באביב 1998, לקראת שבוע הספר אשתקד, יצאה לשוק הביוגרפיה "חייל מספר אחת" שכתבו בן כספית ואילן כפיר על אהוד ברק. זו היתה מהדורה ראשונה, גולמית, מרושלת למדי ועמוסה בטעויות עובדתיות. מאז הספר לא מפסיק להשתנות. פרקים מתווספים ונמחקים, פסקאות נעלמות, משפטים מעודנים, תרגומים "מסתלפים" להם, כך מעצמם. פעם הספר הוא מסמך עיתונאי כביכול, ופעם אחרת הוא חומר תעמולה לכל דבר. פעם כותביו אחראים לתוכנו, וכשנוח להם הם מתנערים. מדובר בספר מפלסטלינה – צריך רק ללוש ולעצב מחדש.

כפיר כתב את הפרקים הקשורים לקריירה הצבאית של ברק, כספית את הפרקים הפוליטיים. הספר – ביוגרפיה אוהדת מאוד (עובדה שכפיר בפרוש גאה בה) – כלל בכל זאת, במהדורתו הראשונה, כמה קטעים נשכניים יותר עם ביקורת על תפקודו הפוליטי של ברק. קטעים אלה, שנכתבו על-ידי כספית, שונו או נעלמו במשך הזמן.

דוגמה, אחת מיני רבות: במהדורה הראשונה כספית מתאר בהרחבה את הרגליו הקולינריים של ברק. "ברק הוא 'נשנשן' לא קטן", כותב כספית, "לא מדלג על מגשי תקרובת למיניהם המוגשים בישיבות השונות, מזמין עצמו לצלחותיהם של אחרים, מנגב ואוסף כל דבר אכיל הנקרה על דרכו. התופעה, המעוררת פה ושם חיוכים, גורמת לו לעלות מדי פעם במשקל. כשזה קורה, גוזר ברק על עצמו גזירות קשות... לא תמיד, אגב, זה מצליח".

הקטע הזה הושמט במהדורות הבאות. כפיר מודה שהופעלה צנזורה מטעם ברק: "יהודה שיף (המו"ל) קיבל ביקורת מחבר של ברק. הוא אמר, 'עשיתם לו עוול גדול והצגתם אותו כאילו הוא נשנשן'. יהודה החליט שאם זה פוגע, נוריד את זה. הוא אפילו לא התייעץ איתנו. אני חושב שזה היה צריך להישאר".

השינוי האחרון, והמשמעותי, התבצע במהדורות האחרונות, אחרי שהתקבלה ההחלטה להקדים את הבחירות. פרק 27, האחרון והביקורתי ביותר כלפי ברק, וצץ בחצי, והחצי הנותר עודן מאוד. בסופו הוצמד פרק חדש שעיקרו תשקיף לקראת בחירות 99'.

הנה כמה קטעים שלא תזכו לראות בספרים מהחודשים האחרונים: "מי שהיה התקווה הגדולה של המפלגה נתקע על המסלול ולא מצליח להמריא... בכל הקשור בתקשורת, לוקה ברק מן היסוד... הוא חסר ניסיון, הוא מהסס כשלא צריך וחותך כשלא צריך. שומע יותר מדי עצות לא טובות ומקיף את עצמו בפחות מדי אנשי מקצוע מנוסים... מה קרה לאהוד ברק? מדוע אינו מצליח להמריא?... ברק השתלט על מפלגת העבודה כשהוא מפגין סגנון המזכיר את דרך ההשתלטות של בנימין נתניהו על הליכוד. הנחישות, התכנון המדוקדק, ניצול המצבים, הדורסנות והאכזריות". קטעים אלה ואחרים הופיעו במהדורה הראשונה, ולא הופיעו במהדורות בתקופת הבחירות.

קטעים אחרים הושארו, אך עברו תיקון קל, התאמה לרוח החדשה. במקום: "סדרה של שגיאות קשות, התבטאויות לא מוצלחות ומהלכים שגויים הפכו את ברק למטרה להתקפות קשות מבית ומחוץ. במפלגתו ציפו שינפיק חזרה מהירה לשלטון, אך זה לא קרה" (מהדורה ראשונה), קיבלנו: "...עשה טעויות שחלקן נבעו מחוסר ניסיון פוליטי. אחת הגדולות שבהן היתה פיטורי עובדים במפלגת העבודה. הוא האמין בייעול. הם ציפו ממנו לרגישות יתר".

