חנוך רון, המבקר המוזיקלי של "ידיעות אחרונות", מוכר לציבור קוראי עיתונו כמבקר שכתיבתו בוטה ("היא שרה כאילו היו לה תפוחי-אדמה בפה"), הרוויה בדימויים מתחום הספורט ("לו היתה נערכת אולימפיאדה של הניצוח הגרוע ביותר בעולם, הוא לבטח היה זוכה במדליית הזהב"), הבישול ("פוצ'יני זו התשוקה של הפסטה האיטלקית במוזיקה; ואילו ספרבר מייצג את ההמבורגר האמריקאי במוזיקה") והמין ("כמו במין חפוז זה היה בטהובן מהיר, תוקפני"). רון אינו חושך שבטו ממבוקריו ("צרחן בלתי נלאה", "כשחילקו את כשרון המקוריות, איש מהם כנראה לא עמד שם"), ולעתים קרובות אף לאבחן אצלם בעיות אישיות ("שרון קם נמצאת במשבר של צליל, במשבר של התמודדות רוחנית"; "לשטרן אין חברים אמיתיים").

כתיבה בוטה, במיוחד מעטו של מבקר, איננה חיזיון נדיר, ואיננה בלתי לגיטימית. במקרה של רון מושכת כתיבתו את תשומת הלב בשל טענות קשות מצד אחדים ממבוקריו. במיוחד יוצא הקצף על מה שנראה כהתחשבנויות אישיות שמנהל רון בכתיבתו עם כמה ממושאי ביקורתו. נוסף לכך הוא ממלא בעיתונו שני תפקידים סותרים: כותב הסקירות המוקדמות (פריוויו) והמבקר המוזיקלי (ריוויו). הוא גם נוסע לא פעם לחו"ל במימון אמרגנים ומוסדות אמנותיים ומפרסם סקירות מחמיאות על ביקוריו.

באפריל 1992 כתב חנוך רון במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות" כתבה שכותרתה: "יקרה, חושנית, מקסימה". זו היתה רשימה מקדימה מלאה שבחים על בית-האופרה של קירוב, שעמד להגיע לישראל להעלאת האופרה "הנסיך איגור" באמפיתיאטרון קיסריה. רון לא סיפר לקוראיו שכתב את הסקירה המחמיאה ימים מספר לאחר שחזר מסיציליה, שאליה נסע כדי לצפות בקירוב במימון האמרגן פנחס פוסטל ממשרד האמרגנות ארטיס, שייבא את ההצגה לארץ.

וכך כתב רון, בין השאר, בסקירתו המקדימה: "האופרה 'הנסיך איגור' בביצוע בית-האופרה של קירוב מלנינגרד דומה יותר לאשת הנעורים בירח הדבש: יקרה בתלבושות החגיגיות שלה, קלה להבנה בחן וברעננות, מקסימה בחושניות שלה – אתגר בצבעוניות המוזיקלית שלה לכל אוהבי האופרה[...] בניו-יורק כבר משתוללים לכבוד בואה של קירוב לעיר [...] אבל ישראל מקדימה הפעם את אמריקה [...] והפעם במקום יפה יותר אפילו מהאולם הענק של המטרופוליטן – באמפיתיאטרון העתיק של קיסריה".

כדאי אולי להעיר שברשימתו "תשבץ מוזיקלי", שהתפרסמה ב"דבר" ב-25.8.72, יצא רון נגד העלאת אופרות גדולות באמפיתיאטרון בקיסריה: "מקום נהדר זה הוא פרובלמטי  מבחינת התנאים האקוסטיים, המצמצמים את אפשרויות ההפקה בו. ההופעה המרכזית השנה היתה 'שמשון ודלילה' מאת סן-סנס, דוגמה ל'גראנד אופרה', שבה בולטים התפאורה, תמונות ההמון, האורות והאפקטים [...] האם הפקה יקרה זו עדיפה מבחינה מוזיקלית מן היצירות 'חליל הקסם' מאת מוצארט, 'פידליו' מאת בטהובן, 'הטרויאנים' מאת ברליוז או 'משה ואהרון' מאת שנברג, המתאימות במיוחד לתנאי קיסריה?".

