נועם שליט (משמאל), אביו של החייל החטוף גלעד שליט, אתמול בעצרת למען שחרורו שנערכה בכותל המערבי בירושלים (צילום: אביר סולטן)
שליט
כבר לא סימנים עמומים וציטוטים ממקורות מידע ערביים מפוקפקים, כעת יכולה התקשורת העברית לומר בגלוי את מה שרוחש לה בבטן כבר זמן מה: התחדשו המגעים – כנראה מגעים עקיפים בתיווך מצרי – לקראת שחרורו של החייל החטוף גלעד שליט.
"הארץ" הוא היחיד שאינו מעניק לסוגיה את הכותרת הראשית (הוא מקדיש אותה לשפעת החזירים: "בתוך שבועיים: עלייה חדה במספר הנדבקים בישראל"). הכותרת השנייה על שער העיתון מדווחת: "עסקת שליט: משלחת של בכירי חמאס תצא בקרוב לקהיר לקראת חידוש המגעים". גם הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" עוסקת במידע על העסקה: "ארה"ב מעורבת בעסקת שליט". לעומת זאת, הכותרות הראשיות של "מעריב" ("מתפלל") ו"ישראל היום" ("מדברים ומתפללים") מוקדשות למידע שאינו קשור לעסקה: אביו של החייל יצא להתפלל בכותל, בעצרת לציון יום השנה הרביעי לשהות בנו במרתפי חמאס.
בכותרת המשנה של הידיעה בכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות" ציטוט מ"גורמים מצריים המתווכים בין ישראל לחמאס": "אנחנו נמצאים בשלב רגיש מאוד, אבל ההסכם עוד לא הבשיל". לפי סמדר פרי, בניגוד לשלטונות בישראל (אבל לא בניגוד גמור), השלטון המצרי אסר על העיתונות המצרית לכתוב דבר על עסקת שליט. עוד לפי פרי ב"ידיעות", ממשל אובמה מפעיל לחצים על שליט סוריה, שם יושבת ההנהגה המדינית של חמאס.
בעמוד הדעות של "הארץ" כותב ישראל הראל נגד עסקת חילופי שבויים המונית ובגנות הדיון הציבורי בנושא: "[...] רוב הדיון הוא מלאכותי ומניפולטיבי. אינטרסים כלכליים (למשל, התקשורת שסחטה את רגשות הציבור לצורכי רייטינג) ופוליטיים (למי תהיה תהילת המשחרר) מילאו את המסך ואת העמודים הראשונים. הרגשנות והבכיינות דחקו את ההיגיון וקור הרוח. וכנגזרת – את מועד השחרור של החייל החטוף. עתה, כשהשיחות העקיפות התחדשו, על הממשלה להציג עמדה אחראית, הגיונית ונחושה. כך תזכה להסכמה ציבורית רחבה, תחליש את הלחצים המניפולטיביים של קבוצות הלחץ ותערער את כוח הסחיטה של החמאס. הדבר גם ישתלם כשתבוא העת להתעטר בזרי התהילה".
נמכרה חברת הסלולר פרטנר
לא פעם ולא פעמיים זה קורה: העורכים ב"דה-מרקר" לא מבינים מה רוצים מהם, למה אומרים עליהם שהם עושים עיתון שמאליל את ההון וסוגד לכסף. אנחנו הרי עיתון נשכני וביקורתי, הם אומרים, ומה אתם רוצים מהחיים שלנו. הנה הצעה: נסו לא להדפיס שערים שלכל אורכם מרוחה דמותו של איל הון כשהוא מאויר כאל מוזהב.
הפרטים: חברת האחזקות של אילן בן-דב, מעשירי ישראל, רכשה את השליטה בחברת הסלולר פרטנר (המפעילה את המותג אורנג'), תמורת סכום כסף גדול (5.3 מיליארד שקל). כותרת המשנה של "דה-מרקר" מכריזה כי זהו "היום הגדול של אילן בן-דב". דמותו של בן-דב מככבת (אמנם באופן צנוע הרבה יותר) גם על שערי כל עיתוני ומוספי הכלכלה האחרים. עסקי הסלולר הם מכרה זהב, חברות להדפסת כסף, בעלות משמעות כלכלית גדולה, משמעות חברתית ואפילו תרבותית. העיתונים הכלכליים דנים ברכישה מזוויות שונות (הנה הכתבה הראשית ב"דה-מרקר").