אילו קטעים הושארו בשלמותם? סיפורים נחמדים. ברק צוחק מהחרצופים, ברק נבוך כשדב גילהר, כתב ערוץ 2, תופס אותו מנגן בפסנתר, תיאורו של ברק כ"צבר מחוספס, תמים ואופטימי". אף חבר של ברק לא התקשר להתלונן על דיוקן מחמיא שכזה.

לכפיר יש הסבר: "טבעי שהורדנו שלושה עמודים מהספר והכנסנו טקסט אקטואלי יותר במקומו. אין בזה שום עניין פוליטי, אלא אילוצים של הפקה. תאמין לי אני אפילו לא יודע מה מופיע בעמודים שהורדנו. לזכותו של ברק ייאמר שהוא אף פעם לא בא וביקש לשנות".

ברור. בשביל מה יש חברים. אבל גם גרסת הבחירות נראית כמו שינוי מסיבות ידידותיות.
תראה, בגדול, הספר מאוד ידידותי לברק, ואני לא מתכחש לכך. אני מכיר את ברק מאז הלילה של ה-9 במאי 72' בסבנה. הייתי שם עם עוד עיתונאי, וברק, אז סגן-אלוף, יצא מהחשיכה והזהיר אותנו. הוא אמר: "כל הכבוד ליוזמה העיתונאית שלכם, אבל המחבלים עלולים לפגוע בכם". הוא היה מאוד לבבי. מאז אני מתעמק בו, עוקב אחריו באופן אובססיבי. אני לא מסתיר את הערכתי הרבה אליו.

ואיפה בן כספית בכל הסיפור הזה? כספית, לדבריו, אינו נהנה מתמלוגים על מכירת הספרים, ומעורבותו מסתיימת עם כתיבת פרקי הספר וקבלת שכר סופרים עליהם. "כל השינויים שהתבצעו בספר אינם על דעתי", הוא אומר.

לא מפריע לך שמשנים ומעדנים קטעים שאתה, כעיתונאי, חתום עליהם?
ודאי שאני מסתייג מזה, ואני גם כועס. זה מעשה לא אתי וטיפשי גם מצד ברק וגם מצד המו"ל יהודה שיף. שקלתי להגיש תביעה משפטית, אבל לא היה לי זמן וכוח לזה, ואני מקווה שברק יכלכל את צעדיו כראש ממשלה יותר טוב מאשר במקרה זה.

למה בכלל שיתפת פעולה עם כפיר מלכתחילה?
כשכתבנו את הספר, מי ידע שהדברים יתגלגלו לכך? אם הייתי יודע לא הייתי משתף פעולה.

היתממותו ושאננותו של כספית נראות מוזרות. מדוע הוא ממשיך להבליג על שינויים המתבצעים לאורך חודשים? על-פי עו"ד משה רונן, מחבר הספר "אתיקה עיתונאית", גם החוק וגם האתיקה מנוגדים להתערבות הצנזורה שביצעו המו"ל יהודה שיף ואילן כספי בחיבוריו של כספית: "ישנו סעיף בחוק זכויות היוצרים שנקרא זכות מוסרית, ובו נקבע בבירור כי מחבר ראשי שלא תיעשה ביצירתו כל פעולה של פגימה, סילוף או שינוי". באשר לסוגיה האתית, סבור רונן שטענת חברו של ברק אינה תופסת: "החבר בעצם דיבר על פגיעה בפרטיותו של ברק. אבל הגנת הפרטיות אינה עומדת במקרה זה, כיוון שאם איש ציבור אינו מסוגל לשלוט ביצריו, יש בכך עניין לציבור".

עושה עסקים עם חברים

גם בסביבתו של אהוד ברק גילו את הפוטנציאל הידידותי הטמון בספרו של אילן כפיר. אלפי ספרים נקנו במחירים מוזלים על-ידי עמותת ברק לראשות הממשלה מהמוציא לאור, גלי אלפא תקשורת. התעריף נקבע לפי גודל ההזמנה: יותר ספרים – פחות מחיר. כל ספר שעמותת ברק קונה משמעותו תמלוגים למחבר, אילן כפיר. הספר חולק לדור הצעיר: חיילים בטרמפיאדות, סטודנטים באוניברסיטאות וגם סתם אזרחים שהתקשרו וביקשו.

