והחל לכתוב בעתון זה.
2. ביום 3.12.1993 פרסם הנתבע רשימה בעתון "מעריב" בשם : "חטפתי שוקן" (נספח ב' לתצהירי עמוס שוקן) ובה האשים את מנהל התובעת, מר עמוס שוקן, בניהול עתון "חדשות" בגוון שבטי ובדאגה למקורביו על חשבון הצלחתו של עתון זה.
3. כאמור ברשימה הנ"ל, סבור היה הנתבע כי ניהול כושל בעל אינטרסים זרים ושיקולים זרים - הביאו לסגירת עתון "חדשות".
4. עד כאן תחילתו של הסכסוך בין הנתבע לבין התובעת, ומנהלה - מר עמוס שוקן.
5. סכסוך זה קיבל פנים נוספים בדמות מאמר אותו כתב הנתבע בעתון "מעריב", (ביום 6.5.94 בשם: "מהנעשה בעירנו"), (נספח ז' לתצהיר עמוס שוקן) ואשר שימש כלי לניגוח התובעת, בתביעה אחרת שהוגשה בבית המשפט המחוזי בירושלים, ע"י העתונאי מר מתי גולן. בתביעה זו, אשר התקבלה ע"י בית המשפט המחוזי בירושלים, חוייב גם הנתבע (אשר נתבע גם שם) בתשלום פיצויים למר מתי גולן. התובעת כאן - שגם היא חוייבה בתשלום פיצויים - סירבה לשאת בחלקו של הנתבע בפיצויים שנפסקו לזכותו של מר מתי גולן.
6. ביום 28.11.94 הגיש הנתבע תביעה לבית הדין האזורי בתל-אביב, בה תבע הוא את התובעת כאן, בתשלום פיצויי פיטורין, עקב הפסקת עבודתו בעתון "חדשות" עם סגירתו וסכומים אחרים שהגיעו לו לטענתו, מכח קיום יחסי עובד מעביד בינו לבין התובעת, וכן - השבת הסכום ששולם על ידו למר מתי גולן, בהתאם לפסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים.
7. בית הדין האזורי לעבודה דחה, ביום 16.11.1998, את תביעת הנתבע נגד התובעת, בטענה שלא נתקיימו יחסי עובד - מעביד בינו לבינה.
8. על פסק דין זה - הוגש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה, אשר הדיון בו,
נכון למועד כתיבת פסק דין זה, טרם התקיים.
9. ביום 25.8.95 פרסם הנתבע במוסף שבת של עתון "מעריב" מאמר שהוכתר בכותרת "מסדר הצדקנים". כטענת הנתבע עצמו, במאמר זה חזר הוא על דברי הביקורת שהושמעו על ידו במאמר הקודם מיום 3.12.93(המאמר שכותרתו: "חטפתי שוקן"), וכן ברשימה "מהנעשה בעירנו" מיום .6.5.94.
10. מאמר זה - "מסדר הצדקנים" מיום 25.8.95, הוא הבסיס לעילת התביעה שבפני (להלן - "הכתבה"), בטענה כי פורסמו בו - בזדון - השמצות כנגד התובעת.
הכתבה
11. על מנת שלא להותיר כל ספק, אביא להלן את הקטעים הרלוונטיים אשר עליהם מתבססת התביעה.
הקטע הראשון
"העתונאים והעורכים המוגנים ביותר בארץ, הם אנשיו של עמוס שוקן. הוא מנייד אותם בין עתוניו, ללא כל קשר לכישוריהם, רמתם, תרומתם או הרקורד המצטבר שלהם. שני עורכיו לשעבר של "חדשות" המת הם היום עורכים בכירים ברשת שוקן. אנחנו, החיילים, נאלצנו לחפש מקום עבודה חדש. הם היו מסודרים. אצל שוקן אין מדיניות של שכר ועונש. יש מדיניות של שכר ושכר".
לטענת התובעת, משמעות הדברים הללו היא שבעת סגירת העתון חדשות נהגה התובעת באפליה בלתי עניינית בין מקורבים - שהיו "מסודרים", לבין "חיילים" סתם - שצריכים היו לחפש מקום עבודה חדש; וכן שגם לנתבע לא נמצא מקום בתובעת והוא נאלץ לחפש מקום עבודה חדש. לטענת התובעת אין אמת בדברים הללו והם מהווים השמצה כנגדה.
