הרשמה לניוזלטר

חשבון הדולרים

חשיפה עיתונאית שתרמה למהפך הפוליטי בישראל ב-1977. באותה שנה כתב העיתונאי דן מרגלית שתי ידיעות, שהתפרסמו ב"הארץ", על אודות חשבון דולרים לא-חוקי שהחזיקו בארצות-הברית ראש הממשלה המכהן יצחק רבין ורעייתו לאה. בעקבות החקירה שנפתחה התפטר רבין. כמה חודשים אחר-כך הפסידה מפלגתו בבחירות, לראשונה מאז קום המדינה

בספרו האוטוביוגרפי "ראיתי אותם" מספר העיתונאי דן מרגלית על תחילתה של הפרשה: "הימים ההם נותרו בהירים בזכרוני. זו היתה כבר השנה הרביעית לעבודתי כשליח 'הארץ' בארצות-הברית. בירושלים נקלע רבין למשבר עם המפד"ל [...] בבוקר יום שישי, ה-11 במרץ 1977, טילפנה רעייתי אליאורה למלוני בניו-יורק [...] בחושיה המחודדים החליטה כי עליה לדווח לי מיד על אירועי אמש בוושינגטון: הנספח הצבאי אברהם אדן זימן לביתו אורחים רבים, ואחד מהם – יו"ד – סיפר לה כי נפוצה שמועה עיקשת שלאה רבין מחזיקה חשבון דולרים בנשיונל בנק, בניגוד גמור להוראות החוק הישראלי. חשתי רתיעה. היה ברור לי שמדובר בעימות עיתונאי ישיר עם ראש הממשלה, אשר רגישותו להתעניינות הציבורית בכספו היתה לשם דבר. רצונות סותרים התרוצצו בי. בה בעת חששתי מפני המידע, אבל השתוקקתי לתת לו פומבי. בינתיים הגבתי בהדחקה: מחר שבת, אין עיתון בישראל. [...] רק לאחר חצות עליתי לחדרו של יועץ התקשורת דן פתיר בוולדורף אסטוריה. קיבלתי תעתיק מהרצאה שנשא ראש הממשלה, ובהיסוס, באנגלית משובשת, ביקשתי תגובה רשמית למידע כי לאה רבין מחזיקה בחשבון דולרים בארצות-הברית. שיגרתי איתות נבוך לפתיר, כי אם יפרסם רבין הכחשה חד-משמעית 'לא אחטט תחת עורו', אלא אם כן תהיה בידי הוכחה ניצחת שהוא משקר. בשבת ניהלתי מרדף אחר תגובתו. אך פתיר – יועץ תקשורת מעולה – יוק, נעלם כלא היה".

באותה תקופה אסר החוק על אזרח ישראלי להחזיק חשבונות בבנקים במדינות זרות או מטבע זר בסכום של יותר מ-450 דולר. יצחק רבין אמנם כיהן כשגריר ישראל בוושינגטון בשנים 1968–1973, ולכן היה מותר לו להחזיק חשבון בנק כל עוד כיהן בתפקיד, אולם לא מעבר לכך.

מרגלית כותב כי חזר לוושינגטון, שם שוחח עם המקור שלו בביתו של הנספח האווירי אהרון (יאלו) שביט וכן בשיחות טלפון. אותו אדם סיפר כיצד "כמה ימים קודם לכן נכנסו לסניף הנשיונל בנק בכיכר דופונט קצין חיל האוויר, עוזרתו ושרברב מהשגרירות הישראלית והנספחות הצבאית. פקידה שחורה התרברבה באוזניהם כי רעיית ראש הממשלה ביקרה בסניף, מפני שהיא מחזיקה בו בחשבון". הקצין אמר: "שטויות, לכל היותר חשבון קטן", אולם הפקידה ענתה כי מדובר דווקא בחשבון גדול. הקצין סיפר על כך לראשי הנספחות הצבאית ולכמה מחבריו שם.

