קיים לפעמים בלבול בין המושגים "לא לציטוט", "לא לייחוס", וביטוי העגה "אוף דה רקורד". "לא לציטוט" פירושו שאין לפרסם את דברי המקור, "לא לייחוס" פירושו שניתן לפרסמם, אולם בלי לייחס אותם אל המקור. הביטוי "אוף דה רקורד" מתפרש בדרך כלל כ"לא לציטוט", בהתאם לפירושו באנגלית. המינוח באנגלית ל"לא לייחוס" הוא "Unattributable".
יש הסוברים כי מקור הביטוי הוא אנגלי: "במשרד המרשם המלכותי באנגליה, מעין מחלקת היסטוריה רשמית. לא להניח לדבר מה להירשם, פירושו היה למנוע פומביות מאירוע מסויים" ("עיתונות זה לא מקצוע", הגר אנוש, הוצאת סינקורד 1985). מילונים אמריקאיים טוענים כי מקור הביטוי בעגה המשפטית האמריקאית, ועיתונאים החלו להשתמש בו בשנות השלושים של המאה העשרים. לפי הסבר זה, ה"רקורד" אינו רשומה מלכותית אלא רשומה משפטית, ומתייחסת למחיקת עדות מרשומות בית המשפט בשל היותה לא ראויה או לא רלוונטית.
באנגלית קיימים מושגים נוספים, משלימים למושג "אוף דה רקורד", אולם הם לא נהוגים בעברית. מושגים משלימים באנגלית הם: "On the Record", הצהרה פומבית, לציטוט; "Just for the record", ביטוי מקדים לאמירה, לצורך הבהרה והדגשה.
עוד בנושא
"כל מי שקורא בעקביות את מאמרי הפובליציסטיקה המתפרסמים בתקשורת עשוי לחשוב כי העיתונות העברית היא מעוז הדמוקרטיה האחרון במדינת ישראל. נושאים ערכיים כמו זכות הציבור לדעת, חופש המידע, שקיפות פעילותם של מוסדות ציבוריים, הפלורליזם הרעיוני וחופש המחשבה והביטוי עולים בה לעתים קרובות, כאשר התקשורת מציגה לרוב קו אחיד וליברלי התומך בכל אלה ומכיר בחשיבותם העקרונית.
אלא שמתברר שגם לערכים הנעלים הללו יש גבול ברור, גבול העובר לעתים קרובות בדיוק על מפתן דלתן של מערכות התקשורת עצמן. העיתונאי הישראלי המצוי רשאי לבקר את מדיניותו של ראש הממשלה, ללעוג לנשיא המדינה, לחלק ציונים לחברי-הכנסת, לקבוע אם מעשי צה"ל בשטחים נכנסים תחת ההגדרה 'פשעי מלחמה' ולדווח על הרגלי המיטה של כוכבי נבחרת ישראל. אולם כשהדבר מגיע לדיבובם על מקומות עבודתם, יעדיפו רוב העיתונאים להתפתל, להתחמק, להדליף, למצוא לעצמם מקורבים ולקבוע שיא עולמי חדש בשימוש בביטויים 'אוף דה רקורד', 'לא לציטוט' ו'לא לייחוס'".
("שומרים על זכות השתיקה", ארן ליביו, "העין השביעית", גליון 37)