"הנסיך איגור" מאת בורודין נמנית ללא ספק עם משפחת ה"גראנד אופרה" (אישור מוזיקולוגי לכך נותן לנו פרופ' יהואש הירשברג מן האוניברסיטה העברית), אך בסקירת ההלל על בית-האופרה של קירוב חסך רון מקוראיו ביקורת כלשהי על תנאי האקוסטיקה באמפיתיאטרון קיסריה, שלא השתנו במאומה מאז 1972.

כחודש לאחר מכן נערכה ההופעה בקיסריה, ורון כתב גם את רשימת הביקורת (הריוויו). הוא יצא מגדרו: "קולות נשיים שכאלו עם עוצמה, אבל עם רכות נפלאה וחום, מזמן לא נשמעו אצלנו. הסולנים הרוסים היו גדולים מהחיים [...] זה היה איגור מבריק ומרהיב, גדול מהחיים" ("ידיעות אחרונות", 2.6.92).

יש לציין שבנסיעה לסיציליה, שמומנה על-ידי פוסטל, השתתפו גם המבקרים אורה בינור-שמיט מ"מעריב" ("היחצן פנה לעיתון והעיתון בחר בי לנסוע") ומיכאל הנדלזלץ מ"הארץ" ("אני לא רוצה להיתמם. היה די ברור שהמימון פה הוא של האמרגן"), וגם הם פירסמו בעקבותיה רשימות פריוויו על בית-האופרה, אם כי אינפורמטיביות באופיין, שעיקרן ראיון עם מנהל בית-האופרה, ואלרי גרגייב. ועוד יש להעיר שנסיעות לחו"ל של מבקרים עיתונאים על חשבון גופים הקשורים למושאי ביקורתם הן עניין נפוץ בעיתונות הישראלית. אצל רון נסיעות כאלו הן עניין שבשגרה: נוסף על הנסיעה לסיציליה מעיד מקור בפסטיבל ישראל שהוא נסע לברלין ולסלובקיה בתחילת שנות התשעים כדי לכתוב רשימות פריוויו לקראת בואם של בתי-האופרה ממקומות אלו לפסטיבל ישראל, והמימון לנסיעות בא בחלקו מהפסטיבל ובחלקו מגופים שונים שמימנו את הבאת בתי-האופרה לישראל. ברשימה המקדימה על בית-האופרה של סלובקיה כתב רון: "לא רק החומות הפוליטיות נפלו במזרח אירופה, גם השמרנות האירופית המיושנת נפלה בבת אחת. כל הסכרים של הדמיון האמנותי הפרוע נפרצו, וה'פאוסט' המשוחרר הזה הוא סמל לשבר הגדול. בעוד שבועיים תגיע לירושלים האופרה הסלובקית הזו מברטיסלבה, והיא תפתח את חגיגת פסטיבל ישראל 91' עם ה'פאוסט' המטורף והיפה הזה". על בית-האופרה של ברלין כתב רון, בין השאר: "האופרה של גלוק, בהפקה הברלינאית המיוחדת, היא פנינה מוזיקלית ואליה מצטרפת הגאוניות המיוחדת של הבמאי הארי קופפר [...] מומלץ מאוד". השבחים לקופפר חזרו כעבור חודשים, ברשימת הביקורת שכתב רון על הופעתו הראשונה של בית-האופרה. הוא נסע גם ליוגוסלביה (פריוויו אוהד על הפסנתרן איוו פוגורליץ') וליפן (פריוויו אוהד על להקת סנקאי-ג'וקו). באפריל השנה טס רון לשווייץ לשם כתיבת פריוויו על המתופפת אוולין גלני, שעמדה להגיע להופעות בישראל.