אבל הקשרים העסקיים בין כפיר, אלפא-תקשורת וישראל-אחת מתרחבים ומסתעפים מרגע שבישראל-אחת מגלים את התרגום של הספר לרוסית. את התרגום ביצעה חברת ע.ש.ר – עיתונות ברוסית, שכפיר הוא אחד מבעליה. ע.ש.ר מוציאה לאור שלושה עיתונים בשפה הרוסית: "פנורמה", "24 שעות" ו"גלובוס". חברת אלפא-תקשורת, המו"לית של "חייל מספר אחת", מעבירה את התרגום כעבודה קבלנית לחברתו של כפיר ומשלמת בעבור שירותי תרגום והדפסה ברוסית. המתרגמת, לודמילה לאגוש, היא עורכת העיתון "24 שעות".

במטה ההסברה של מפלגת העבודה רוכשים, לדבריהם, 7,800 ספרים ברוסית ומחלקים אותם באמצעות פעילים לכל דורש, ובחינם. אלפא-תקשורת מוכרת למפלגה את הספרים במתח רווחים מינימלי, כמעט במחיר עלות. כפיר, שנהנה הפעם מהעסקה גם כמפיק עבור המו"ל, מחליט לוותר על התמלוגים המגיעים לו כסופר.

מה מקור הפילנתרופיה הזאת?
רציתי לסייע לברק. רציתי שהוא ייבחר. פשוט רציתי שהוא ייבחר. זיהיתי את הפוטנציאל של הספר בקרב קהל היעד הרוסי. הבנתי שאם אני אוותר על התמלוגים, ישראל-אחת תוכל לרכוש אותו במחיר זול. ה

ספרים ברוסית נחטפים כמו לחמניות, ובישראל-אחת אוזלים העותקים. כפיר נחלץ לעזרה: הוא רוכש את הספרים (שהוא עצמו כתב) ומחלק אותם, חינם אין כסף, לכל מי שרוכש את אחד מעיתוניו. 25 אלף ספרים מחולקים בשיטה זו. מחיר עיתון: חמישה וחצי שקלים. מחיר הספר גבוה יותר, אבל כפיר אומר שהמכירות של עיתוניו עלו ב-30 אחוז בתקופה שלאחר המבצע, ולפיכך החזיר את ההשקעה.

המבצע הגרנדיוזי הזה, המקביל למבצעים של מטה ההסברה של ישראל-אחת, מלווה בפרסומת בטלוויזיה הרוסית בכבלים, NTV. במהלכה נראה ברק לאחר שחרור חטופי סבנה ולצדו של יצחק רבין. מתחת מופיעה הכיתובית "חייל מספר אחת". להוציא כיתובית עם שמות העיתונים של כפיר בסופה, היא נראית כמו תשדיר תעמולה מוזמן. ואכן ישראל-אחת מבקשת לעשות שימוש בפרסומת, וכפיר נענה בחיוב ומוסר לידיהם קלטות. במטה הרוסים של ברק מכינים סרט תעמולה עבור העולים ומשלבים בו את הקטעים מהפרסומת של כפיר.

כל אותו זמן מגישים בליכוד תלונות לוועדת הבחירות המרכזית נגד כפיר וישראל-אחת על שידורי תעמולת בחירות בטלוויזיה, ועל חלוקת ספרי תעמולה במתנה, בניגוד להוראות חוק הבחירות: דרכי התעמולה. מתוך התצהירים מתברר כי הגרסה הרוסית לספר של כפיר היא גרסה מצונזרת. או במלותיו של כפיר: "המהדורה המתורגמת והמעובדת של הספר שחולקה לקוראי העיתון אינה מהווה העתק של הביוגרפיה שיצאה לאור בעברית... ממנה הושמטו הפרקים העוסקים בנושאים פוליטיים או אידיאולוגיים השנויים במחלוקת". כך מתייחס כפיר לקוראיו הרוסים. מוכר להם גרסה מצונזרת. מה זה כבר משנה להם?

