נוסד ב-1939 על-ידי נחום קומרוב ויצא בתחילה בשתי מהדורות – אחר-הצהריים וערב. עד אז לא היו נהוגים עיתוני ערב, ועיתוני הבוקר כדוגמת "דבר", "הארץ" ו"הבוקר" היו מדפיסים מהדורות צהריים שהופיעו בשעות אחר-הצהריים המוקדמות. העיתון גם לא היה מזוהה עם מפלגה פוליטית מסוימת, בניגוד למקובל בעיתונות התקופה.
בתחילת 1940 פשט העיתון את הרגל. בין בעלי החוב היה דפוס מוזס. בעליו, אלכסנדר מוזס, קיבל בתמורה לחוב את רשיון העיתון. כעבור שנה לקח על עצמו את ניהול העיתון אביו של אלכסנדר, יהודה מוזס. האב, תעשיין, יזם נדל"ן ואיש עסקים ידוע בתל-אביב, גייס למשימה בן אחר, נח, שהיה קיבוצניק עד אותו זמן, והציע לד"ר עזריאל קרליבך את משרת העורך הראשי.
בבעלות המוזסים ובעריכת קרליבך זכה העיתון לפופולריות בעיקר בקרב הציבור העירוני, ותפוצתו התקרבה לזו של "דבר" ו"הארץ" ולעתים עברה אותם, במיוחד בימים של ידיעות דרמטיות על קרבות מכריעים במהלך מלחמת העולם השנייה. מרדכי טופל, שהיה מפיץ העיתון, העיד במשפט שהתנהל שנים אחר-כך כי בתל-אביב הופצו כ-20 אלף גליונות של העיתון.
רבים מחברי המערכת היו יוצאי העיתון הרביזיוניסטי "המשקיף": שלום רוזנפלד, שמואל שניצר, א. קלאוס, מ"י ז'אק, אביעזר גולן, ל. גינצבורג, יוסף ויניצקי, גרשון הנדל, ד. פורטנוי ואחרים. הצלחתו של העיתון, שהגדיר את עצמו כבלתי מפלגתי אך היה מזוהה עם הימין, הביאה ב-1946 את תנועת העבודה להוציא עיתון נוסף על "דבר", שהיה המזוהה עימה – "חדשות הערב", שהתחרה בגלוי ב"ידיעות אחרונות", אם כי לא בהצלחה יתרה.
במהלך שנות הארבעים התגלעה מחלוקת בין יהודה מוזס לקרליבך על רקע רצונו של מוזס לצמצם בעלויות המערכת. בפברואר 1948 יזמו קרליבך וכתבים בכירים בעיתון את "הפוטש הגדול" – פרישה המונית של רוב עובדי העיתון והקמת עיתון מתחרה בו ביום.
במוצאי-שבת ה-14 בפברואר (ולפי גרסה אחרת ביום שישי שלפני כן) הניח קרליבך מכתב על שולחנו של מוזס ובו הציע לו למכור את הבעלות על העיתון, ולא – יאבד את כבודו ואת פרנסתו. מוזס סירב, ובו ביום עזבו את העיתון רוב הכתבים, העורכים, אנשי דפוס והמינהלה. בהנהגת קרליבך הוציאו מיד עיתון חדש, "ידיעות מעריב". מוזס גייס את כל בני משפחתו, ובהם דב יודקובסקי, קרוב משפחה ניצול שואה שחי תחת חסותו, הצליח להחזיר מקצת מהפורשים, והעסיק כל עיתונאי מובטל שמצא. עם האנשים שאסף הצליח להוציא מהדורה של "ידיעות אחרונות" ב-15 בפברואר. כיוון שחברת ההפצה עברה גם היא לצדו של קרליבך, מכרו בני המשפחה את העיתון בעצמם. עוד באותו יום פנה מוזס לד"ר הרצל רוזנבלום, פובליציסט מעיתון "הבוקר" ולימים מחותמי מגילת העצמאות מטעם מפלגת העם, והציע לו את תפקיד העורך החדש של "ידיעות אחרונות". כעבור כמה ימים נענה רוזנבלום להצעה.
