בובות קרטון בדמותו של החייל גלעד שליט, אתמול בהפגנה לשחרורו מול בית ראש הממשלה בירושלים (צילום: קובי גדעון)

עם אבל

השערים של שלושת הטבלואידים כמעט זהים היום: רובו של השער מוקדש לסוגיית החייל החטוף גלעד שליט. רק הפניות למוספים וידיעה על תאונת אימונים מצליחות להסתנן. ב"ידיעות אחרונות" מנפקים כותרת בסגנון כספית: "ישראל: כן, בתנאי". גם ב"ישראל היום" נוקטים "כן, אבל". ב"מעריב" לא קובעים מסמרות, אפילו לא עקומות כמו אלו של "ידיעות" ו"ישראל היום", ורק מתייחסים למצב הרוח, עם הכותרת הראשית הילדותית "מתח". הכותרת הראשית של "הארץ", כבדרך כלל, מדברת בלשון בני-אדם: "ישראל נוטה לתמוך בעסקה לשחרור שליט, אך תדרוש לגרש את רוב המחבלים המסוכנים".

לפי העיתונים – מי שיכריע בסוגיה הוא פורום "השביעייה" (שהוא "חסר כל מעמד חוקי", מציין ברק רביד ב"הארץ"). מה דעתם של השרים חברי השביעייה? ברק, מרידור וישי תומכים; יעלון, בגין וליברמן מתנגדים. נתניהו, אם כן, הוא לשון המאזניים. "מקורות בכירים בירושלים ציינו כי נתניהו שינה בימים האחרונים את עמדתו לגבי העסקה כמה פעמים", כותבים ברק רביד ואבי יששכרוף ב"הארץ". לפי אלוף בן באותו עיתון, נתניהו מעוניין לחזק את הרושם שהוא מתלבט בעניין שליט ומשתמש לשם כך בתקשורת. זו אבחנה מעניינת, במיוחד משום שאחת הטענות הכבדות החוזרות כלפי נתניהו, במיוחד בתקופה האחרונה, היא כי הוא אינו מכריע באף סוגיה העומדת לפתחו.

למרות הדברים האלה, האיש שיכריע כעת הוא, ככל הנראה, ראש השב"כ יובל דיסקין, שב"הארץ" נכתב תחת תמונתו "איש המפתח". מה הוא חושב? אין לדעת. רביד ויששכרוף מדלגים ב"הארץ" בין טיפות הצנזורה: "עמדת דיסקין בדיונים האחרונים אסורה לפרסום בידי הצנזורה. אפשר רק לומר שהחלטה בזכות העסקה, אם תתקבל, תישען על דעת רוב ראשי מערכת הביטחון. ידוע גם שהרמטכ"ל גבי אשכנזי תומך בעסקה, ואילו ראש המוסד מאיר דגן מתנגד לה". מה אפשר ללמוד מזה? "כל מה שמודלף לתקשורת בימים האחרונים הוא עדיין חלק מהמשא-ומתן: איומים, לחצים וויתורים, בדרך אל התוצאה הסופית. נדמה שעל ראשי ממשלה ועסקאות שבויים ראוי להחיל את האתיקה של שרי אוצר והחלטות על פיחות. כל האמצעים כשרים; שום אמירה אינה מחייבת באמת עד לחתימת ההסכם", כותבים השניים.

מי בעד ומי נגד? "הארץ" בעד. מאמר המערכת קורא לשחרר את שליט לאלתר. המאמר המרכזי בעמוד הדעות, של גדעון לוי, מוכתר בכותרת "לשחרר". מאמר המערכת מגומגם: הוא מסביר מדוע יש להכריע תכף ומיד, אולם לא מנמק מדוע צריך להכריע לטובת קיום העסקה. הנימוק של לוי בהיר יותר: הוא טוען כי שחרור המחבלים לא יגביר את הטרור, שיימשך כך או כך. מהיכן הוא יודע? משום שלטעמו, הטרור הוא תגובה ל"מצב הכיבוש וההתעללות בעם הפלסטיני" על-ידי ישראל. ב"מעריב" מצטרף עפר שלח לקביעות של לוי, אם כי מנימוקים ענייניים ולא אידיאולוגיים. הוא נמנע מלספק המלצה באשר לקיום העסקה.

