שלדון ומרים אדלסון. ירושלים, פברואר 2011 (צילום: "העין השביעית")
שלדון אדלסון, בעל המניות בחברה המוציאה לאור את החינמון "ישראל היום", הגיש בשבוע שעבר לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב–יפו תצהיר המגולל מנקודת מבטו את סיפור עלייתו ונפילתו של החינמון "ישראלי".
זה כמה שנים שבבית-המשפט המחוזי מתבררות תביעה ותביעה נגדית בסוגיית החינמון "ישראלי". בצד אחד ניצבים אדלסון וחברת ניוזקו בע"מ, שאדלסון הקים לצורך השקעה בחינמון, ומן העבר האחר עומד, בין היתר, שלמה בן-צבי, בעל השליטה בקבוצת הירש-מדיה בע"מ, לשעבר מנהל חברת ישראלי-ניוז בע"מ, שהוציאה לאור את "ישראלי", וכיום הבעלים והעורך של העיתון "מקור ראשון".
אדלסון תובע למעלה מ-30 מיליון שקל, בטענה כי בן-צבי וחברות שבבעלותו נטלו לעצמם כספים שהשקיע בחברת ישראלי-ניוז. בן-צבי תובע מאדלסון 12 מיליון שקל, בטענה כי איל ההון האמריקאי וחברת ניוזקו שבבעלותו נסוגו מהסכם השותפות בין הצדדים באופן חד-צדדי ותוך הותרת חובות גדולים שהוא, בן-צבי, נאלץ לשלם.
בספטמבר האחרון הציג בפני בית-המשפט שותפו של אדלסון להקמת החינמון "ישראלי", שלמה בן-צבי, את גרסתו לאירועים במסגרת תביעתו. כעת הגיע שלב תגובת הנתבעים בתביעה שהגיש בן-צבי. על אף שאדלסון אינו משיב לכל ההאשמות של בן-צבי, בטענה כי רבות מהן "אינן רלבנטיות", הוא משרטט, כצפוי, תמונה שונה בתכלית של נסיבות רקימת השותפות העסקית ופירוקה.
"החלטתי להשקיע בשוק התקשורת בישראל החלה הרבה לפני שפגשתי את מר בן-צבי בשנת 2005", טוען אדלסון בתצהירו, שנכתב בשפה האנגלית. "[ההחלטה] שלי להשקיע בשוק התקשורת בישראל לא נבעה רק ממניעי רווח, אלא גם, ואולי בעיקר, מרצוני להציע לציבור הישראלי הזדמנות לתקשורת הוגנת ומאוזנת.
"[...] כאשר פגשתי את מר בן-צבי בחודש יולי 2005, מר בן-צבי הציג את עצמו כאדם בעל אמצעים נכבדים. מר בן-צבי אמר לי שהוא מתכוון להרחיב את עסקיו בשוק התקשורת הישראלי, באמצעות, בין היתר, השקת עיתון יומי, בסגנון 'מטרו', שיופץ בתחנות רכבת ומרכזי ציבור אחרים ויתחרה עם היומונים הגדולים בישראל. מר בן-צבי ניסה לעניין אותי, בין היתר, להשקיע בעיתון".
בתצהיר בן-צבי נטען כי בשלב כלשהו, לאחר שיצא העיתון, דרש אדלסון לשנות את אופיו לכיוון רציני ומעמיק יותר על-ידי גיוס עיתונאים בעלי שם, הגדלת מספר העמודים והעמקת סיקורו של התחום הפוליטי. "יידעו אותי כי מר בן-צבי ומר גרינברג [אריאל גרינברג, לשעבר מנהל פיתוח וקידום עסקי בחברת הירש-מדיה] טוענים כעת שהעיתון אמור היה להיות 'קליל' באופיו", מצהיר אדלסון.
"ההפך הוא הנכון. מר בן-צבי טען בפני למן הרגע הראשון שהעיתון יהיה עיתון איכות עם 'תוכן עשיר' ויופק על-ידי עיתונאים מכובדים ובראשו יעמוד עורך מוכר, ורק על סמך טענות אלו שוכנעתי להשקיע במיזם העיתונאי. לא היה לי כל עניין בהשקעה במוצר תקשורתי מאיכות ירודה. איני נוהג להשקיע במוצרים ושירותים מאיכות ירודה ואיני מאמין שעיתון מאיכות ירודה היה יכול להשיג את מטרות השקעתי".