"ידיעות מעריב", שבינתיים הפך ל"מעריב", נחל הצלחה והוביל לאין שיעור על פני "ידיעות אחרונות", הן בתפוצה והן ביוקרה. אולם חרף הגרעונות שאליהם נקלע העיתון, העדיף מוזס למכור נכסי נדל"ן ולהמשיך לממן את הוצאתו. הוא אף שילם לילדים שירוצו ברחובות ויקראו את שם העיתון בקול, כדי להשאירו בתודעה הציבורית. לאחר שנה, כשכבר שקל לסגור את העיתון, פנה למוזס זליג לבון, איש מפלגת השלטון מפא"י ואחיו של פנחס לבון. לבון נטר לקרליבך על יחסו לארגון ההגנה ולשר הצנע דב יוסף, ומפא"י רצתה לרכוש שליטה בעיתון. לבון שילם 9,000 לירות עבור מחצית ממניות העיתון, אולם מוזס שמר אצלו "מניית הכרעה" (שנשמרה גם בידי בנו, נח, ונכדו, ארנון), שהשאירה בידיו את הזכות למנות את העורך. כך, למרות אחזקותיו, לא הצליח לבון לשלוט בפרסום ידיעות ומאמרים נגד מפא"י, שלא היתה אהודה על רוב עובדי העיתון. העיתון גם לא חילק דיבידנדים לבעלי המניות. ב-1956 העביר לבון את מניותיו למפא"י. נח מוזס, שהיה העורך הראשי בפועל, התנגד למהלך. הוא פנה לראובן ברקת, מזכ"ל מפא"י, וטען כי קשר כזה מזיק לעיתון. המניות נמכרו בחזרה, ומשפחת מוזס שילמה תמורתם בשטרות לטווח ארוך.
"ידיעות אחרונות" היה ער לכל שינוי שחל ב"מעריב": כך למשל כש"מעריב" הוציא שבועון למשפחה ("ראי") צירפו ב"ידיעות אחרונות" מוסף דומה ("זמנים מודרניים"). העיתונאי זאב גלילי פירסם את הקטע הבא מן הדו"ח הפנימי של עזריאל קרליבך, שנכתב במלאת שנה להקמת "מעריב":
"ידיעות אחרונות לא המריא מן ה-15 בפברואר 1948 [...] מתחילה היה מחוסר עובדים, מנגנון וקוראים גם יחד, ותפוצתו ירדה עד אפס [...] כל שאנחנו עושים הוא מחקה בנאמנות של תוכי [...] אם כי החיקוי הזה נעשה בסגנון גרוע, בתוכן דל ובטעם מפוקפק ביותר, הרי בשטח האינפורמטיבי מעולם לא פיגר אחרי 'מעריב' [...] וכך העלה את תפוצתו מאפס ממש ל-15 אלף עותקים".
אולם בהנהגתם של יודקובסקי ומוזס אימץ העיתון אט-אט זהות משלו. העורך הראשי, רוזנבלום, עסק בעיקר בכתיבת המאמר היומי ולא בעריכה בפועל של העיתון. העבודה השוטפת נחלקה בין יודקובסקי, שטיפל בצד המערכתי, ובין נח מוזס, שניהל את הצד הכלכלי. למרות החלוקה השתתף מוזס עד יומו האחרון בישיבות המערכת, והביע שם את דעתו, יזם פניות לכשרונות עיתונאיים, ושום החלטה מערכתית חשובה לא התקבלה בלי הסכמתו. יודקובסקי מצדו, אף שהיה העורך הבלתי מעורער, שלח ידו גם בתחום השיווק.
כעורך בפועל עמד יודקובסקי על כך שהעיתון יהיה כתוב בצורה ישירה, בהירה ופשוטה. הוא ומוזס לא בחלו בעיתונות צהובה. כך למשל בשנות החמישים, בעוד העיתונים האחרים מצניעים ידיעה על אודות אונס ורצח של ילדה בת שלוש, ב"ידיעות אחרונות" הופיע הסיפור בכותרת ראשית. העיתון החל גם לתגמל כותבים שהצליחו להקדים את "מעריב" בידיעות בלעדיות, עד כדי הענקת כרטיס טיסה לחושף סקופ גדול.