ב"ישראל היום": שלושה טורים בכפולות הפותחות. אחד מתנדנד, שניים בעד קיום העסקה. הסיקור, בסך-הכל ובמיוחד בהשוואה לזה שהיה עד עכשיו, מאוזן למדי. ב"ידיעות אחרונות" איתן הבר בעד. גם חנוך דאום. הסיקור נוטה גם הוא לכיוון הבעד, כולל לוגו הסופר את ימיו של שליט בשבי. ב"מעריב" מספקים היום את הדיווח הענייני ביותר על הפרשה, כאילו היה זה עיתון "הארץ".

על מה נראה שכולם מסכימים? על כך שממשלת ישראל הפגינה אוזלת יד לכל אורך הטיפול בסוגיית שליט ("כשליה של המנהיגות הישראלית (בעיקר הקודמת), שהציניות והיהירות שלה תרמו להמשך סבלם של שליט ומשפחתו, כמו גם להפיכת תג המחיר של חמאס לסופי", כותב עפר שלח). ב"ידיעות אחרונות" נמתחת גם, באופן יוצא דופן בעיתונות העברית, ביקורת על הרמטכ"ל גבי אשכנזי, בשם "בכיר בלשכת רה"מ": "הרמטכ"ל מתנהג כמו יו"ר ועד הורי החיילים"; "הוא היה צריך להציע פעולה לשחרור שליט ולא לתמוך בשחרור רוצחים".

רמאים ונוכלים

"תדמיתו היפהפייה והכוזבת של טייגר וודס, שאף אחד לא הטיל בה ספק עד שהתמוטטה, היא פארסה תמציתית עד אבסורד של כל הרמאים של העשור הזה – משוק הסאב-פריים הקטלני ועד תרמית הילד בכדור הפורח" (ליד למאמר מתורגם של פרנק ריץ' מה"ניו-יורק טיימס", שמתפרסם היום ב"דה-מרקר").

"העשור שמסתיים בימים אלה נפתח בפיצוץ עז – זה של בועת ההייטק – וסופו כשהדיו של הפיצוץ הגלובלי של בועת הסאב-פריים טרם שככו. אם להאמין לג'ורג' סורוס, שמאמרו חותם את הגיליון, אנחנו בסך-הכל בראשיתה של בועה נוספת, שתתפוצץ בפנינו בעתיד הלא רחוק" (הפסקה הראשונה בטור הפותח של מוסף סיכום השנה של "כלכליסט". כתבה: מיכל פלד-פליישר).

"אנחנו ממשיכים ליפול בפח של מנהיגים בכל תחומי החיים באמריקה, שוב ושוב. עשור שהתחיל עם טירוף תוכניות הריאליטי בטלוויזיה, בהובלת 'אמריקן איידול' ו'הישרדות' – הנטול מציאות כלשהי – הסלים לכדי בריחה סיטונית מהמציאות. הדוגמה הקטלנית ביותר היא שתי האשליות ששווקו בדרך לעיראק – שלסדאם חוסיין יש כלי נשק להשמדה המונית וקשרים לאל-קעידה. ההיסטוריה הזאת שוכתבה מחדש על-ידי בוגרי ממשל בוש, פוליטיקאים דמוקרטיים שתמכו בפלישה לעיראק ועיתונאים מסוימים שקידמו את הסיפורים הבדיוניים של הבית הלבן (במיוחד עיתונות הטלוויזיה, שאינה מודה בטעותה לעתים קרובות כפי שעושה העיתונות המודפסת)" (המשך דבריו של ריץ' ב"דה-מרקר").

"אפשר להתייאש מהטבע האנושי החמדני, פורץ הגבולות, שמתעלם בעקביות מתמרורי אזהרה. אבל אפשר גם להצדיע לו. איכשהו, בעולם כל-כך מהיר ושטוח, שבו הכללים משתנים ללא הרף, אנחנו לומדים לשרוד מבועה לבועה" (המשך פלד-פליישר).

