כמה נורא שנדרש פיגוע שנאה קשה כל-כך כדי שראש הממשלה יבקר במועדון של בני נוער הומוסקסואלים ולסביות וידבר על זכותם לחיות את חייהם כפי שהם מבינים וכפי שטוב ומתאים להם. כמה נורא שנדרש רצח בלתי נתפס כדי שנשיא המדינה ינאם בעצרת של "הקהילה" (הרי לא צריך לפרט באיזו קהילה מדובר) וידבר על זכותו של כל אדם להיות שונה. אגב כך הוא קובע שיש נורמות ויש מישהו שונה שסוטה וחורג מהנורמות האלה, אבל למה נדקדק איתו בקטנות. העיקר הכוונה הטובה.

הרצח במועדון הבר-נוער בתל-אביב העלה לסדר היום את חייה, מצוקותיה ונקודות החוזקה של קהילת ההומואים והלסביות, ואם אפשר לדבר על מתוק שיצא מהעז המזעזע הזה, הרי זה הדיון שמילא את סדר היום הציבורי.

אלא שהפעם התקשורת לא רק מילאה את תפקיד המדווחת או המובילה את הדיון. הפעם היא עסקה במידה רבה בעצמה. כתבים יצאו לדווח ממקום האירוע, אבל לא רק על השתלשלות החקירה דיווחו, אלא גם על עצמם מדווחים עליה, ואגב כך יצאו מהארון מול הזרקורים אלה שעדיין היו זקוקים לכך. כתבים הפנו את המצלמות והמיקרופונים אל עצמם והוסיפו זווית אישית לתיאורים החדשותיים. בעלי ובעלות טורים בעיתונים הצטרפו להגיגים הפרטיים והעצימו את הדרמה.

עצרת ההזדהות, שלשום בכיכר רבין בתל-אביב (צילום: רוני שוצר)

המעקב אחר אופי הדיווחים מרתק. אם בתחילה היתה הנחת העבודה שמדובר בדתי פנאט שונא הומואים מטורף שנסחף על-ידי ההסתה שלוחת הרסן של שליחי הציבור של החרדים, הרי שככל שחולף הזמן מתגברים מיני תרחישים אלטרנטיביים שמפנים את החצים לכיוונים אחרים, ואולי אפילו אל תוך הקהילה פנימה. האיפול התקשורתי שהוטל על החקירה (ובצדק) רק מעצים את סימני השאלה והתהיות.

הדיון התקשורתי הזה מעניין. הרי התקשורת עצמה מלאה הומואים ולסביות בכל הדרגים ובכל פינות המערכות השונות. בכל ימות השנה אפשר למצוא את טביעות האצבע של "הקהילה" בשיקולי העריכה ובאופני הדיווחים, אבל הפעם היא עצמה הסיפור. האם הדיווחים יתמקדו אך ורק בפשע ובקורבנותיו, או שזו תהיה הזדמנות לחשיפה שונה? האם הקהילה תמשיך למלא את תפקיד הקורבן של השנאה וההסתה והאפליה הבלתי נסבלת מצד הרשויות, או שתתגלה במלוא מורכבותה, על המגמות והזרמים השונים שבה, על הכוחות הגלומים בה?

למרבה הצער, נכון לעכשיו השיח נשאר בגבולות המוכרים של הקורבנוּת. אפילו הסיסמה "ככל שיענונו כן נרבה וכן נפרוץ", שנישאה בפי דוברי הקהילה, משאירה את ההומואים והלסביות כמי שמוגדרים אך ורק על-פי השנאה והסלידה מבחוץ. ומתחשק לומר, ככה לא בונים חומה של אמפתיה וחיזוק.

וזה לא הדבר המקומם היחיד. מארגני העצרת שנערכה במוצאי שבת כעסו על כמה וכמה כוכבים גדולים, הומואים ולסביות, שלא נענו לקריאות להופיע על הבמה.

המארגנים, ובראשם גל אוחובסקי ואיתן פוקס, גם נתנו ביטוי לזעמם ויצאו בחריפות נגד אמנים שלטעמם היו חייבים להתגייס למאבק הקהילה. עיתון "הארץ" נסחף ופירסם גם הוא את שמות האמניות שמעדיפות לכאורה להישאר בארון ולא לצאת ממנו, ומסרבות להכיר במעמדן הציבורי ולעשות את המעשה המתבקש.

ימי הוויכוחים על האאוטינג של מי שאינם רוצים לעשות זאת בראש חוצות בעצמם כימי הארונות והיציאה מהם. בכל העולם יש מי שמוציאים בכוח אישים ידועים מהארונות, בניגוד לרצונם, והוויכוח על כך חריף ומרתק.

קשה לקבל את האאוטינג הכפוי הזה, ומתחשק לומר שאאוטינג אלים לא פחות מהומופוביה. לא כל מי שמעדיף לשמור את הגדרתו המינית ואת אורח חייו הפרטי בדל"ת אמותיו עושה זאת מתוך פחדנות או קרייריזם זול. עד כמה שהדבר יישמע מוזר, יש אנשים שפשוט חושבים שאלה עניינים שבין אדם ובין עצמו וחוגו הקרוב, ולא לציבור הרחב.

לאיש אין זכות לגייס את זולתו למאבקיו בלי לשאול לדעתו. הטוטליטריות הזאת דוחה ומקוממת לא פחות משנאת הומואים ולסביות אך ורק בשל נטיותיהם המיניות. ונשאר רק לשאול, מדוע התגייס "הארץ" לדבר הזה? האם הנאורות והסובלנות שהעיתון מתגדר בהן נעצרות מול מי שאינם מצייתים לנורמות שמתאימות למישהו אחר? זה דיון שראוי להיערך.

"הארץ" יכול להיות במה לא רעה, וגם זו תהיה דרך להתנצל על הפגיעה בפרטיותם של אמן אחד ושל שתי אמניות שלא עשו רע לאף אחד, רק לא היו מוכנים להתגייס למאבק בזירה שנקבעה על-ידי מישהו אחר.