להבדיל מ"מעריב", שנקט קו פוליטי ימני, "ידיעות אחרונות" לא היה מזוהה עם עמדה פוליטית מסוימת, ופירסם באופן קבוע מאמרים של כותבים בעלי מגוון דעות – אם כי במסגרת הקונסנזוס הרחב. מאמר המערכת היומי של רוזנבלום הביע דעות ימניות. בין השאר נכתב שם נגד הסכם השילומים, מאמר שהצנזורה אסרה לפרסם ומנחם בגין הזכיר מעל בימת הכנסת. רוזנבלום גם תמך בבגין במהלך מלחמת לבנון.
בראשית שנות השישים רשם "ידיעות אחרונות" פיגור של פי שלושה מול "מעריב" כשמכר כ-60 אלף גליונות, לעומת כ-180 אלף גליונות שמכר "מעריב". ב-1965 הוציא העיתון מוסף סאטירי בשם "ציפור הנפש", בעריכת בועז עברון ובהשתתפות דן בן-אמוץ, עמוס קינן חיים חפר ובועז עברון. המוסף הציע סאטירה שונה וקיצונית יותר מזו שביומונים המפלגתיים, עד שההומור הפרוע הביא את רוזנבלום להפסיק את הוצאתו. יש שאומרים שהיה זה קטע שכתב, או שביקש לכתוב, דן בן-אמוץ ושליגלג על רוזנבלום, שבשלו החליטו יודקובסקי ומוזס להפסיק את פרסום המוסף. בשנות השבעים החזיר יודקובסקי את מדור הסאטירה לעמודי האמצע של העיתון במהדורת סוף השבוע. מדורי הסאטירה הללו נודעו בכינוי הגנאי "פתח לנד", משום שהכותבים בהם היו בעיקר אנשי שמאל.
מערכת העיתון הורחבה ונוספו לה כתבים רבים, ביניהם מוטי גילת כתחקירן. התווספו מדורי רכילות ומידע על כוכבי בידור וידוענים. העיתון היה גם חלוץ בפרסום מדור ספורט יומי, ועורכו דב עצמון עיצב במידה רבה את סגנון עיתונות הספורט של אותה תקופה.
המאבק בין היומונים התחולל גם מחוץ לדפי העיתון, במערכת שיווק אגרסיבית, הכוללת הגרלות, קופונים ועוד. בעוד "מעריב" התמקד במבצעי שיווק כלל-ארציים, עבדה משפחת מוזס הרחק מעיני המתחרים בתל-אביב והשקיעה בשיווק בפריפריה, בערים כקריית-שמונה, דימונה ובת-ים. המבצעים כללו מכירת מוצרים עממיים וזולים, צירוף מפות ותמונות לעיתון וספרים כגון "עולם התנ"ך בתמונות" (שנערך על-ידי אורי סלע, שמואל מור וזאב גלילי). בהשפעות הצירוף של "נוסחת יודקובסקי", כתיבה פשוטה ומובנת לכל, יחד עם המהלך השיווקי, ניתן היה להבחין לקראת סוף שנות השישים. כפי שהסביר זאת מיכאל פרי: "קהל הקוראים החל לחפש צינור תקשורת אשר יספק מידע מרוכז, מתומצת, עם הרבה כותרות ועם תמונות צבעוניות, הן כתחליף והן כמתחרה בטלוויזיה".