תוכנית ויסקונסין

"להרחיב" היא כותרת מאמר של שרון קדמי, מנכ"ל משרד התמ"ת, שמתפרסם במסגרת "טור אורח" במדור הדעות של "מעריב". את מי להרחיב? את תוכנית ויסקונסין, "תוכנית חברתית וצודקת", "אחת התוכניות החברתיות החשובות ביותר המקודמות בימים אלה בישראל, עם יחסי-הציבור הגרועים ביותר שהיו אי-פעם". ועוד כותב קדמי: "מעולם לא נתקלתי בנושא שזוכה להתנגדות כה גדולה על-ידי אנשים שמבינים בו כה מעט". בסוף המאמר, סמוך לפירוט תוארו של הכותב, הוסיפו העורכים הסבר לעיתוי הפרסום: "ביום רביעי תחליט הכנסת אם להאריך את משך התוכנית", וסיפקו עוד מידע: "מחר יפורסם מאמר נגד התוכנית".

האם יחסי-הציבור של התוכנית כה גרועים? לאו דווקא. מאמר של מירב ארלוזורוב המתפרסם היום בעמודי הדעות של "דה-מרקר" מחרה מחזיק אחרי קדמי כשהוא מכריז בכותרתו: "שלי יחימוביץ' שכחה להתעמק בפרטים", וקובע: "העובדות הן שתוכנית ויסקונסין היא התוכנית החברתית המצליחה והמוצלחת ביותר בישראל. אלה הן עובדות, ולא עמדות. איך אנחנו יודעים זאת? כי התוכנית היא הנחקרת והנבדקת ביותר בישראל מאז ומעולם". הנה המאמר. לא נכתב אם מחר יפורסם בעיתון מאמר נגדי.

האח הקטן

האם הסיסמה "ללכת עם ולהרגיש בלי" נולדה כפרסומת לטמפונים? בין אם כן ובין אם לא, היא הפכה למטבע לשון פופולרי, ובצדק. הנה למשל מה שאמר עורך "הארץ" דב אלפון בכנס אילת לעיתונות בשנה שעברה, על ההבדל בין "הארץ" לעיתונות הצהובה: "לא תיכנס לעיתון כתבה פרופר, ניוזית לחלוטין, על העובדה שאחת מהמתמודדות [בתוכנית הבידור 'האח הגדול'] יצאה מהווילה וקיבלו אותה מעריצים. זה לא ייכנס בלי המבט הביקורתי; בלי מבט של פרספקטיבה על הדבר הזה, מה זה אומר על שידורי קשת, מה זה אומר על החברה הישראלית".

והנה ידיעה שהופיעה היום ב"הארץ": "ל'הארץ' נודע כי ביום ראשון הקרוב יוכנסו לבית 'האח הגדול' בין ארבעה לשמונה משתתפים חדשים. בין המועמדים להיכנס לבית 'האח הגדול' עדנה קנטי, פעילת שמאל, הפועלת גם במסגרת תנועת מחסום Watch. קנטי, בת 55 מהוד-השרון, נשואה ואם לארבעה ילדים, היא מספרת סיפורים במקצועה. מהפקת 'האח הגדול' נמסר כי 'הדיירים החדשים צפויים להיכנס לבית בראשון הבא ואז גם ייחשפו כל הפרטים עליהם'".

נטפלים לטפלון

"אל תהפכו את דנקנר לטפלון", מבקש סגן עורך "דה-מרקר" רותם שטרקמן, בכותרת טורו המתפרסם בעמ' 4 של העיתון. הטור ממוקם לצד כתבה על עסקת בעלי עניין שמעורב בה נוחי דנקנר, טייקון הטייקונים של ישראל, מי שבמוסף סיכום השנה של "כלכליסט", המצורף היום לעיתון, מכונה "אחד האנשים החזקים ביותר במשק הישראלי, אם לא החזק שבהם".

