נחשו מהיכן לקוחים המשפטים הבאים: "זה קורה כאשר הקסם עושה אהבה עם המיסטיקה"; "מסע מרתק שמתחיל במוח, עובר ללב ומשם הופך את הקרביים. לבסוף אומר דרישת שלום להורמונים"; "הוא נכנס אלי פנימה, אל כל מחוזות הרגש שלי".

א. מודעה לספא חדש במגזין נשים.

ב. שיחת ברזייה במשרד יחסי ציבור.

ג. תרגיל בקורס לכתיבה עיוורת.

ובכן: לא, לא ולא. הקלישאות והסופרלטיבים הריקים מתוכן האלו ורבים אחרים, מתפרסמים לאחרונה כמעט מדי יום בעיתון "ידיעות אחרונות", ולא בעמודי המודעות. הכותב הוא חנוך רון, מבקר המוזיקה הקלאסית הוותיק של העיתון, שמתעלל במשתתפי תחרות הפסנתר על שם רובינשטיין, ובדרך מטעים גם את הצופים מאי-נחת לשונו.

הפער בין התדמית שיש למוזיקה קלאסית - מעין חוד חנית של אליטיזם תרבותי (אני, אגב, לא מהחסידים) - לבין הכתיבה ההמונית והרדודה של רון, פשוט זועק ("באמירה. במקוריות. בצליל. בסגנון", אם יותר לי לצטט את המאסטרו עצמו). זה לא שאסור לכתוב על מוזיקה קלאסית - או על כל דבר אחר - בלשון פשוטה, בשפה עשירה בדימויים או בנימה אישית ורגשנית. אבל כדאי לא לכתוב על מוזיקה קלאסית - ועל כל דבר אחר - בצורה שבלונית ("אמש נולדה בתחרות מרתה ארחריץ' החדשה"), קלישאתית ("גבירותי ורבותיי, מהפך!", "הוא הגיח בסיבוב ועבר רבים וטובים") וסתם וולגרית ("מנגנת כמו תלמידה באקדמיה", "פסנתרן שכולו פוזה אחת גדולה", "משעמם נורא").

"כל יצירה דומה אצלו לקודמתה", כותב רון על אחד הפנסתרנים המסכנים בתחרות. זה הזכיר לי שמישהו אמר לי שיהיה מעניין לבדוק אם רון פשוט כותב את אותן ביקורות כל שנה. ובכן, לא צריך להתאמץ, רון לא מחכה שתעבור שנה, הוא כותב ביקורת זהה יום אחר יום. "הנה היא הפוגורליץ' החדש", כתב רון על הפסנתרנית חטיה בוניאטישווילי ב-18.3, "אמש נולד בתל-אביב איוו פוגורליץ' החדש", כתב רון על הפסנתרן סשה גריניוק ב-19.3. שני פוגורליץ' ביומיים, לא רע בכלל.

אני לא מאמין שחנוך רון מסוגל לכתוב אחרת, ולא נראה שלמישהו ב"ידיעות אחרונות" מפריע שהדבר הזה מתפרסם אצלם, אבל הוא מוזמן להסתכל רגע לצדדים ולקרוא את מה שכותבים עמיתיו, אלה הכותבים על ג'אז, רוק ופופ. לקרוא קצת את בן שלו וארז שוייצר מ"הארץ", את דויד פרץ ורוגל אלפר ב"מעריב", ועוד כותבים שבשבילם מוזיקה היא תופעה תרבותית מורכבת בעלת הקשרים חברתיים ופוליטיים, עם עבר ועם עתיד, ולא סתם פעולה פיזית תלושה שמטרתה "לרגש" או "לא לרגש" את המבקר המשועמם.