כדי לאמת את השמועה, מספר מרגלית בספרו, סר לבנק ביום שני וביקש להפקיד צ'ק על סך 50 דולר בחשבונה של לאה רבין. פקידת בנק "כסופת שיער" אישרה כי אכן קיים חשבון על שם רבין בבנק, ואף רשמה את מספר החשבון על גב הצ'ק. מרגלית שינן את המספרים. מהבנק מיהר מרגלית לדובר שגרירות ישראל, אבי פזנר, כדי לספר לו על מה שאירע בבנק. אחר-כך שידר את הידיעה למערכת עיתון "הארץ" בישראל במכונת טלקס.

הידיעה על חשבון הדולרים של לאה רבין פורסמה בעמודו הראשון של "הארץ", אולם בספרו טוען מרגלית כי "אי-אפשר להחביא ידיעה כזאת, אבל 'הארץ' קיצץ בכנפיה. היא פורסמה ב'מרתף' העמוד הראשון [...] בתחתיתן של כותרות אפרוריות לפיהן 'מבקר ההסתדרות בודק חברות שהוזכרו במשפט ידלין' ו'רבין בכנס הפדרציה הספרדית'". עוד הוא כותב כי "גדעון סאמט, עורך המשנה של 'הארץ' בתל-אביב, נותר צונן [...] היתה ידיעה יפה מאוד, אמר לי עם פרסומה בשיחת טלפון לוושינגטון, ואין צורך בהמשך. הכותרת בעיתון עשתה את שלה וסיימה את תפקידה, השאר יתנהל מישראל עצמה".

אולם בכך לא הסתיימה הפרשה, וגם לא חלקו של מרגלית בה. הוא כותב בספרו כיצד סיפר על החשיפה לעיתונאי מתי גולן, אז הכתב המדיני של "הארץ", שאיתו היה לו "ניסיון מוצלח בעבודה עיתונאית משותפת". גולן היה זה שאיתר את פתיר, לבקשת מרגלית, כדי לבקש ממנו תגובה רשמית. לטענת מרגלית, גולן גם ניסה להעביר את הידיעה לערוץ 1 כדי שתשודר במהדורת "מבט לחדשות", אולם לטענת מרגלית, דן שילון, עורך המהדורה באותה עת, סירב לשדרה. גולן, מספר מרגלית, התעמת בעבר עם רבין על רקע נסיונו של האחרון למנוע את פרסום ספרו של גולן שהיה מבוסס על הפרוטוקולים הסודיים של שיחותיו של קיסינג'ר במהלך מסע הדילוגים שלו במזרח התיכון בתקופת הסכמי הביניים. "תמיכתו העיתונאית היתה נתונה ליריבו המובהק, שר הביטחון שמעון פרס", כתב מרגלית, ו"עם הגילוי על חשבון הבנק חש גולן כי נקרתה הזדמנות למהפך בצמרת". מרגלית כותב כי גולן אמר לו: "אתה חייב לשלוח לעיתון עוד ידיעה על חשבון הדולרים, פשוט חייב. אחרת הסיפור הזה ימות".

מרגלית התקשר אז לדודה של לאה רבין, פרופ' דוד נחמנסון, מדען בעל שם שהתגורר בניו-יורק. נחמנסון היה הממונה על החשבון, כפי שנודע למרגלית בבדיקה שביצע בבנק, ומי שאליו נשלחו כל המסמכים הקשורים לפעילות שנעשתה בו. מרגלית מספר כי לנחמנסון כבר נודע על פרסום פרשה הפוגעת ברבין, אולם הוא לא ידע כי מרגלית הוא העומד מאחוריה. נחמנסון אמר למרגלית, בתשובה לשאלתו, כי אין בידו מסמכים הקשורים לחשבון הבנק, משום שהוא משמיד אותם מיד עם הגיעם. זאת, מאחר שלאה רבין אמרה לו כי היא אינה זקוקה להם. מרגלית שידר ל"הארץ" ידיעה המספרת על כך שנחמנסון משמיד את המסמכים הקשורים לחשבון הבנק. הידיעה התפרסמה, אולם לא באופן מובלט, ובעמוד פנימי ("באותיות טל ומטר, בכותרת זעירה בעמוד חמש, טור שבע", כותב מרגלית). מרגלית כותב כי ב"הארץ" התייחסו באופן צונן לחשיפה מאחר שהמו"ל והעורך הראשי, גרשום שוקן, הסתייג מטיפול עיתונאי בפרשות כספיות "מלוכלכות" (מרגלית כותב כי בנו של שוקן, עמוס, ששימש אז מנכ"ל העיתון והיה בשירות מילואים, חשב אחרת מאביו והעניק למרגלית מענק של 1,000 דולר).