במשך כל מערכת הבחירות מחולקים לעולים מרוסיה ספרים בנוסח "פרבדה" על אהוד ברק. ללא פרק 23, למשל. בפרק זה מתוארת השתלבותו של ברק בחיים הפוליטיים ובמשרד הפנים, המלא באנשי ש"ס. ההנחה היא שהתיאורים על היחסים החמים שנרקמו בינו לבין מנכ"ל המשרד עמרם קלעג'י, שריד מתקופת דרעי ("מערכת היחסים ביניהם היתה מפתיעה... ברק הבין שיוכל להפיק תועלת רבה מנסיונו... הם נהגו לדבר על הטרקטורים שלהם במשך שעות"), והקשר האמיץ עם יפה ניקוטין, ראש הלשכה ובתו של הרב עובדיה יוסף, אשר בכתה כשנאלצה להיפרד מברק – לא ישפיעו לטובה על תדמיתו של ברק בעיני העלייה הרוסית בעידן פאד נאש קונטרול.

גם פרק 27 לא תורגם. הפרק, שהוא מעין סיכום של דרכו הפוליטית הקשה של ברק כפוליטיקאי, כבר עבר, כפי שציינו, צמצום משמעותי במהדורה העברית. מהקוראים הרוסים חסכו גם את מה שנותר.

ומה מניעיו של כפיר? באוזני "עין השביעית" הוא מתוודה, בלי למצמץ, שרצה לסייע לברק. הגרסה שהציג בתצהיר מה-11.4.99 לוועדת הבחירות המרכזית ונה: "השיקול היחיד והבלעדי שעמד בפני העיתון", כותב כפיר, "היה להגדיל את חשיפת העיתון ולקדם את מכירות העיתון באמצעות ספר מתורגם לרוסית. אין לעיתון כל כוונה להשפיע על דעותיהם של ציבור קוראיו". מתי היו דבריו מדויקים?

בינתיים פורצת פרשת הזיוף בעמ' 71, שהיה או לא היה, והציג את ברק כמי שמוכן למסור את ירושלים. מפלגת העבודה מכנסת מסיבת עיתונאים ומכריזה – "זיוף!". האצבע המאשימה מופנית חזרה לליכוד. מרבית העיתונאים קונים את ההסבר כמעט אוטומטית. זה מוזר, כי לפחות לכאורה היתה גם לישראל-אחת וגם לאילן כפיר אחריות מינהלתית לזיוף. אילן כפיר הוא זה שהפיץ אלפים רבים (אם לא רבבות) של ספרים שכללו את הגרסה הזאת. ישראל-אחת הצהירה, ברבים ובפני ועדת הבחירות, כי מדובר בחומר הסברה רשמי המחולק בידי פעיליה. מדוע הפיצו בקלות רבה כזאת אלפי עותקים מזויפים?

עוד באותו לילה מודפסים אלפי ספרים מחדש, הפעם עם התרגום הנכון לגרסה העברית. יהודה שיף מגיש תלונה במשטרה ופונה, לדבריו, לחברת החקירות שפרן. את ממצאי החקירה הוא מסרב למסור לידינו, אבל מצהיר: "החברה מצאה שהיתה פריצה למחשבים שלנו, אבל הם לא יודעים מי. יש עשרות עובדים".

הצל"ש השישי

כל אותו הזמן, מחובר בקשרים עסקיים עם ישראל-אחת, ממשיך אילן כפיר לעקוב אחרי מערכת הבחירות ואוסף חומרים לספר חדש. את חמשת הצל"שים של רק מיצה בספרו "חייל מספר אחת". את הצל"ש השישי יעניק לו בספר החדש. ליתר ביטחון, עומדות ב-17 במאי שתי כריכות שונות הממתינות כמו כל עם ישראל לתוצאות הבחירות: אם נתניהו יזכה יופיע דיוקנו בשער והספר יקרא "הקוסם"; אם ברק ינצח – ייקרא הספר "הצל"ש השישי". להתאמת התוכן לכותרת ידאגו אחרי המדגם.