מלחמת השיווק השפיעה גם על מועד הופעתם של העיתונים. הן "מעריב" והן "ידיעות אחרונות" החלו כעיתוני ערב. ב"ידיעות אחרונות" גם הופיע הלוגו "עיתון הערב של ארץ-ישראל". העיתונים הופיעו בשעות אחרי-הצהריים והערב, ונמכרו על-ידי ילדים ברחובות הסמוכים למקומות העבודה. כבר בשנה הראשונה לתחרות בין העיתונים החלו ב"ידיעות אחרונות" להוציא את העיתון מוקדם יותר, כדי להגיע אל קהל הקוראים שהעדיף לקנות את העיתון הראשון שנקרה על דרכו, ולא להמתין דווקא לזה שהוא רגיל לקרוא. "מעריב" הגיב גם הוא בהקדמת מועד ההופעה, והעיתונים הפכו מעיתוני ערב לעיתוני צהריים, ולבסוף לעיתוני בוקר, כשעבודת העריכה נעשית במשך הלילה.
במלחמת 67' יזם יודקובסקי מהלך שיווקי שהיה נקודת התפנית במאבק התפוצה בין היומונים: חלוקת עיתונים חינם לכל המגויסים בכל החזיתות ופרסום חינם של מודעות דרישת שלום מהעורף לחזית ומהחזית לעורף. העיתון נחשף לקהלים שלא הכירוהו עד אז, תפוצת העיתונים התאזנה, ונשארה כך במשך שנות השבעים. הזעזועים שעברו על המדינה – מלחמת יום-כיפור, תנועת הפנתרים-השחורים, המהפך הפוליטי ב-1977 – עוררו פולמוסים ציבוריים ש"ידיעות אחרונות" העניק להם במה, ומתחילת שנות השמונים הפך לעיתון הנפוץ במדינה.
ב-1986 מונה יודקובסקי לעורך הראשי של "ידיעות אחרונות". זמן קצר לפני כן, באוקטובר 1985, נדרס למוות נח מוזס בעת שחצה את מעבר החצייה מול בית "ידיעות אחרונות". בעקבות מותו שונה קטע רחוב נחלת-יצחק (שנבנה על-ידי יהודים עולי קובנה ונקרא על שם רבם, הרב יצחק אלחנן ספקטור) לרחוב מוזס. בנו של נח, ארנון (נוני) מוזס, הסתכסך עם יודקובסקי על רקע רצונו להיות פעיל יותר בעריכת העיתון. יודקובסקי ראה במעורבותו של מוזס לא רק איום אישי על תפקידו, אלא גם סכנה לנורמות העיתונאיות, עם ביטולה של "החומה הסינית" – הפרדה מוחלטת בין תוכני העיתון ובין העניינים הכלכליים. מותו של נח מוזס הוביל גם למאבק בין בעלי המניות, שיודקובסקי היה אחד מהם, על השליטה בעיתון. בנובמבר 1989 הודח יודקובסקי מן הדירקטוריון. בעקבות זאת החליט לפרוש מתפקיד העורך הראשי.
במקומו נתמנה משה ורדי, בנו של ד"ר הרצל רוזנבלום. ורדי המשיך את הקו שהתווה יודקובסקי – עיתון עממי אך מכובד, הפונה להמונים בסיפורי מין, פשע ורכילות, ואינו מושך ידו מעיסוק בפוליטיקה, מדיניות חוץ ותחקירים. ורדי כיהן כעורך "ידיעות אחרונות" עד 1996, אז נאלץ לפרוש על רקע פרשת האזנות הסתר. בשנים 1996–1999 ערך את העיתון אלון שלו. ב-1999 חזר ורדי לתפקיד העורך עד לינואר 2005, אז החליף אותו איש הטלוויזיה רפי גינת. בתחילת 2007 הודיעו ארנון מוזס וגינת על סיום תפקידו של האחרון, כשנה לפני תום חוזהו. באפריל אותה שנה מונה שילה דה-בר לעורך העיתון. בתקופתו פנה "ידיעות אחרונות" להשקיע בתחום עיתוני החינם, החדש יחסית, ובתחום עיתונות הכלכלה להמונים: בינואר 2008 החל לפרסם את החינמון "24 דקות" – עיתון דל-עמודים שתכניו קצרים במיוחד, המעוצב כטבלואיד בעל מראה זול. תוכני העיתון עובדו מידיעות שנלקחו מ"ידיעות אחרונות" ו-Ynet. באותו חודש הופיע העיתון "כלכליסט", המחולק בנפרד מ"ידיעות אחרונות".
