עיקרי הפסיקה
ערעור אזרחי מס' 114/64
בנימין תיק נגד א' קריניצי וש' זיסמן
בבית־המשפט העליון בשבתו כבית־משפט לערעורים אזרחיים
[20.4.64 (החלטה על סיכום טענות בכתב), 4.11,64]
לפני השופטים
לנדוי, כהן, מני
שני המשיבים הם ראש עירית רמת־גן וסגנו וקובלנתו של המערער נובעת ממה שנאמר ונעשה על־ידם בקשר להריסת חלקי מבנה בבית המערער על־ידי עובדי העיריה ב־8 ו־9 בפברואר 1956. בפרשת־התביעה דרש המערער מהמשיבים תשלום "פיצויים ונזקים על טענות שוא מזיקה ובצדיה" ותביעתו נדחתה על־ידי בית־המשפט המחוזי.
מפיסקאות שונות בפרשת־התביעה המתייחסת לדברי המשיבים שנאמרו בישיבת מועצת העיריה נותרו לצרכי הערעור רק שניים. אחת ביחס לפרסום דברים על־ידי המשיב השני בעתון "למרחב" מיום 28.2.56, והשניה ביחס לפרסום על־ידי אותו משיב בעתון "הבקר" מיום 4.3.56 שלטענת המערער יש בהם משום הוצאת דיבה עליו.
בית־המשפט המחוזי דחה את התביעה גם לפי שתי עילות אלו, הואיל ולדעתו הוכחה לגבי שתיהן הגנת המשיב השני "אמת דיברתי".
[...]
בית־המשפט העילון, בקבלו את הערעור בחלקו, פסק —
[...]
ג.
(1) בפרסום בעתון "למרחב" מיום 28.2.55 היתה כתבה של כתב בשם י' קידר בכותרת "על מבנים ועל צווים", ובה תיאור ביקורתי של פעולת העיריה בהריסת המבנה של המערער; תוך כדי כך הביא הכתב דברים לכאורה מפי אומריהם, וביניהם מפי המשיב השני לאמור: "בנימין תיק הוא פושע מועד מבחינת חוקי בנין ערים, טוען סגן ראש עירית רמת־גן, שלום זיסמן". בדברים אלה יש ללא ספק משום הוצאת דיבה. הגנת המשיב השני בפני עילה זו היתה כפולה: שהדברים לא פורסמו על־ידיו או ביזמתו, ושגם הם אמת. בית־המשפט המחוזי דחה את ההגנה הראשונה וקיבל את השניה.
(2) בבית־משפט זה חידש בא־כוח המשיב השני את הטענה שמרשו אינו אחראי לפרסום זה. אכן, עצם הפרסום בעתון מפיו של פלוני אינו מוכיח שאמנם גרם פלוני לאותו פרסום, במובן סעיף 17 או סעיף 11 (1) לפקודת הנזיקים האזרחיים, 1944. עם זאת מסירת דברים לעתונאי, תוך בקשה לפרסמם כעתון, כמוה כגרימת הפרסום, ודי גם במסירתם לעתונאי ללא בקשה כזאת, אך תוך ידיעה שבכוונת העתונאי לפרסמם; ידיעה כזאת יכולה גם להשתמע מזה שדרכם של עתונאים לפרסם דברים בעלי ענין, הנמסרים להם אלא אם המוסר מתנה תנאי שדבריו אינם לפרסום.
(3) בכל אופן, במקרה שלפנינו הוכחה אחריותו של המשיב השני לפרסום בדרך אחרת. ביום הפרסום בעתון, 28.2.56, כתב לו המערער מכתב בדרישה שהמשיב השני יתנצל, ופותח במלים "קראתי ב'למרחב' הודעתך על הפרעות של 7 ו־8 לחו"ז, בו אתה מכתיר לי שם של פושע מועד מבחינת חוקי בנין ערים רמת־גן". על כך ענה לו המשיב השני ביום 4.3.56 "ביטויי האמור מסתמך על התיקים הרבים הנמצאים בבית־המשפט נגדך בשל עבריינות בחוקי בנין ערים. אין כאן איפוא שאלה של הוצאת דיבה ומשום כך אין גם מקום לבקשת סליחה". אין בתשובה זו כל טענה שהפרסום בעתון נעשה נגד רצונו של המשיב השני, או בלי ידיעתו, אלא הוא מקבל על עצמו את מלוא האחריות למה שהודפס. זוהי לפחות הוכחה לכאורה לכך, שהמשיב השני היה מקור המלים העולבות והוא אשר גרם לפרסומן על-ידי הכתב, ועדות המשיב השני, שאין הוא זוכר, אם מסר את הדברים לכתב, אינה מספיקה לסתירת ההוכחה הזאת.
ד.
(1) מסקנתו של בית המשפט המחוזי היתה שאם כי הביטוי "פושע מועד" חריף מדי כשהמדובר הוא בעבריין מסוג הנדון, בכל זאת אין לשלול מהמשתמש בו את ההגנה "אמת דיברתי", כשהוא מוכיח, כשם שהוכיח כאן, מספר הרשעות; ואמנם אם המשיב הוכיח שהמערער הורשע מספר פעמים בעבירות על חוקי הבניה, הרי הוכיח בזה את הגנתו "אמת דיברתי" ביחס לכינוי המערער כ"פושע מועד מבחינת חוקי בנין ערים".
(2) המבחן הוא: מי שפשע וחזר ופשע ודרכו להתמיד בפשע. לצורך זה, אין די בהגשת גליון אישום אלא דרושה הרשעה בדין, כי אדם הוא בחזקת זכאי, ובוודאי שאין להתחשב לצורך זה בהרשעות שבוטלו בערעור.
(3) במקרה שלפנינו יש ראיה מספקת רק על שתי הרשעות בעבירות על חוקי הבניה בתקופה החשובה לעניננו, ובכך לא הוכח במידה מספקת טענת המשיב "אמת דיברתי".