שאלנו את "ידיעות אחרונות" אם נסיעה זו מומנה על-ידי עיתונו, ובכלל, מה עמדת העיתון לגבי נסיעות של מבקרים הממומנות על-ידי גורמים בעלי עניין. תגובת העיתון: "ככלל, אנו ממעטים להיענות להזמנת גורמים שונים לנסיעות לחו"ל. כל נסיעה נבחנת לפי מידת ההצדקה לקיומה. נסיעתו של חנוך רון אושרה על-ידי המערכת". מתוך הפריוויו על גלני: "קונצרט שלה הוא חגיגה של עדינות ואמירה אישית [...] בואו לשמוע אותה מוציאה קסם מהכלים".

הנה דוגמה לאופן שבו כותב רון פריוויו וריוויו על אותו קונצרט: במאי 1991 נסע רון לברלין כדי לראיין את המלחין האסטוני ארוו פארט, שעמד להגיע כעבור כמה ימים לארץ כאורח פסטיבל ישראל לשני קונצרטים עם אנסמבל היליארד. "אם חוש הריח שלי אינו בוגד בי", כתב בסקירה מלאה שבחים על המלחין, "אני מעז להמר כי במקביל לרביעיית אלבן ברג, פארט והיליארד יהיו הפסגה מהבחינה המוזיקלית הצרופה". אנו שמחים לבשר כי ההימור התגלה כמוצלח. מתוך הריוויו: "המלחין האסטוני ארוו פארט החזיר את הקסם למוזיקה. אלה לא היו רק שני קונצרטים, אלא האירוע בה"א הידיעה עד כה בתום הפסטיבל. והעם רואים את הקולות של הקסם". משפט הסיום מן הריוויו כמו מוחק כל היכרות מוקדמת של רון עם המלחין: "ולו בעבר הגילוי הזה של ארוו פארט", כתב שם, "היה שווה עד כה כל הפסטיבל".

בשיחה עימו מכחיש רון כי הוא כותב הן את הפריוויו והן את הריוויו על אותו קונצרט ("אצלי לא. זה בדיוק מה שלא"), אך למרות ההכחשה, מספר הפעמים שבהן נהג כך הוא ניכר. יתרה מכך, ישנה אצלו גם חפיפה מילולית רבה בין הפריוויו לריוויו הנכתבים על אותו קונצרט, וכדי להמחיש את הדברים ביתר בהירות בחרנו להביאם בצורת טבלה, המופיעה להלן.

הקונצרט, הפריוויו, הריוויו

קונצרט מחווה לפילהרמונית (26.12.96) "אבל מי שיגנבו את ההצגה יהיו פרלמן בכינור וצוקרמן בוויולה, שינגנו את הפסקליה המפורסמת של הנדל". "אבל הדובדבן שבקצפת היו פרלמן וצוקרמן, שגנבו לכולם את ההצגה בפסקלה של הנדל".

הפילהרמונית הישראלית בניצוח קורט מאזור (10.4.96) "המנצח קורט מאזור חוזר לפילהרמונית הישראלית, וזו אכן סיבה למסיבה [...] כיום הוא נחשב לאחד מן המנצחים המעולים בדורנו. בשנים האחרונות הצליח לנקות את הפילהרמונית של ניו-יורק מהצליל הגס והתוקפני שלה. הוא הביא לניו-יורק את אירופה. הביא את הצליל החם של התזמורת, את יראת הכבוד למוזיקה, את ההליכה לעומק. אני מהמר שבשבוע הבא הוא ינסה לעשות זאת גם כאן ויגרש מהפילהרמונית את החספוס, הצעקנות והגסות". "כבר מזמן לא היתה הפילהרמונית כל-כך במיטבה כמו תחת שרביטו של מאזור. איך זה לפתע חזר לה הכבוד האבוד של הצליל המגובש. למה אצל מאזור יש לכינורות צליל חם? ולמה אצלו הקרנות והטרומבונים לא צועקים? נו, באמת, למה?".