הקטע השני
"חלק לא מבוטל מעובדי מעריב היום, היו בעבר כתביו ועורכיו של עמוס שוקן - ב"העיר", "חדשות" "הארץ" ועתונים אחרים. אצל שוקן שונאים עד כדי תיעוב פיסי, כותבים עורכים שהעדיפו להפרד מרשת שוקן בשל מגוון רחב של סיבות, כולל עניינים שוליים כמו קריירה, קידום, סיפוק בעבודה והערכה. העובדה שהצלחנו לעשות לעצמנו חיים מחוץ לחיק המיטיב של רשת שוקן מעבירה את השוקנים על דעתם מחימה. ללא כל קשר לפרשת הציתותים, ועוד הרבה לפניה, סירבו שוקן ואנשיו להשלים עם הרעיון שהאנשים שהיו נאמנים לרשת שוקן יכולים להעביר את נאמנותם למעריב. בביתינו החדש, אנחנו עושים את שעשינו אצל שוקן: מגלים נאמנות ומסירות למקום העבודה שלנו" .
המילים המסומנות בקו בציטוט הקטע השני מהוות לטענת התובעת השמצה קשה כנגד התובעת, שאין לה יסוד. לטענת התובעת דברי ההשמצה הללו מציגים את התובעת כחברה שלילית וקנאית, שעל אנשים להמנע מלהצטרף ולעבוד אצלה כי פרישתם האפשרית בעתיד תהפוך אותם למושא לשנאה עד כדי תיעוב.
הקטע השלישי
"בימים בהם לא הייתי מוקצה מחמת מיאוס אצל שוקן, הוא שקל אפשרות למנות אותי לעורך "העיר". נפגשנו במשרדו. רינו צרור, עורכו של "העיר" פרש בכעס והשאיר לשוקן מכתב. מסיבות השמורות עימו, בחר שוקן לקרוא באוזני את תוכן מכתבו של צרור. זה היה מאד לא נעים וטיפה לא אתי, אבל כאמור, אנחנו מחבבים את המולי"ם שלנו. הקריא בהטעמה, ביאר ופירש, ואחר אמר: אני לא מבין? אני מתרשם שהוא מאשים אותי בעדתיות. כלומר, יעקב ארז אינו הראשון שמניח את הטאבו הזה על השולחן. קדם לו רוני צרור".
המילים המסומנות בקו מהוות לטענת התובעת השמצה כנגד התובע. המשמעות, לטענת התובעת, הנה שבימים אלה, שלא כמו בימים ההם, התובעת נוהגת בשנאה קשה נגד הנתבע משום שעזב את התובעת ועבר לעתון אחר.
התביעה
12. בהתאם לאמור בכתב התביעה, מייחסת התובעת לנתבע, שלוש עילות של לשון הרע:
א. דיבה בייחוס אפליה - "בכירים" לעומת "חיילים" (סעיפים 5, 6 לכתב
התביעה).
ב. ייחוס שנאה עד כדי תיעוב פיסי, כלפי כל מי שעוזב את רשת שוקן (סעיפים 10, 9 לכתב התביעה).
ג. האשמה לפיה היה הנתבע מוקצה מחמת מיאוס אצל תובעת בגלל עזיבתו את רשת שוקן (סעיפים 14- 16 לכתב התביעה).
בגין ביצוע העוולה של הוצאת לשון הרע עותרת התובעת לחיוב הנתבע בתשלום פיצויים בסך -500,000 ש"ח.
[...]
16. כפועל יוצא מטענות ההגנה, מסכם הנתבע את סיכומיו במילים הבאות:
"תובענתה של רשת שוקן כנגד העיתונאי רון מיברג כולה פצע, תצורה ומכה טרייה, מוטב היה לה שלא הוגשה משהוגשה, אולם משהוגשה, ונתבררה על תום מתבקש בית המשפט לדחותה ..."
17. על כך, משיבה התובעת בסכומיה כי כל כולה של גישת הנתבע כלפיה אינה אלא שנאה המפעפעת לכל אורך הסיכומים, כאשר הנתבע:
"... מרשה לעצמו לנקוט בלשון מתנשאת, לעגנית ורווית שנאה".