אבל רגע – האם זהו יומו הגדול של אילן בן-דב? כלומר: האם יומו הגדול של אילן בן-דב הוא החדשות במקרה הזה? האם מסגור כזה של החדשות אינו חוטא לאמת? האם הסיפור האמיתי אינו אילן בן-דב, אלא עסקי הסלולר, על המשמעויות הכלכליות והחברתיות שלהן, וביתר דיוק: האם הגיבורים האמיתיים של הפרשה אינם צרכני הסלולר, אנחנו? אבל סיפור צריך פנים, והפנים של הסיפור הן אילן בן-דב. לא, זה לא נכון. אילן בן-דב הוא הפנים של סיפור שמסופר בעיתונות שמאלילה את ההון וסוגדת לכסף. אם בן-דב הוא הפנים של הסיפור, זה הסיפור הלא נכון לספר אותו.
ובינתיים, בדרום אמריקה
בעמ' 4 ב"ידיעות אחרונות" מדווח שמעון שיפר על בסיס של חיזבאללה שהוקם בוונצואלה, "תחת חסותה של ממשלת צ'אבס". שיפר מוסר כי מטרת הבסיס היא לבצע פעולות טרור נגד יהודים באזור, נקמה על חיסול בכיר חיזבאללה עימאד מורנייה. תזכורת: מורנייה חוסל, על-ידי מי שלא יהיה, לפני יותר משנה. מאז, בתדירויות משתנות, מזהירים אותנו העיתונים, לפעמים בכותרות ראשיות גדולות ורעשניות, מפני פיגוע נקמה של חיזבאללה. פיגוע כזה טרם היה.
פיגוע שכן היה הוא פיגוע הירי בשומרון: שלושה תלמידי י"ב הבחינו במכונית במצוקה, ניגשו לעזור לאנשים שהיו בתוכה, ואלו פתחו באש ופצעו שניים מהנערים. דבר הפיגוע החבלני הזה לא זוכה להגיע לשערי העיתונים, למעט זה של "ישראל היום".
עוד על עמוס קינן
יוסי מלמן כותב על הצד הטרוריסטי באישיותו של העיתונאי והאמן עמוס קינן: "במשך שלושה עשורים סירב יעקב חרותי, איש הלח"י לשעבר, לדבר עם חברו הטוב מנוער – עמוס קינן. עכשיו, בראיון ראשון בעניין זה – לאחר פרסום הפרשה בספרה של נורית גרץ – הוא מספר על ההונאה ששמה קץ לחברותם".
איש הכיסא
באופן לא רגיל, אחת ההפניות על שער "ידיעות אחרונות" היא ידיעת כיתוב תמונה. בתמונה מופיע איש בכיסא גלגלים כשהוא על כביש ומולו אוטובוס. הכיתוב, של בני ברק, קורא: "אזרח בודד על כיסא גלגלים, מול כביש עמוס כלי רכב. כך זה נראה שלשום בשדרות ירושלים ביפו, לאחר שנהג של חברת דן סירב להעלות לאוטובוס נכה על כיסא גלגלים ממונע. בתגובה פתח האזרח במחאה אמיצה וחסם את דרכו של האוטובוס למשך חצי שעה. משרד התחבורה: הצדק עם האזרח".
אאוט זה אין
המקומון "העיר" עוסק בהרחבה בסוגיה תקשורתית שעלתה בעקבות עצרת ההזדהות עם ההומואים והלסביות בתל-אביב.
אחרי העצרת ציטטה כתבת "הארץ" נויה כוכבי את הבמאי ההומוסקסואל איתן פוקס, ממארגני האירוע. הציטוט עשה "אאוטינג" לזמרים ואמנים (איני כותב את שמותיהם כדי לא להביע כאן דעה באשר לעצם הסוגיה); הוא הצביע על נטייתם המינית כשמתח ביקורת על החלטתם שלא להשתתף באירוע.
"בחירת המערכת לפרסם את הציטוט כהווייתו היא סוג של תקדים בעיתונות הישראלית", כתבו שי גרינברג ונטע אחיטוב ב"העיר", "השריפה שהתלקחה בעקבותיו היתה בהתאם. היא חרכה את אתרי הבידור והברנז'ה; הולידה שטף של התנצחויות פנים וחוץ קהילתיים; וגרמה לפילוג בקהילה, רק שבוע אחרי הטרגדיה האמיתית שחוותה. הרצח הנשכח ההוא".