קןנצרט עם הכנרת שרה צ'אנג (2.3.95) "האטרקציה: הכנרת שרה צ'אנג. אמנם בת 13, אבל פלא עולמי אמיתי". "אמש שמעתי את היורשת הטבעית של פרלמן וצוקרמן: שרה צ'אנג... תופעת טבע... כנרת על גג העולם".
תזמורת קירוב בניצוח ואלרי גרגייב בפסטיבל הים-האדום באילת (25.12.93) "ואלרי גרגייב, הכוכב העולה היום בשמי הניצוח, מגדולי המנצחים של הדור הצעיר [...] לפני חודשים אחדים שמעתי את גרגייב מנצח בפסטיבל שלזוויג-הולשטיין הנודע על 'פולחן האביב' של סטרווינסקי, וזה היה אחד הביצועים המרתקים ביותר ששמעתי ליצירה זו [...]/

"כדאי לזכור שגם באילת כדאי דווקא כן להסתכל על הקנקן, לא רק על מה שבתוכו: הקונצרטים של הים-האדום לא ייערכו באולם קונצרטים שגרתי, אלא באוהל הלבן הגדול שהפך כבר לסמל המסחרי של הפסטיבל הזה. זהו מעין אוהל אינדיאני ענק שהפך לאולם קונצרטים נהדר. זו ההזדמנות של כולנו לצאת מן השגרה, ועוד עם גרגייב והזיקוקין שלו. על דבר כזה לא מוותרים.

"מאות האנשים שהגיעו לפסטיבל ישבו ונדהמו מעוצמת האש שיצאה מתזמורת קירוב. ומעליהם – ואלרי גרגייב, מנצח עם אש. גרגייב כמו מפסל את סטרווינסקי מתוך הסלע [...] זה היה ביצוע מהמם, ואני אינני מגזים ולו בשם תואר אחד [...] זה היה הביצוע המרתק ביותר של 'ציפור האש' ששמעתי מאז שנים [...] באילת צריך להסתכל גם על הקנקן: אולם הקונצרטים של הפסטיבל. זהו אוהל לבן ענק המכיל כ-1,800 מקומות. אולם מקורי. נעים. עם אווירה מיוחדת. הקהל שנכנס אתמול לאוהל ישב נדהם. גרגייב עשה חזרה על ראוול ('דפניס וכלואה') עם תזמורת קירוב".

(איור: מיכל בוננו, פרט)

הפסנתרן ראדו לופו עם התזמורת הסימפונית של ירושלים (23.5.92) "זה לא רק אחד הפסנתרנים הגדולים ביותר של ימינו, אלא אחד מן המופנמים ביותר ביניהם [...] אם אני מהמר נכון, לופו הולך להציג לא טכניקה לשמה, לא וירטואוזיות מהממת, אלא רק את היפה שבמוזיקה של ברהמס, ולבטח זה יהיה מתוך זווית אישית שלו". "קשה לי להשתחרר מהלם היופי של נגינת הפסנתרן ראדו לופו בקונצ'רטו מס' 1 של ברהמס [...] לופו הגיש את הביצוע היפה, המרגש והעמוק ביותר ששמעתי אי-פעם [...] היתה כאן רוחניות גדולה, הצומחת מתוך מתח פנימי שאין דומה לו. היתה כאן דרמה שנשקה לפיוט. כולנו היינו עדים לאמירה אישית, אם לא למעלה מזה".

הפסנתרן ראדר עם הפילהרמונית (24.4.92) "הפסנתרן ראדר לופו הוא הפסנתרן המחונן, הרגיש והמרתק, שהופך לאחרונה, כנראה, למצילנו הלאומי במוזיקה – למי שמוציא את התזמורות מהבוץ [...] הוא ינגן את הקונצ'רטו הנפלא בדו מאז'ור, ק. 503, מאת מוצרט. ואת זה אסור להחמיץ [...] שרו לו שירי הלל בזכות עומקה של נגינתו וה'שירתיות' שהפגין". "הפסנתרן ראדו לופו הציל את הקונצרט, כשהגיש מוצרט (הקונצ'רטו בדו מז'ור 503) נקי מכל קליפה של מנייריזם. לופו פשוט שר או מדבר באמירה אישית".