ב-1994 מתה מסרטן אשתו של נח, פולה מוזס, שכיהנה לאחר מות בעלה כמו"ל. בירושתה השאירה את השליטה בעיתון לבנה, ארנון מוזס, ואת אחיותיו ג'ודי (שלום-ניר-מוזס) ותמי (מוזס-בורוביץ') הכפיפה לפיקוחו. אחרי מאבק ארוך על הירושה, נדחקו החוצה בני המשפחה האחרים והעיתון נשאר בבעלותו של ארנון מוזס. ג'ודי הפקידה את מניותיה בעיתון בידי אחיה. האחות הצעירה, תמי, מכרה בינואר 1998 את מניותיה לאיש העסקים אליעזר פישמן, שיחד עם חיים בראון שלט בחברה בראון-פישמן-אחזקות בע"מ. העסקה הוערכה ב-45–60 מיליון דולר. לפישמן כבר היו אחזקות בעיתון לאחר שרכש בספטמבר 1997 חלק ממניותיו של זאב מוזס, בן דודו של ארנון ואחר-כך מבעלי ערוץ 24. בסך-הכל הגיעו אחזקותיו של פישמן בעיתון ל-10.9% ממניות הניהול ול-16.8% ממניות ההון.
ב-2000 ביצע פישמן, יחד עם ארנון מוזס, רכישות נוספות של מניות העיתון ממרים נופך-מוזס, אשת בן-דודו של ארנון מוזס (אשתו של יצחק נופך-מוזס, בנה של חמדה נופך-מוזס, בתו של יהודה מוזס) ומעודד מוזס, בן דודו של ארנון מוזס, באמצעות דפוס ידיעות-אחרונות, חברה בע"מ שהפכה חברת-בת של העיתון.
ב-2006 כללו אחזקות ידיעות-אחרונות בע"מ, מלבד העיתון עצמו ומוספיו, גם את רשת המקומונים ידיעות-תקשורת; "לאשה", מגזין הנשים הנפוץ בישראל; "פנאי פלוס", מגזין הטלוויזיה הראשון בארץ; אתר האינטרנט Ynet; שני בתי-דפוס; נכסי נדל"ן; ומניות בחברת הכבלים הממוזגת הוט. נוסף לכך שולט פישמן לבדו ביומון הכלכלי "גלובס".
לבעלי העיתון היו גם אחזקות בזכיינית ערוץ 2 רשת, אולם משהוחל חוק הבעלויות הצולבות, הוכרחו למכור את מניותיהם. בעיית הבעלויות הצולבות וטענות על ריכוזיות-יתר בתחום התקשורת המשיכו ללוות את העיתון, שהיה ליומון הנפוץ ביותר, ולאין שיעור, בארץ. אין נתונים ברורים לגבי נתוני התפוצה של העיתון, אולם משערים כי הוא שולט על 50%–75% משוק העיתונות הכתובה, כמו גם באתר האינטרנט הפופולרי ביותר (Ynet). תפוצתו הופכת אותו למאחז של כוח והשפעה אדירים, ומעלה תהיות רבות על העדר תחרותיות בשוק התקשורת הישראלי.
לאורך השנים הצמיח "ידיעות אחרונות" עיתונאים מוערכים ובעלי שם. בין היתר כתבו בעיתון הסופר וניצול השואה אלי ויזל (כתב העיתון בפריז); הסופר והמוציא לאור רם אורן; המשורר חיים חפר; הסופר עמוס קינן והחרזן דידי מנוסי. ב-2006 היו הכותבים הבולטים בעיתון נחום ברנע (פרשן בכיר), שמעון שיפר (כתב מדיני), אלכס פישמן (פרשן צבאי), רון בן-ישי, מרדכי גילת (בכיר תחקירני העיתון), סבר פלוצר (פרשן כלכלי), גדעון עשת (פרשן כלכלי), דנה ספקטור (בעלת טור), יאיר לפיד (בעל טור), סימה קדמון (כתבת פוליטית בכירה), בוקי נאה (כתב פלילי) ואחרים.