ב-18 במאי מסתיימת העבודה על כתיבת הספר. עוד כיומיים הוקדשו לעבודת עריכה – והספר נשלח לדפוס. ב-25 במאי, כשבוע אחרי שהוכרז המהפך, היה הספר מונח על מדפי החנויות. למרות החיפזון המדהים בהכנתו אין המחברים מתביישים לכנותו: "בחירות 99' – הסיפור המלא". בפרסומת נכתב: "אין ספק ש'הצל"ש השישי' הוא הספר המעמיק והמקצועי ביותר שנכתב על אודות בחירות 99'. חנן קריסטל ואילן כפיר מציגים לקורא ניתוח מבריק...". זאת אף שכאשר סיים כפיר לכתוב את הפרק האחרון עדיין לא ידע אפילו את תוצאות האמת המלאות, אשר לפחות בכל הנוגע למפלגות המשיכו להשתנות בעקבות ספירת קולות החיילים.

ליהודה שיף, המו"ל, יש הסבר לבהילות: "יכולתי להוציא בעוד שנה ספר מדויק וברור, אבל אז לא יכולנו למכור אותו. כשעושים ספר, צריך למכור אותו כשהוא חם. ביוני, ספר כזה כבר לא יהיה אקטואלי והוא לא ימכור יותר.
התהליכים כל-כך אינטנסיביים ואקטואליים שכבר אחרי חודש ספר על הבחירות נראה פרהיסטורי".

אבל התוצאה היא לא מדויקת ולא מעמיקה.
תוך עשרה ימים הוצאנו ארבע מהדורות, ובכל אחת מהן עשינו תיקונים. אנשים מתקשרים ומבקשים לתקן – אז אנחנו מתקנים. מדובר בדברים קטנים כמו תאריכים ושמות בדרך-כלל.

שיף צודק. ספר צריך למכור, בדיוק כמו שעיתון צריך למכור. אבל נדמה שלספר טוב, בניגוד לעיתון, יש חיי מדף ארוכים, ולפיכך ראוי שיכלול שני מרכיבים נוספים: האחד הוא רמת דיוק גבוהה והשני פרספקטיבה מעמיקה יותר על האירועים. ספר הבחירות של כפיר אינו כולל אף אחד ממרכיבים אלה. עיקרו עיסוק בכרוניקה, רכילותית לעתים, על מטות ההסברה והתמכרות לסקרי דעת קהל. אין מעקב אחר תופעות חברתיות, אין ניתוח של תוצאות על-פי אזורי יישוב, אין ניסיון להבין לעומק מה מקור האכזבה של ציבורים רחבים, שנחשבו תומכי ליכוד, מבנימין נתניהו.

פרק 20 בספר מתאר את צמיחתן ופעילותן של עמותות א.א.א. וברק לראשות הממשלה. עמותת ברק, שלה מוקדשים תיאורים מחמיאים מאוד בפרק זה, היא העמותה שקנתה אלפי עותקים מספרו הקודם של כפיר. "אלוהים נמצא בפרטים הקטנים", אומר ברק בשיחה המתוארת בספר בין ברק לאורנה אנג'ל, כאשר ניסה לגייס אותה לניהול העמותה. "ברק מעולם לא אמר את המשפט הזה", מעידה אנג'ל.

על כריכת הספר, כבר שכחו כולם, חתומים שני שמות: חנן קריסטל ואילן כפיר. שמו של קריסטל, הפרשן הפוליטי של קול-ישראל, מופיע ראשון, ככותב בכיר, או לפחות שווה זכויות. ביקשתי לשאול את קריסטל כמה שאלות על תוכנו של הספר והוא ענה: "אל תשאל אותי, אין לי מושג. את הספר כתב אילן כפיר. אני חתום ואחראי רק להקדמה. חוץ ממנה מדובר בספר של אילן". 

אבנר הופשטיין כותב ב"ידיעות אחרונות"

שלוש גרסאות לחפרפרת

האם אכן היתה חפרפרת בליכוד, ואם כן, מה זהותה ומה מידת בכירותה? עד עכשיו, שבועות אחרי הפרסום הראשון בעניין זה, קשה לענות על השאלה. מה שבטוח, אם לא חפרפרת – לפחות היתה זיקית. היא החליפה צבעים וצורות לפי תזמונו של כפיר.