בעקבות החשיפה התנהל מאבק פוליטי סביב העמדתו של רבין לדין. במשרד האוצר טענו שעד כה הוטל קנס כספי על מי שעבר עבירות החזקת מטבע חוץ, בלי שהוגש כתב אישום או נערך משפט. שר האוצר יהושע רבינוביץ' לא מיהר להטיל קנס ובכך למנוע הגשת כתב אישום. היועץ המשפטי לממשלה אהרן ברק הורה להעביר את התיק ממשרד האוצר לטיפולו, והורה על העמדתם לדין של רבין ואשתו. בעקבות המלצת ברק התפטר רבין מראשות הממשלה. אחרי ההתפטרות המליץ ברק שלא לתבוע את רבין, אלא רק את אשתו.

ההתפטרות לא הביאה לנפילת הממשלה, ואת רבין החליף פוליטיקאי אחר ממפלגתו, שמעון פרס. אלא שבעקבות מה שכונה "התרגיל המבריק", הוקדמו הבחירות למאי אותה שנה והניבו מהפך פוליטי. לראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל הפסידה מפלגת העבודה את השלטון. פרשת "חשבון הדולרים" עמדה ברקע הבחירות, יחד עם שערוריות ופרשות שחיתות אחרות הקשורות למפלגת העבודה: השר אברהם עופר והמועמד לנגיד בנק ישראל אשר ידלין נחשדו בשחיתות. עופר התאבד וידלין נשלח לכלא.

לטענת מרגלית, כבר באותה שנה מסר הבנק נתונים שלפיהם "לא מדובר בסכום זעיר, כפי שטענה משפחת רבין בתגובתה הראשונה. גם לא היה זה חשבונה של לאה בלבד. שמו של יצחק התנוסס עליו לצדה כשותף מלא". "מעריב" חשף מאוחר יותר כי משפחת רבין החזיקה שני חשבונות בנק לא-חוקיים. אליבא דמרגלית, מקורו של הכסף בחשבון הדולרים היה שכר שקיבל רבין תמורת הרצאות בעת שכיהן כשגריר ישראל בארצות-הברית. לטענת מרגלית, כשחזר ארצה ב-1973 סירב רבין למסור דין-וחשבון מפורט על הכנסותיו הצדדיות בעת שכיהן כשגריר. לאחר שהתפטר, כותב מרגלית, נכתב ב"ניו-יורק טיימס" כי רבין הרוויח 90 אלף דולר עבור ההרצאות, וכי לא שילם מס על הכסף, לא בישראל ולא בארצות-הברית.

לאורך השנים סירב מרגלית, לדבריו, לגלות מי היה המדליף. היו שטענו כי המדליף היה שמעון פרס. מרגלית כותב בספרו כי "רק ב-1996, כשביקרתי בביתו לשיחה שנמשכה שלוש שעות, עלה הנושא. רבין כבר לא בין החיים, אך שוחחנו גם עליו; וכשעלה עניין חשבון הדולרים שאל פרס במפתיע: מי נתן לך אז את הידיעה עליו?". מרגלית כותב כי היו שני מקורות: את הראשון הוא מכנה יו"ד, וכותב כי הוא עדיין מתעקש לשמור על אלמוניותו (1997). יו"ד לא היה זה ששמע מפקידת הבנק על אודות קיומו של החשבון, אלא זה ששמע את השמועה מכלי שני ושלישי ודיווח עליה לרעייתו של מרגלית. המקור השני, לדברי מרגלית, היה יורם סתר, קצין חיל האוויר ששמע את הסיפור מהפקידה.

לדברי מרגלית, בשיחה שניהל עם ברק לאחר הבחירות סיפר לו הלה כי הידיעה הראשונה שפורסמה בנושא, בעמודו הראשי של "הארץ", "לא הדליקה אצלו שום נורה אדומה", ודווקא הידיעה המוצנעת שהתפרסמה מאוחר יותר, על אודות ההנחיה של לאה רבין לנחמנסון להשמיד את מסמכי הבנק, עוררה את ברק לחשוב "שמא יש לפרשה היבט פלילי". "לא אחת תהיתי מה היו תולדות הממשל בישראל אלמלא טילפנתי לפרופ' נחמנסון בניו-יורק", כותב מרגלית, "אבל כידוע, 'אם' ו'אילו' אינם מקובלים בתיעוד ההיסטוריה".