עורכים ראשיים:
עזריאל קרליבך 1940–1948
ד"ר הרצל רוזנבלום 1948–1986
דב יודקובסקי 1986–1989
משה ורדי 1989–1996
אלון שליו 1996–1999
משה ורדי 1999–2005
רפי גינת 2005–2007
שילה דה-בר 2007– 2011
רון ירון 2011-
עורכי החדשות של "ידיעות אחרונות" בתקופת יודקובסקי
שלמה שמגר
יזהר ארנון
סמי גרינשפן
צפוני שומרון
משה ורדי
זאב גלילי
יצחק שרגיל
חיים צור
יוסי שביט
בני גבירצמן
כתבים בולטים
אביעזר גולן
אהרון בכר
אורלי אזולאי – כתבת בוושינגטון
איתן הבר – לשעבר הכתב הצבאי של העיתון. כיום כותב מאמרים
איתן עמית – לשעבר סגן עורך העיתון ועורך הספורט
אלי ויזל - כתב בפריז
אלכס פישמן – הפרשן הצבאי
אריה אבנרי
בועז עברון
בוקי נאה – כתב פלילי בתל-אביב
בינה ברזל
גדעון עשת – פרשן כלכלי המייצג את העמדה הסוציאליסטית בעיתון
גדעון רייכר
דב עצמון
דידי מנוסי
דנה ספקטור – בעלת טור
זאב (וולף) בליצר – כתב בארה"ב
זיסי סתוי (עורך המוסף לספרות עד לפרישתו לגמלאות בשנת 2005)
חיים חפר
חנוך דאום – בעל טור
יאיר לפיד – בעל טור
יובל קרני – כתב מפלגות
יוסי בר – כתב ברומא
יוסי יהושע – הכתב הצבאי
יחזקאל אדירם
יחזקאל המאירי
יחיאל קימלמן
מודי קרייטמן – כתב בלונדון
מרדכי גילת – בכיר תחקירני העיתון. חשף את פרשת דרעי ופרשות רבות אחרות
נחום ברנע – הפרשן הבכיר של העיתון. מפרסם טור קבוע מדי יום שישי וטורים נוספים מעת לעת
סבר פלוצקר – הפרשן הכלכלי הבכיר
סילבי קשת
סימה קדמון – כתבת פוליטית בכירה
סמדר פרי – כתבת לענייני ערבים
ספי הנדלר – כתב בפריז
עמוס אורן
עמוס קינן
עפר שלח
צבי טל
צבי קסלר
רון בן ישי – פרשן צבאי וכתב מגזין
רוני שקד - כתב לענייני ערביי השטחים
רם אורן
שבתי פורטנוי
שלמה נקדימון
שמעון שיפר – הכתב המדיני
ידיעות אחרונות ב"העין השביעית"
"ספסרי הרגשות", ענת באלינט, יולי 2000
"ניגודו של רפי גינת", תמר גוטמן, מרץ 2005
"מולטימדיה", ברוך קרא, דצמבר 1997
תוספות
ייסוד העיתון מנקודת מבטו של סוכן מודעות
על הקמת "ידיעות אחרונות" מספר בספרו האוטוביוגרפי משה בן-זאב, שהיה אז סוכן המודעות של עיתון "המשקיף":
"[...] הנה, בראשית המלחמה, הקים יהודה מוזס, יהודי אמיד מוורשה לשעבר, את עיתון הצהריים 'ידיעות אחרונות', ורבים מחברי מערכת 'המשקיף' השתלבו בעבודה חלקית, או מלאה, בעיתון החדש. למעשה כל שלד עיתונו של מוזס היה בנוי על מערכת 'המשקיף', פרט לעזריאל קרליבך, שהיה העורך. אני מהרהר על אנשי 'המשקיף' שבנו את 'ידיעות אחרונות': ש. רוזנפלד, ש. שניצר, א. קלאוס, מ. י. ז'אק, א. גולן מירושלים, ל. גינצבורג מחיפה, ומאוחר יותר הצטרפו למערכת יוסף ויניצקי, גרשון הנדל, ד. פורטנוי ועוד רבים אחרים. בעל