18. עינינו הרואות, בתביעה זו הביאו עמם הצדדים לאולם בית המשפט מטען רגשי בלתי מבוטל.
בפסק דין זה לא אזקק למטען זה אלא לעובדות ולטענות הצריכות להכרעה בתיק.
[...]
58. מהו העניין האישי של הנתבע עליו ביקש הוא להגן? על כך משיב הנתבע כי הפך ל"שק חבטות" של עמוס שוקן והושמץ מעל כל במה אפשרית, וכי חש עצמו ננטש בעת סגירת עתון חדשות, ואחר כך "נרדף" בשל עבודתו בעתון "מעריב".
59. הנתבע התייחס בעדותו לארועים אשר הביאוהו לתחושה לפיה הוא הושמץ, ונרדף והפך לשק חבטות.
60. הנתבע ראה עצמו כמי שרכש לו במהלך השנים מעמד מקצועי כעתונאי וכעורך בכיר ב"חדשות". כאמור ביום 29.11.93 התברר לנתבע, כמו גם ליתר עובדי העתון "חדשות" כי העתון נסגר וכי הם נותרו ללא מקור פרנסה. הנתבע, כמו עתונאים ועובדים אחרים "בחדשות", חשש על פי עדותו לעתידו הכלכלי. חששו זה של הנתבע גבר כאשר שמע מפי כמה מחבריו לעבודה כי להם נמסרו דברי הרגעה ספציפיים והובהר להם כי מקום עבודתם מובטח, כעדותו:
"... אני הייתי בין 5 ל-10 האנשים הבכירים ב"חדשות", גם במעמדי
ב"חדשות", וגם מעצם העובדה שערכתי וכתבתי במוספים אחרים... מה גם שידוע לי עובדתית כי אנשים בכירים כמוני קיבלו טלפון באחד משני הנוסחים הבאים - אל תדאג אתה אצלנו ולחלופין: אנו מציעים לכתוב מדור בהעיר, ובשילוב שבין שני העתונים. אני, שראיתי עצמי בכיר כמו אלה שקיבלו את ההצעות - לא קיבלתי שום דבר". (עמ' 23 לפרוטוקול 12.11.98 מול שורות 29-31; עמ' 24 לפרוטוקול 12.11.98 מול שורות 5-10).
הדברים מתאשרים בעדותו של מר עמוס שוקן: "אני לא שולל שעורך מסויים אמר כבר ביום שני "תשמע אני רוצה אותך". (עמ' 12 לפרוטוקול 23.2.99 מול שורות 29-30).
61. חששו של הנתבע גבר, כאשר מזכירתו של עורך ה"ארץ", מר חנוך מרמרי, התקשרה אליו על מנת להודיעו כי פגישה שנקבעה לו קודם לכן עם מר מרמרי בוטלה, ולא נקבע לה מועד אחר חדש.
ועל כך מעיד מר עמוס שוקן :
"ש. ידוע לך שאותה פגישה בוטלה?
ת. היא בוטלה. אני לא יודע אם היא בוטלה על מנת לקבוע מועד חדש". (עמ' 11 לפרוטוקול 23.2.99 מול שורות 5-6).
במצב דברים זה - מעיד הנתבע ואומר:
"ש. למה לא טלפנת למר שוקן או מרמרי לפני שסגרת עם "מעריב"?
ת. לא טילפנתי אליהם. אני מאחל לך שלעולם לא תפוטר, שלא יעמוד במצב שהמפעל שלו סגור, והוא מתקשר לשאול אם יש מקום שיעסיק אותו". (עמ' 20 לפרוטוקול 12.11.98 מול שורות 14-17).
62. את כעסו - לא יכול היה הנתבע לכבוש, וכך - ארבעה ימים לאחר סגירת עתון "חדשות", לאחר שעבר לעבוד ב"מעריב" בתאריך 3.12.93 פורסמה ב"מעריב" רשימה מפרי עטו של הנתבע המוכתרת בכותרת "חטפתי שוקן", בה הטיח ביקורת קשה ונוקבת במר עמוס שוקן, ובין היתר כתב הנתבע על מר שוקן כי:
"... אף אחד גם לא יקח ממנו את ניהולו השערורייתי והרופס, את הגוון המשפחתי השבטי, הדואג למקורבים - גם על חשבון ההצלחה - שאפיין את תהליך קבלת ההחלטות ב"חדשות".