בניגוד לאזכור הסכריני ב"כלכליסט" ("דנקנר הוכיח, שוב, שגם במשבר אפשר לעשות כסף"), הכתבה ב"דה-מרקר" ביקורתית: "עוד עסקת בעלי עניין, עוד עסקה עם משפחת שימל", נכתב בכיתוב התמונה שבה נראות פניו המחייכות של דנקנר. שרון שפורר וטל לוי מביאים טענות – כמה מהן אנונימיות – נגד העסקה שבמסגרתה, אם נפשט את הסיפור, חתמו חברות ציבוריות שבשליטת התאגיד של דנקנר על עסקה המיטיבה עם חברה בבעלות שותף של דנקנר, כשהטענה היא שהעסקה נעשתה על חשבון השותפים האחרים באותן חברות, הווה אומר – הציבור.

שטרקמן חובט בדנקנר כדבעי. למשל: "תארו לעצמכם מה היה קורה אם בעלי חברות כמו מוטי זיסר, גרשון זלקינד או ג'קי בן זקן היו מביאים עסקה שבה אחד השותפים שלהם זוכה לדמי תיווך של מיליונים מחברה ציבורית שבשליטתם. אילו צעקות הם היו חוטפים מכל העולם. אפילו משפחת עופר היתה נרטבת כהוגן מעסקה כזו. אבל דנקנר? הוא לא משלם מחיר על התנהלות פסולה בשוק ההון".

האם דנקנר הוא באמת טפלון? התשובה היא כן, בהחלט. דנקנר הוא אהוב העיתונות העברית, מי ששולט באופן מופלא בהיקף ואופי החשיפה התקשורתית שלו, זוכה להמוני אזכורים חיוביים (שלחלקם לפחות הוא ודאי זכאי) ולכך שמהלכיו, גם אלה השנויים במחלוקת, יפורשנו בדרך כלל באופן לא ביקורתי. "העיתונות העברית" כוללת גם את "דה-מרקר", שבהחלט היה אפשר לטעון נגדו כי גם הוא רוקד סביב עגל הצלחותיו של דנקנר. כלומר, עד שבמאי 2009 הפכה המתיחות בין דנקנר ותאגיד הענק שלו ובין "הארץ – דה-מרקר" לפומבית. מו"ל "הארץ" עמוס שוקן הצביע אז על כך שדנקנר חולש על תקציבי פרסום גדולים (ולמעשה: גדולים מאוד), וכי הוא "תומך באופן פעיל" בבן-דודו, יו"ר בנק הפועלים דני דנקנר, ש"דה-מרקר" ניהל אז נגדו מערכה ציבורית (בהתייצבו לצד נגיד בנק ישראל, שביקש לפטר את דנקנר).

ביום ראשון נפרסם כאן ב"עין השביעית" את הכתבה של אורן פרסיקו, שבדק במסגרת הפרויקט "עיתונות 2010" אם אכן היה חרם מודעות מצד בנק הפועלים ומצד התאגיד של דנקנר על קבוצת "הארץ".

חדשות חוץ

הסנאט האמריקאי אישר באופן חלקי את רפורמת הבריאות של נשיא ארה"ב ברק אובמה. החדשה הזו מגיעה לשער של מוסף אחד מבין כל העיתונים והמוספים היוצאים היום: "עסקים" של "מעריב".

קנאת סופרים

הכותרת הראשית של המוסף "גלריה" ("הארץ") ארוכה היום במיוחד: "אני אשנא אותך עד יום מותי, ואני מאחל לך רק רע בכל צעד שתעשה בקריירה שלך. אני אצפה בזה בעניין ובשמחה לאיד [...] אני באמת מקווה שתמצא את עצמך בקרוב בצד המבוקר, כדי שתתבגר ותתחיל לקחת אחריות בעבודתך כמבקר. חיסלת את הספר שלי בארצות-הברית, לא פחות מזה. מדובר בשנתיים של עבודה שירדו לטמיון בגלל ביקורת אומללה אחת של 900 מלה". הכתבה המכילה את הציטוט (של הסופר אלן דה-בוטון) עוסקת בספר חדש – אסופה של ביקורות מרושעות שכתבו סופרים על סופרים.