מרתון מוזיקה ישראלית בפסטיבל ישראל (24.5.88) "ומי הבוכים? כל אלה שלא בפנים. בפעם הראשונה היה לפסטיבל ישראל אומץ הלב האינטלקטואלי לתת לנועם שריף את האחריות לבחור לפי שיקול דעת אמנותי ולא לפי פרוטקציות של מקורבי צלחת [...] השנה יש חידוש מהפכני: את היצירות יבצעו מלחיני דור הנפילים לצד המלחינים הצעירים. הסבים של המוזיקה הישראלית ייפגשו עם הנכדים. לא יהיו השנה המלחינים המזייפים, העסקונה של הדור השני". "המאמן נועם שריף בחר נכון את אחד-עשר השחקנים-מלחינים. הפסטיבל הישראלי העז ברוב 'חוצפתו' שלא לשחק לפי כללי הפרוטקציה הישראלית. בשער ניצב מרדכי סתר הוותיק: יציב. איתן [...] ולידו המגינים: אבל ארליך וליאון שידלובסקי, אותנטיים בדרכם. בחוד ההתקפה: צעירים! עודד זהבי עם הפיוט של הפשטות [...] יאן ראדזינסקי – נפלא בדמיון, במקצועיות ובאמירה האישית".

מי הם, למעשה, "המלחינים המזייפים, העסקונה של הדור השני" המוזכרים בדוגמה האחרונה בטבלה? עיון בכתיבתו של רון מעלה שתי תשובות ודאיות: "מנדרינים מקומיים כאורגד, אבני ושות', שנצמדו לוועדות, עזבו לחמם אש קטנה של גטו יצירתי פרובינציאלי"; "אותם צבי אבני, בן-ציון אורגד את קומפני, בהיותם צעירים נדחקו לקרן זווית על-ידי המבוגרים של אז – אלה מונעים היום מן הצעירים להתייצב בשער". את המשפט האחרון כתב רון על גבי שאלון שנשלח אליו בנובמבר 1979 ובו התבקש להמליץ על כמה יצירות ישראליות כמועמדות להיכלל בכנס ימי המוזיקה הבינלאומיים של שנת 1980, שאורגו בין השאר על-ידי אבני ואורגד. רון, כבר אז מבקרו המוזיקלי של "ידיעות אחרונות", ציין את בחירותיו, והוסיף: "לא ייתכן שלא יהיה ייצוג הולם לדור החדש: קולטון, ברולסקי ויאן ראדזינסקי, שעליהם אין כלל ויכוח. אם לא יהיה להם ייצוג כזה כדאי לגנוז את רעיון ימי המוזיקה, שכן תתחולל שערורייה ציבורית, כשלאמצעי התקשורת יהיה חלק גדול בה".

חמש שנים אחר-כך, באוקטובר 1985, טען אבני במהלך סימפוזיון ששודר ברדיו, בנושא "מעמדה של המוזיקה האמנותית בכלי התקשורת", שאינו מוכן להשלים עם תופעה של התחשבנות מצדו של מבקר, וכשמישהו מהקהל זרק לעברו: "האם אתה מתכוון לחנוך רון?" ענה: "את זה אתה אמרת". לשיא התקפתו על רון הגיע אבני במרץ 1987, כשפירסם בכתב-העת "פרוזה" את "עשרת הדיברות למבקר הצעיר על-פי משנתו של יוחנן זמרי", כשברור לכולם כי מדובר בפרודיה על סגנון כתיבתו הצעקני של חנוך רון.