כפיר חשף את הסיפור בתוכניתו של נסים משעל "משעל חם", כחלק מראיון לגיטימי לצורכי קידום ספרו. משעל מיהר לקנות את הסחורה, בלי לבדוק לעומק את טיבה, כך לפחות מודים הוא ועורכו, ישראל סגל. "אנחנו רק האכסניה", הם מסבירים. התוכנית נפתחה בקדימון מצלצל ומהדהד: חפרפרת בליכוד העבירה מסרים. בהמשך פנה משעל לכפיר: "אתה חושף [בספרך] את סיפור החפרפרת שהיתה לברק בתוך מטה הליכוד. זה יהיה חוצפה לשאול אותך מי זה?".

כפיר: "מדובר בבכיר בליכוד, אולי הייתי מגדיר את זה אפילו בכיר מאוד".
משעל: "שר בליכוד? שר?".
כפיר העלה חיוך על פניו: "אם אתה אומר, אני לא אכחיש אותך".

בהמשך תהה משעל מדוע כפיר אינו חושף את שמו של השר, וכפיר מנמק: "חשבנו, החלטנו שלא. קודם כל דיסקרטיות. שתיים, צנעת הפרט. אין לי שום עניין לגמור לאיש את הקריירה".

כפיר מבהיר אפוא למשעל כי הבכיר עצמו אינו המקור לסיפור, ונותן את נימוק מספר אחת: צנעת הפרט, דיסקרטיות ומעין אמפתיה למצבו הקשה של הבכיר (דאגה לעתיד הקריירה שלו). זהו טיעון מופרך. בינתיים זועמים ובצדק שרי הליכוד: כולם חושדים וכולם מצטדקים. כל שרי הליכוד חותמים על עצומה הקוראת לכפיר לחשוף את שמה של החפרפרת. באותו רגע קורס הטיעון של כפיר על דיסקרטיות וצנעת הפרט.

אבל כפיר מתחפר בשלו וממציא נימוקים חדשים. אריה אבנרי מספר בתוכנית דוקו-מדיה ברשת ב' על שיחת בירור שקיים עם כפיר, שהסביר לו כי אינו יכול לחשוף את שם החפרפרת כיוון שהוא משמש מקור שלו בעניינים אחרים. במלים אחרות: כפיר חייב לחפרפרת, ולכן החליט להגן עליו. הטיעון מספר שתיים של כפיר, אם כך, הוא חמור יותר. בינו לבין החפרפרת מתקיימים יחסים של "שמור לי ואשמור לך".

כפיר לא דבק זמן רב מדי גם בגרסה הזאת. אביב לביא מ"הארץ" שמע ממנו, ימים ספורים אחר-כך, גרסה אחרת: היה שר מהליכוד שסיפר לכפיר שראש הממשלה מרגיש שהוא עומד להפסיד ושמצב רוחו קשה. נתניהו, על-פי אותו מקור, עשוי לנקוט אמצעים חריפים כדי לשפר את מצבו, משהו בנוסח פעולה נגד האוריינט-האוס. כמה ימים אחר-כך, סיפר כפיר ללביא, הוא שמע מאנשי ישראל-אחת שדברים ברוח זו נאמרו להם על-ידי בכיר בליכוד. "כפיר עשה אחת ועוד אחת", כותב לביא, "והגיע למסקנה שאותו שר שוחח איתו וגם איתם".

גרסה מספר שלוש של כפיר, אם כך, שומטת כמעט לחלוטין את הקרקע מהסקופ שלו. לכל היותר יש לו השערה בלתי מבוססת לחפרפרת. העובדה שבכיר (או אפילו בכירים) בליכוד מביעים הערכות על מצבו הקשה של נתניהו עדיין אינה הופכת אותם לחפרפרות.

אחרי ששמענו את גרסאות כפיר בתקשורת, מעניין לבדוק מה כתוב על ה"חפרפרת" בספרו. פרק 15 בספר נושא את השם המבטיח "חפרפרת בליכוד".

החפרפרת מוזכרת בארבעה משפטים בלבד, שהמרכזי בהם: "ליוני קורן, שמונה בתחילת ינואר לראש המטה האישי של ברק, היתה משימה מיוחדת – שתילת חפרפרות במחנה האויב. ההישג הגדול היה גיוס של בכיר בליכוד, שנשבע להפיל את נתניהו". זה כל הסקופ.