קנאת סופרים (את הכסף)

עוד דוגמה למאבק בין קשת ל"ידיעות אחרונות"? על שער המוסף "24 שעות" הפניה לדיווח של רז שכניק: "צופי ערוץ 2 מתלוננים: לא רוצים את פרומו העירום של 'ארץ נהדרת' אצלנו בסלון". "ארץ נהדרת" היא אחת התוכניות המובילות של קשת, שעל היריבות שלה עם "ידיעות אחרונות" נכתב כבר לא פעם בחודשים האחרונים (כעת היא באה לידי ביטוי, ככל הנראה, בהתעלמות של "ידיעות" מתוכנית בולטת אחרת של קשת, "האח הגדול"). לפי הטיזרים ב"גלובס", הערב צפוי להתפרסם שם תחקיר על היריבות הזו.

ענייני תקשורת

ענייני "ישראל היום": "דה-מרקר" מדווח כי שלושה חברי-כנסת שחתמו על "חוק אדלסון", שלפיו אסור יהיה לאזרח זר להחזיק בעיתון, הודיעו עכשיו כי יתנגדו להצעה אם לא תתוקן כך שלא תכלול את "ישראל היום". הנבהלים: חברי-הכנסת רחל אדטו, יוליה שמאלוב-ברקוביץ' ושי חרמש. עוד באותו עמוד: אופיר בר זוהר מדווחת כי "ישראל היום" נמצא במגעים עם צה"ל להפצת 15 אלף גליונות בבסיסים.

חובבי ההיסטוריה של העיתונות הישראלית נזכרים בוודאי במהלך דומה של "ידיעות אחרונות", היום ענק העיתונות המודפסת בישראל ואז מתחרהו הקטן של "מעריב": "במלחמת 67' יזם דב יודקובסקי [המנהל והעורך בפועל של 'ידיעות אחרונות'] מהלך שיווקי שהיה נקודת התפנית במאבק התפוצה בין היומונים: חלוקת עיתונים חינם לכל המגויסים בכל החזיתות ופרסום חינם של מודעות דרישת שלום מהעורף לחזית ומהחזית לעורף. העיתון נחשף לקהלים שלא הכירוהו עד אז, תפוצת העיתונים התאזנה, ונשארה כך במשך שנות השבעים" (מתוך הערך "ידיעות אחרונות" בלקסיקון האנציקלופדי לתקשורת ועיתונות של "העין השביעית", פרויקט שנמצא, לצערי, בהקפאה עמוקה).

עוד ענייני תקשורת מ"דה-מרקר": "שקלאר מפעיל לחץ: תקציב רשות השידור יקוצץ ב-100–150 מיליון שקל"; "מערכת המחשוב של הוט קרסה: פניות של לקוחות לא נענו"; ו"הושג הסדר בין היוצרים לערוץ 10: 50% מחובות הקולנוע של ערוץ 10 ייחשבו סוגה עילית".

עפר שלח כותב ב"מעריב" על תפקוד התקשורת בסיקור פרשת שליט. הוא מעמיד למבחן את הטענה כי "התקשורת נרתמה למסע לקבלת העסקה": "יש בעיה בבחינה של התנהלות 'התקשורת', גוף אמורפי ומרובה קולות. על כל כותב או מדבר בעד העסקה אפשר למצוא מתנגדים לה [הערה שלי: הקביעה של שלח בפירוש אינה נכונה] – ובמספר הולך וגדל דווקא ככל שהתקרבה שעת ההכרעה".

מה, אם כן, אפשר לקבוע? "מה שהתקשורת עשתה הוא לעסוק בפרשת שליט – כפי שהיא עוסקת בכל עניין – בעיקר דרך הפריזמה האישית והרגשית. היא עושה את זה לא משום שהיא בעד העסקה, אלא משום שזה המכנה המשותף הנמוך ביותר, תופעה כמעט בלתי נמנעת בעידן שבו רוב כלי התקשורת בישראל מצויים בסכנה קיומית".

והוא מסכם: "יש לתקשורת תפקיד מכריע בהידרדרות השיח הציבורי לרמה שבה קשה לטעון טיעון מורכב או כללי; היא לא נובעת ישירות מפרשת גלעד שליט, אבל בהחלט השפיעה על הלחץ שנוצר על מקבלי ההחלטות".