מאמר חריף נגד ה"אאוטינג" הזה כתבה עורכת מדור הברנז'ה באתר וואלה, הדס ריבק, והוא גרר אחריו תגובות רבות באתר. אצלנו כתבה ברוח דומה כרמית גיא ("ככה לא בונים חומה של אמפתיה"), והיום בעמודי הדעות ב"מעריב" כותבת ליאת תימור נגד ה"אאוטינג" ("מי שלא מגלה פתיחות, סובלנות וכבוד לבני קהילתו, איך ישכנע אחרים בצדקת הדרך?").
מי שהצטרף למחנה התומך ב"אאוטינג" הוא העיתונאי עפר שלח, בתוכניתו בערוץ 10, "המקור". שלח מתח ביקורת על החלטתו של זמר ידוע שלא להשתתף בעצרת, וכתבי "העיר" מצאו טעות עובדתית בדבריו (לא היתה חזרה גנרלית שהזמר השתתף בה). שלח מאשים את "הארץ" בטעות שנפלה בדבריו ("'הארץ' הטעה אותי"), אולם לפי "העיר", מקורב לזמר "טוען מצדו שגם שלח וגם 'הארץ' הוטעו על-ידי המארגנים [של העצרת, ביניהם הזוג גל אוחובסקי ואיתן פוקס], ה'לא סובלניים כלפי מי שלא רוצה לצאת מהארון'".
אי-הסובלנות של אוחובסקי הודגמה היטב אתמול, בטורו במגזין "טיים אאוט": אוחובסקי פירסם את זהותו המינית של עיתונאי ב"הארץ", ואף השווה אותו לרוצח במועדון ההומו-לסבי (ובעצם, זו כבר לא אי-סובלנות, זו הכפשה נחותה).
בסוף סופה של הכתבה ב"העיר" מובאת תגובתו של מו"ל "הארץ", עמוס שוקן: "מותר לאיתן פוקס לומר מה שהוא חושב, מותר לו להצטער על כך שהאמנים הללו לא הופיעו". לטענת שוקן, הזמר שבו מדובר (הוא נוקב בשמו) "הוא זה שעשה עניין מכל הסיפור. לדעתי לא נעשה שם אאוטינג. גם מרגלית צנעני השתתפה בעצרת, ואיש לא חשב שהיא צריכה לצאת מהארון". התגובה הזו, גם אם נהיה מאוד סלחנים, מיתממת.
ענייני תקשורת
ערוץ 10 ב"מעריב": לי-אור אברבך מדווח כי נועה מימן, בתו של בעל השליטה בערוץ, מועמדת לתפקיד מרכזי בטלנובלה יומית שתשודר בערוץ 10. עוד הוא מדווח כי התוכנית "לונדון וקירשנבאום", המשודרת בערוץ, לא תשתתף בתחרות פרסי האקדמיה בשל עלות ההשתתפות.
חיים הנדוורקר מראיין ל"גלריה" את המוזיקאי מובי, המתייחס בין השאר לענייני זכויות יוצרים והורדות שירים. הנה הציטוט שפותח את הראיון, אחד מכמה מעניינים:
"אף פעם לא חשבתי שבגיל 43 אהיה כוכב. לכל היותר תיארתי לעצמי שאהיה מורה בבית-ספר ציבורי בקונטיקט שמתמודד עם קבוצה של ילדים משועממים שלא רוצים להקשיב לו. עכשיו אני עושה מוזיקה, וזה מדהים אותי כל פעם מחדש שאנשים רוצים להקשיב למוזיקה שלי. את התקליט הראשון שלי קנו 1,500 איש. אמרתי לעצמי, וואו, 1,500 מוכנים להקדיש זמן להקשיב למה שאני עושה. זה כל-כך מקסים אותי, שאני אומר: מי שרוצה, שייקח את המוזיקה. אפילו שיוריד אותה באופן לא חוקי מהאינטרנט. שיהיה לו לבריאות. זה כבוד גדול בשבילי. אני לא רוצה שיגבילו גישה של אף אחד למוזיקה".
באותו מוסף כותב שי פוגלמן על תוכנית טלוויזיה חדשה בערוץ ביפ, המבוססת על משחק משימות עממי: "בניית המודל הטלוויזיוני של המשחק הובילה גם ליצירת דמותו של מנחה התוכנית, סיימון, ושני עוזריו צ'וצ'ו וקילר. את סיימון מגלם התסריטאי דרור נובלמן ואת שני הסייד-קיקס שלו, חברים של אחיו הקטן. רוזנברג [מנהל התוכניות של הערוץ] מגדיר את דמותו של סיימון 'כמעין שטן קטן ונטול רסן, ששולח את המתמודדים למשימות מופרכות', ונראה שנובלמן נופל למשבצת הזאת באופן מושלם".