63. כחודש ימים לאחר פרסומה של הרשימה "חטפתי שוקן", הסתבר לנתבע כי מר שוקן מסרב לשאת בתשלום הפיצויים בהם חוייב הנתבע, לזכות העתונאי מתי גולן על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים, בפסק הדין מיום 6.1.1994, אשר בו נתקבלה תביעת הדיבה שהוגשה נגד "רשת שוקן" - מו"ל "חדשות", יואל אסתרון - עורך "חדשות", והעתונאים, אמנון דנקנר והנתבע, בקשר עם כתבת תחקיר שפורסמה ב"חדשות", תחת הכותרת "קודם אקח את מנהטן".
64. הוכח בפני, גם בדבריו של מר עמוס שוקן עצמו, כי סירוב זה הנו חסר תקדים. לא ארע כמקרה הזה בעבר, ואף לא לאחר מכן. גם אגודת העתונאים ביקרה מקרה זה כתקדים מסוכן: ועל כך מעיד מר עמוס שוקן:
"ש. זה המקרה הראשון והיחיד, עד אז, ומאז, שרשת שוקן לא גיבתה עיתונאי שנתבע בתביעת לשון הרע, כאשר הכתבה נכתבה על דעת העורך ובאישורו? כשאמרתי גיבתה התכוונתי לשילמה את חלקו של העתונאי בפסק הדין, כולל ההוצאות שנופקו לחובתו על ידי בית המשפט?
ת. זה המקרה היחיד בו העתונאי פגע בהגנה תוך כדי ניהול המשפט.
ש. אכן זהו המקרה היחיד בו רשת שוקן לא שילמה את הסכום שנפסק לגבי חלקו של העתונאי הנתבע?
ת. עד כמה שידוע לי זה המקרה היחיד ברשת שוקן.
ש. אותו עניין של אי תשלום עורר התמרמרות רבה בקרב העתונאים?
ת. מסויימים.
ש. גם אגודת העתונאים גינתה את התנהגותך זו?
ת. אני לא מחשיב ביותר את העמדות של אגודת העתונאים, אבל עובדתית זה נכון שהם גינו". (עת' 19 לפרוטוקול ישיבת יום 23.2.99 מול שורות 5-18).
[...]
היחסים בין מר עמוס שוקן ולבין מר עופר נמרודי
77. לא ראיתי להזקק לטענת הנתבע לאמור כי עמדותיהם של התובעת ושל מר עמוס שוקן כלפי הנתבע כעתונאי ב"מעריב" נגזרות מן האיבה שבין עמוס שוקן לבין מי שהיה עורכו הראשו של "מעריב" מר עופר נמרודי, איבה שהשליכה על יחסו של עמוס שוקן כלפי הנתבע כמי שבחר להמשיך ולגלות נאמנות ל"מעריב" גם כאשר עורכו הורשע בפלילים - היא טענה שנטענה מבלי שהונחה לה תשתית ראייתית כלשהי.
גם דבריו של מר עמוס שוקן לפיהם:
"במידה מסויימת מעריב זה לא עתון, אין לי שום ציפיות ממעריב..." (עדות עמוס שוקן עמ' 38 שורה 14) אין בהם כדי להוות תשתית ראייתית ראויה להוכחת הטענה.
[...]
סיכום
89. העולה מכל המקובץ הוא שאני דוחה את טענות התובעת. מאחר והדיון פוצל כאמור, ומאחר ודחיתי את טענות התובעת בשאלת "החבות" - הרי שהתוצאה היא כי התביעה כולה - נדחית.
90. כאמור, פרסומם של שלושת הקטעים נשוא התובענה ברשימה "מסדר הצדקנים" היה בלתי ראוי ובלתי נחוץ, מה גם שהיוו חזרה על הדברים שפורסמו כבר ברשימות קודמות, פרי עטו של הנתבע על כן איני עושה צו להוצאות.