בין אבני לרון התנהלו אפוא חילופי דברים חריפים, כאשר המבוקר מרשה לעצמו להגיב בתקיפות על דברי המבקר. גם זה חיזיון לא בלתי מוכר בעולם האמנות הישראלית. רון ניצל את הבמה העומדת לרשותו כדי לנהל את החשבון עם אבני עד תומו. בעוד שבנובמבר 1984 כתב על אבני שהוא "מלחין רציני", הגדיר אותו במאי 1990, "מלחין הדקורציה והטפטים", "המלחין הבינוני מכולם". במרץ 1996, במסגרת ביקורת על הביינלה למוזיקה בת זמננו, אף כתב ש"אבני שייך לדור המלחינים המפא"יניקים של פעם. מלחינים שהיו עסקנים של הממסד וכתבו מוזיקה גרועה, אלא שהשלטון החזיק אותם תחת כנפיו. אבני גם 'מסביר' את יצירותיו ברמה של כיתה ג': "זו תרומתה של אשתי', הוא נועץ את הסבר המחץ שלו. כמה דביק".

ההערכות המחמירות האלו אינן עולות בקנה אחד עם אבחנות קודמות שעשה רון על יצירתו של אבני: "מעשה תשבץ מעולה" (רון על יצירתו של אבני "סינכרומוטראסט", ("דבר", 1972); "יצירה כתובה היטב לכל כלי בנפרד, ועם זאת מצטרפים הפרטים לכוליות בעלת הבעה אחידה" (רון על חמישייה לכלי נשיפה מאת אבני, "דבר", 1972); "יש בהם הרבה חן ושקיפות" (רון על לחנים של אבני ל"שיר השירים", "דבר", 1972); ו"יצירה קלאסית בספרות המוזיקה האלקטרונית הישראלית" (רון על "ווקאליזה" מאת אבני, 1973).

בדומה למקרה של אבני, גם לכשרונו של אורגד היתה לרון הערכה רבה בסוף שנות השישים ובתחילת שנות השבעים. אורגד היה אף זה ששידך בין רון לבין אהרון מגד, עורך "משא", מוסף הספרות והאמנות של "למרחב" ולאחריו של "דבר". ב"משא" דן רון בכובד ראש עמקני ובנימה מחמיאה ביותר ביצירותיו של בן-ציון אורגד, "שהביא בסגנונו רגישות כה גדולה לקול האדם תוך כדי העמקה לרבדים של מורשת יהודית" ("משא", דצמבר 1971). בעקבות הבכורה של "הבלדה לתזמורת" מאת אורגד אף שילב רון את ביקורתו החיובית בשיחה ארוכה עם המלחין, וכתב כי "הקהל ישב מרותק במעין סטריאופוניה חיה העוטפת אותו מכל הצדדים" ("משא", ינואר 1972). רון גם שיבח באותה תקופה את הקנטטה "מזמורים" מאת אורגד לטקסטים מתהילים, והמליץ עליו כראויה להישלח לכנס מוזיקלי באירופה.

מאז שנת 1975 הסתמנה בבירור תפנית ביחסו של רון ליצירתו של אורגד. באותה שנה פירסם משרד החינוך מכרז למשרת ראש המחלקה לחינוך מוזיקלי, ובין השאר הגישו את מועמדותם חנוך רון ובן-ציון אורגד. אורגד זכה במינוי. אם מסיבה זו ואם מסיבה בלתי ידועה אחרת, החלה לחלחל אל רשימותיו של רון על אורגד נימה ארסית, שהסלימה והלכה כשרון סותר במפורש דברים שכתב על אורגד לפני מינויו במשרד החינוך. כך, למשל, כתב בדצמבר 1982, אגב סקירת היצירה "תהילים" של המלחין האמריקאי סטיב רייך: "תמיד חשבנו שהתנ"ך בכלל ותהילים בפרט הם רכוש בלעדי של המלחינים הישראלים נוסח בן-ציון אורגד, שניסו לטעון בעלות על השפה, מקצביה והאינטונציה שלה, ובעצם הוא וכמה מחבריו הגישו לנו קצפת פשטנית של מוזיקת רקע לסיפורי התנ"ך לגננות ולילדים. בא סטיב רייך והפשיט את האורגדים למיניהם והציג אותם עירומים עם קופסאות הבונבוניירה התנ"כיות שלהם".