יוני קורן, האחראי, כביכול, על שתילת חפרפרות: "אני לא יודע על שום חפרפרת. אני יודע שהגיע אלינו המון מידע מאנשים בליכוד, אבל אף פעם לא באופן ישיר. את מרבית האינפורמציה על מהלכי הליכוד המתוכננים קיבלנו מתשדירי הרדיו בבוקר – שרימזו כמעט תמיד על הכיוון של אותו ערב בטלוויזיה. גם אתר האינטרנט של הליכוד היה מלא בחומר שסייע להבין את דרך פעולתם".

בשיחה עמי מאשר כפיר, למעשה, את כל הגרסאות גם יחד. הוא הגיע למסקנה שיש חפרפרת מאותה שיחה כפולה עם בכיר בליכוד ובכיר בעבודה, הוא קיבל חיזוקים לקיומה של חפרפרת מאירועים אחרים שבהם ישראל-אחת ידעה מראש על תוכניות של מטה ההסברה בליכוד, הוא יודע (לטענתו) מי החפרפרת, והוא כן מרחם עליה, ומגן עליה בין היתר בגלל היכרותם הממושכת. שעות אחדות אחרי השיחה איתי מתראיין כפיר בתוכניתו של רם עברון "בקצב הנכון" בערוץ הראשון ושם יש לו גרסה חדשה: פעלו בליכוד הרבה חפרפרות, ולמעשה הוא הגיע למסקנה שאיש בליכוד לא רצה שנתניהו ייבחר מחדש לראשות הממשלה. המסקנה: כל מי שרצה בנפילתו של נתניהו הוא חפרפרת.

בתו של המנכ"ל

שלושה מנכ"לים יש לע.ש.ר – עיתונות ברוסית: אילן כפיר, אברהם גולדשלגר ואמנון נויבך. נויבך, איש עסקים, לשעבר מאנשי פרס, הוא מקורבו של ברק ומייעץ לו בנושאים כלכליים. מעורבותו של נויבך בהוצאת הגרסה ברוסית לא הפריעה לנויבך אחרת, בתו קרן, הכתבת הפוליטית של הערוץ הראשון, לדווח על פרשת הזיוף, הקשורה בעסקיו של אביה: "אז מה אתה רוצה לדעת על הספר?", היא שואלת את חיים יבין ב"מבט לבחירות" ב-5 במאי, "איפה הגרסה הנכונה, איפה האמת ואיפה הזיוף? מכל הבדיקות שערכתי מצטיירת התמונה הבאה...".

האם מוגזם לדרוש מכתב שלא יסקר עניינים הקשורים בחברה שאביו הוא מנכ"לה? קרן נויבך מסבירה: "אין קשר בין עבודתי המקצועית לפעולותיו הענפות של אבי, בין אם בתחום הפוליטי, העסקי או האישי. בנוסף, לא היה לי עד לרגע פנייתך מושג על הקשר של אבי להוצאת ע.ש.ר, וממילא, אם כך, לא היה יכול להיות שום ניגוד אינטרסים במצב של אי-ידיעה".

הקשרים לא מסתיימים בזאת. אמנון נויבך הוא גם מנהלה של חברת "שלל צבעים עיתונות", המחזיקה בגרעין השליטה של מניות ע.ש.ר-עיתונות. "שלל צבעים" מורכבת ממשקיע זר ומחברת נאמנות, ה.פ.ן שמה. ה.פ.ן משמשת חברת הנאמנות של משרד עורכי-הדין הרצוג-פוקס-נאמן. אחד ממנהליה של ה.פ.ן הוא יצחק הרצוג, שותף בהרצוג-פוקס-נאמן. יצחק הרצוג, כזכור, הוא גם אישיות מרכזית במפלגת העבודה, מקורבו של ברק ומיועד לתפקיד מזכיר הממשלה.

תגובת משרד הרצוג-פוקס-נאמן: "ההשקעה בחברת ע.ש.ר, שבה שותף אילן כפיר, היא של משקיעים זרים (חברת Valley Rainbow; א"ה), המיוצגים על-ידי הרצוג-פוקס-נאמן. לבקשת המשקיעים, מוחזקות מניותיהם על-ידי חברת הנאמנות של המשרד, ה.פ.ן, אשר יצחק הרצוג הוא אחד ממנהליה. אין לחברה כל זיקה למפלגת העבודה".

גליון 21, יולי 1999