העיתון, יהודה מוזס, הציע גם לי להצטרף לצוות עובדי 'ידיעות אחרונות'. הוא הכיר אותי, ידע על עבודתי ב'המשקיף' ורצה שארכז את מחלקת המודעות בעיתונו. אבל לא רציתי לפרוש מ'המשקיף'. בנושא המודעות לא יכולתי לפצל את עצמי בין שני העיתונים, כפי שעשו חברי המערכת. אבל בעל העיתון הפציר בי. הוא אף הציע לי לרכוש עבור 'ידיעות אחרונות' מודעות שיפרסמן ללא תשלום. באותו זמן היו העיתונים היוקרתיים רק עיתוני הבוקר, שברובם השתייכו למסגרות מפלגתיות. 'ידיעות אחרונות' היה עיתון קטן, בעיקר אינפורמטיבי, ומפרסמים לא נטו לתת מודעות בעיתון זה. יהודה מוזס רצה ליצור רושם כי בעלי מפעלים מעריכים את עיתונו, והוא היה מוכן לפרסם מודעות ללא תשלום, כשהוא משלם לי את העמלה כסוכן" ("בשולי העיתונות הלאומית", עמ' 110–111).
שילה דה-בר על "נוסחת" העיתון
שילה דה-בר היה ראש דסק החדשות ב"ידיעות אחרונות" בשנות התשעים, וב-2007 התמנה לעורך הראשי של העיתון. ב-2004, כשהיה ראש מערכת החדשות של ערוץ 10, סיפר בראיון כיצד הוא תופס את ה"נוסחה" של "ידיעות אחרונות":
"הנוסחה המקורית של 'ידיעות' לא מתימטית. את הדקויות אפשר להשוות ליצירה סימפונית. די שאיזה כינור בירכתי הבמה יזייף קצת, ומשהו נעשה פגום בכל הצליל. וכמו בסימפוניה, קשה לייצר את זה, אבל קל לעלות על הזיוף. זה מתחיל בשילוב בין סיפורים חשובים למעניינים, לפיקנטיים, בין הכותבים לנושאים, נמשך בהבנה איזה עניין ציבורי קיים בסיפורים, הכבוד לקורא והכבוד לסיפור, היחס בין מה שאנשים באמת רוצים לקרוא לבין מה שלא קוראים, אבל חשוב לא פחות כי הוא יוצר תחושה של מכובדות, לגיטימציה.
הקוקטייל הזה, שהוא 'ידיעות', יכול להיראות מהצד כאוטי ומבולבל, צעקני וגס, ודורות של מעצבים טוענים כבר שנים שהמוצר נראה נורא. אבל הוא עדיין עושה את העבודה. לטעמי, יש ב'ידיעות' כיום יותר מדי רעש אחיד מטרטר ופחות מדי מה, ומי, לקרוא. פעם היו קוטפים כשרונות כתיבה ועריכה בשדות זרים, מכסחים את הדשא של המתחרים, כמו מכבי תל-אביב בכדורסל. היום כבר לא. וזו הסכנה לנוסחה של 'ידיעות'. כי אם לא מעדכנים, ומתחזקים, וחושבים, ויוזמים, וממציאים, התפוצה דינה לרדת"
(מתוך "אחורי החדשות" מאת גפי אמיר, ה-15 ביולי 2004, "העיר")
ביבליוגרפיה
"המתווכים: אמצעי התקשורת בישראל, 1948–1990", דן כספי ויחיאל לימור. עם-עובד, 1995
"המטוטלת, המדרון והמו"לכות: 'ידיעות אחרונות' מול 'מעריב': עבר, הווה, עתיד", שמואל ליימן-וילציג, "קשר", גיליון מס' 25, מאי 1999
"פרקי קרליבך והקמת 'מעריב'", שלום רוזנפלד, "קשר", גיליון מס' 30, נובמבר 2001
"בשולי העיתונות הלאומית", משה בן-זאב. פרסום לאור, תל-אביב