יש דוגמאות נוספות לכתיבה בוטה של רון המדיפה ריח עז של התחשבנות אישית. כזה הוא המקרה הנוגע למלחין והמנצח נועם שריף. ההיכרות בין השניים החלה עוד בילדותם בתל-אביב והתפתחה לחברות עמוקה שביסודה הערכה מוזיקלית רבה וממושכת של הראשון לשני. השבחים שהרעיף רון על שריף הגיעו לשיאם כשהאחרון נטל על עצמו את תפקיד המנהל האמנותי של תזמורת ראשון-לציון ב-1989: "נועם שריף עשה זאת והפעם בגדול: אמש מתה האורקסטרה של ראשון, ועל קברה צמחה תזמורת סימפונית של ממש" (נובמבר 1989); "תזמורת ראשון עשתה זאת שוב בגדול – תוכנית מצוינת. חדשנית. שמחת חיים בנגינה. שריף הפך את התזמורת לכלי נגינה מכוון היטב. מי צריך יותר?" (דצמבר 1990); "שריף המנצח הגיש בצורה מעודנת את אחת מיצירותיו הטובות של שריף המלחין. אמש התגלתה תזמורת ראשון כתזמורת מגובשת היטב" (מרץ 1993).

חודש לאחר מכן הוגש מטעם פרקליטות המדינה כתב-אישום פלילי נגד מנכ"ל תזמורת ראשון-לציון, מנחם שי, ונגד ראש העיר ראשון-לציון, מאיר ניצן. שי הואשם בקבלת כספים במרמה מעיריית ראשון-לציון, וניצן בהפרת אמונים בכל הנוגע לקשריו עם שי, בין השאר משום שהעניק לשי את משרת מנכ"ל התזמורת שלא כדין. הענקת התפקיד לשי נחשדה על-ידי המשטרה כפרי של סחיטה מראש העיר, בין השאר משום שפרוטוקול ועדת המכרזים בעיריית ראשון-לציון הראה כי הוועדה הועידה את תפקיד מנכ"ל התזמורת לאדם אחר. הנאשמים שי וניצן ידעו שבין עדי התביעה יופיע גם המנהל האמנותי של תזמורת ראשון-לציון, נועם שריף. שריף הרבה להצביע על ליקויים בעבודתו של שי, ובין השניים פרצו חילוקי דעות.

על טוריו של חנוך רון ירדה בחודשים שלאחר הגשת כתב-האישום דממה מפתיעה בכל הנוגע לתזמורת ראשון-לציון, שהמשיכה להופיע בקונצרטים כרגיל. בספטמבר 1993, כחודש לפני הדיון הראשון בבית-המשפט בעניינם של שי וניצן, פירסם רון ביקורת שלילית למדי, ראשונה בחריפותה בכל הנוגע לשריף ולתזמורתו, על ביצועם את הסימפוניה הראשונה של מאהלר ("שריף פשוט 'פיספס', בלשון מקראית. מאהלר שלו נמתח כמסטיק"). שלושה שבועות לאחר מכן, כשבבית-המשפט המחוזי בתל-אביב החלו לדון בתיק פלילי 61/93 (מדינת ישראל נגד מנחם שי ומאיר ניצן), הסתמנה לראשונה אצל רון תפנית חדה וברורה: "משהו לא טוב קורה היום בראשון. התזמורת איננה מצלצלת כתמול שלשום [...] גם המנצח נועם שריף איננו במיטבו [...] אצל שריף הכל כבד, מסורבל, סטטי, ללא שום זווית מקורית. שריף חייב לעשות סדר בביתו. האותות על הקיר. הוא צריך לקרוא". כעבור יומיים נשאל שריף, בראיון בתחנת טלוויזיה מקומית בראשון-לציון, לפשר ביקורתו השלילית של רון. שריף ענה, בלי לפרט, כי רון כותב את שהוא כותב "מתוך אינטרסים".