באותה עת התגלה כי גם לשר החוץ לשעבר אבא אבן יש חשבון דולרים בארצות-הברית, אולם אבן גייס עדויות בעל-פה שלפיהן היה לו אישור להחזיק בחשבון. היועץ המשפטי ברק החליט לא לתבוע את אבן, מאחר ש"רבין אישר שעבר על החוק וטען שזה לא חשוב, ואילו אבן הכחיש שעבר על החוק".

חמישים יום לאחר הפרסום הועמדה לאה רבין לדין ונידונה לקנס של רבע מיליון לירות. אף שהוא עצמו לא הועמד לדין, הדגיש רבין במהלך תקופת המשפט כי חשבון הדולרים הוא חשבון משותף לו ולאשתו. "האחריות משותפת לשנינו, מוסרית ופורמלית. אין מקום להפרדה בין לאה וביני, ואני נושא באחריות כמוה" ("פנקס שירות", יצחק רבין, עמ' 560). נושא תשלום הקנס גרר פרשייה אחרת, "פרשת 'ל'אקספרס'".

לדברי מרגלית, כמה חודשים לאחר פרסום הפרשה אירגן כתב "הצופה" שאול שיף פגישה בין מרגלית לרבין. "אמרתי לראש הממשלה המודח כי 'בעניין ההוא' השארתי לו פתח מילוט. הרי בשיחתי הראשונה עם דן פתיר בניו-יורק רמזתי לו כי אם רבין יכחיש בלשון נמרצת את קיומו של החשבון, לא אחטט בעניין. רבין – באחד מרגעיו היפים – הביט בי, וחוורונו התחלף בסומק. הוא הגיב: 'אז מה רצית, שאשקר לך?'".

שנים אחר-כך התברר כי הפרשה היתה יכולה להיחשף קודם לכן, אלא שהעיתונאים יגאל לביב ואורי אבנרי נמנעו מפרסומה ואף הזהירו את רבין מפני החשיפה. מרגלית כותב בספרו כי "בעיקרו של דבר היה [אורי אבנרי] יותר פוליטיקאי מאשר עיתונאי. זה נחשף ב-1997. כ-20 שנים קודם קיבל העיתונאי יגאל לביב מ'העולם הזה' מידע על חשבון הבנק של לאה ויצחק רבין. כפי שסיפרו עתה אבנרי ולביב ב'מעריב', הם לא פעלו על-פי הדיבר הראשון של כל עיתונאי. הם לא וידאו ולא פירסמו את הסקופ, אלא פנו אל רבין להזהירו שיסגור את החשבון ויטשטש את העבירה". בספרה על אודות "העולם הזה" כותבת ניצה אראל: "לעתים נמנע העיתון מפרסום מסיבות פוליטיות.

פרשה ידועה שבה גבר השיקול הפוליטי על השיקול העיתונאי היתה פרשת חשבון הדולרים של לאה ויצחק רבין. המידע הגיע לכתב 'העולם הזה' יגאל לביב ב-1976, אך אבנרי החליט שלא לפרסמו מחשש לנפילת ממשלת רבין ולעליית הליכוד, ופנה לרבין כדי להזהירו שיסגור את החשבון. רבין התפטר לאחר שהמידע התפרסם כעבור חודשים אחדים על-ידי דן מרגלית בעיתון 'הארץ'" ("בלי מורא, בלי משוא פנים", עמ' 306). לביב עצמו סיפר כי לאחר שנחשפה הפרשה, חשד כי יועצו של רבין לא העביר לו את האזהרה, אולם הוברר לו כי לא כך. לדבריו, רבין העביר את הטיפול בעניין לאשתו, אולם היא לא סגרה את החשבון. עוד סיפר לביב כי אבנרי ניסה למנוע את הפרסום כיוון שבעקבות שיחות אישיות שהיו לו אז עם רבין, האמין כי הלה ינסה לכונן שלום עם הערבים ולכן חשש לפגוע בו.