היחסים הידרדרו. מיד לאחר שידור דבריו הגיע לשריף מכתב נזעם, חתום על-ידי ראש העיר מאיר ניצן ומודפס על ניירות רשמיים של עיריית ראשון-לציון, שבו נאמר בין השאר: "אינך פטור, וחובתך להתייחס במלוא הרצינות, תוך הפקת מיטב הלקחים, לביקורת מקצועית המופנית כלפיך וכלפי התזמורת והמושמעת על-ידי אחד המבקרים המוזיקליים הבכירים, והוא מר חנוך רון. מוטב שבמקום להיעלב ולהיפגע מדברי ביקורת נכונים ומדברי אלה, תשקיע מאמצים מרובים בתיקון ושינוי הרפרטואר ובשיפור רמת הנגינה [...] דרך ההמשך שלך עימנו מותנית בדבר אחד: בהישגים! וצר לי שאלה דלים מאוד היום!".

ייתכן שאכן חלה הרעה פתאומית ביכולתו המוזיקלית של נועם שריף, ובכלל זכותו של מבקר לשנות את דעתו ואת טעמו. המקרה הנדון מוזכר כאן משום ששריף לא היסס לטעון בפומבי כי ביקורתו של רון עליו מושפעת מאינטרסים, היינו משיקולים לא ענייניים שאותם לא פירט.

בין אם היה יסוד להתבטאות החריפה של שריף על רון ובין אם לאו, הקרע ביניהם הפך לגלוי, ולכאורה הוא השפיע על כתיבתו של רון: הנימה השלטת בכתיבתו על שריף הפכה שלילית יותר ויותר, וכללה אבחנות קשות שעמדו בסתירה גמורה לביקורות שכתב עליו חודשים אחדים לפני כן.

למשל, בביקורת מדצמבר 93' האשים רון את שריף ב"חוסר הבנה מוחלט של סגנון מוצרטיאני". ואילו במרץ אותה שנה כתב עליו: "ההפתעה של הקונצרט היתה דווקא במוצרט (הסימפוניה הקונצרטנטית לכלי נשיפה). שריף הגיש מוצרט משוחרר, פשוט אבל לא פשטני. בלי עודף של 'משמעויות'. מוצרט עם חיוך מקסים". בדצמבר 1990 העריך רון את יכולתו של שריף לנצח על יצירות מוצרט כך: "התזמורת כמו עברה שינוי מקצה אל קצה. נועם שריף כבר הצליח לתת לה התחלה של פרצוף צלילי מוגדר – צליל תזמורת חם, נוסח הצליל התזמורתי האוסטרו-הונגרי, וזה בלט בביצוע הפתיחה 'דון ג'ובאני' של מוצרט".

דוגמה נוספת: במאי 1995, אגב פרסום ביקורת קטלנית על קונצרט הפרידה של שריף מתזמורת ראשון-לציון, רון ביקר את שריף על שהוא "מגיש יצירה דהויה של עצמו בשם 'לה פוליה'". האומנם "לה פוליה", ובשמה המלא – "ואריאציות על לה פוליה", היא אכן "יצירה דהוי" באוזני רון?

הנה מה שכתב עליה באפריל 1985: "יצירתו החדשה של נועם שריף, 'ואריאציות על לה פוליה', היא אחת מהיפות והטובות ביותר הקיימות היום ברפרטואר של היצירה הישראלית. זו יצירה בשלה מאוד ומקורית, הכתובה לתזמורת גדולה. שריף הוא לא רק אשף התזמור, הוא גם אמן הצורה. כל אחת משמונה הוואריאציות היא עולם מוזיקלי שלם בפני עצמו". גם בפברואר 1990 הילל רון את היצירה: "... פשוט יצירת מופת בספרות הישראלית".

חנוך רון סירב למסור את תגובתו לממצאי כתבה זו.

אביאל לינדר הוא סטודנט למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים. הכותב מודה לארכיון "ידיעות אחרונות" על עזרתו

גיליון 11, אוקטובר 1997