אדלסון מצהיר עוד כי "אין זה ממנהגו" להשקיע ביחס 50:50 במיזמים, ועל כן דרש כתנאי הכרחי שתהיה לו השליטה בעניינים שונים כגון מינוי מנכ"ל ועורך ראשי. לדבריו, בן-צבי קיבל את דרישתו. "לו מר בן-צבי היה מתנגד לדרישתי זו, הייתי דורש 51% מהחברה או פשוט נוטש את ההשקעה", קובע אדלסון. עיקר המחלוקת בין הצדדים נוגע להסכמות שהושגו, או לא הושגו, בהקשר זה. בן-צבי טוען כי תמורת הענקת קול מכריע קיבל את הסכמת נציגו של אדלסון לשינוי אופי ההשקעה של חברת הירש ב"ישראלי". אדלסון ונציגו מכחישים זאת מכל וכל.
"לא היתה כל כוננה לניוזקו (או לי) לנטוש את הבנות היסוד או המטרה של השגת רווח בעיתון. ההפך הגמור הוא הנכון", כותב אדלסון בהמשך תצהירו. "אין זה סוד (וכך הצהרתי בעבר) שניוזקו לא היתה מרוצה מהאיכות הירודה באופן יחסי של העיתון. לא רצינו עיתון בעל אופי שונה כפי שמר בן-צבי טוען כעת – רצינו עיתון באיכות שמר בן-צבי אמר לי ב-2005 שהוא יכול לייצר (ובעבור השקעה פחותה מזו שעליה הוסכם לבסוף), טענה שגרמה לי להסכים להשקיע במיזם העיתונאי מלכתחילה.
"לא האמנתי שעיתון מאיכות ירודה יוכל למשוך מפרסמים וקוראים ויצליח להגיע לרווחיות בשלב כלשהו", מוסיף אדלסון. "כמו כן לא צפיתי שיהיה צורך בהשקעה משמעותית נוספת (אם בכלל) כדי לשפר את איכות העיתון".
לדברי אדלסון, האיכות הירודה של "ישראלי" תרמה להחלטתו להימנע מלהגדיל את שיתוף הפעולה שלו עם בן-צבי ולהשקיע יחדיו בעיתון "מעריב". בתשובה לטענת בן-צבי כאילו סיכל את האפשרות שלו לרכוש את "מעריב", מצהיר אדלסון כי קניית "מעריב" כלל לא היתה הזדמנות עסקית עבור החברה, בין היתר משום שהרכישה היתה מעבר ליכולות הכספיות של החברה, ובעיקר של בן-צבי.
מעבר לכך, אדלסון מוסיף כי "שנים לפני שמר בן-צבי העלה בפני את הרעיון לרכוש את 'מעריב', אני נפגשתי עם מר יעקב נמרודי לדון באפשרות של רכישת 'מעריב'". לדבריו, הוא לא פעל אז כדי לרכוש את העיתון וכמו כן לא פעל כדי לסכל את העסקה בשנת 2006.
חלוקה של החינמון "ישראל היום" בירושלים, ספטמבר 2011 (צילום: יואב ארי דודקביץ')
לפי התצהיר של אדלסון, האיכות הירודה באופן יחסי של "ישראלי" "נבעה גם מהעובדה ש"מר בן-צבי כיהן כעורך דה-פקטו של העיתון ולא שכר את שירותיו של עורך מקצועי ומנוסה כגון עמוס רגב (אשר הוצע כעורך הרבה לפני החתימה על מזכר ההבנות, עשה רושם כמוסכם על שני הצדדים, אבל על אף בקשותי החוזרות, לא נשכר על-ידי מר בן-צבי עד לאוגוסט 2006 לערך)".
מהעתקי הודעות דואר אלקטרוני שצורפו בנספחי תצהירי הנתבעים עולים הקשיים בגיוס רגב לתפקיד עורך העיתון. בשלהי ספטמבר 2005 כתב בן-צבי לצ'רלס פורמן, נציגו של אדלסון: "אשר לעמוס רגב. אני מבין שהוא המועמד של שלדון/מירי למשרת העורך של העיתון החדש. אני מחבב ומעריך את עמוס ואתמוך בהצעתם. עלי לשכנע את עמוס לקבל את התפקיד (נכון לעכשיו הוא עובד כעורך בכיר בתוכנית בסגנון "60 דקות" בערוץ 10 עבור לאודר). הוא שוקל את ההצעה שלנו – אפגש איתו בחמישי ואני מקווה לסגור איתו את העניין. אם משום מה הוא עדיין יתחמק, אבקש משלדון להתערב".
כעבור יומיים כתב מייל נוסף: "זה עתה סיימתי פגישה ארוכה עם עמוס, אשר למרות שישיב סופית רק ביום שני, נתן לי להבין כי הוא יצטרף אלינו. הוא גם הבהיר שהוא לא יהיה זול, ושהוא רוצה 'יד חופשית' כדי להביא בעלי טורים ידוענים ועיתונאים חוקרים. אני חושד שיחד איתו אפשר שהמעטתי בעלות תקציב המערכת ב-25 אלף דולר בחודש".
כשנה מאוחר יותר, במאי 2006, כתב בן-צבי לאדלסון כי הוא נפגש עם רגב ועם אנשי בתי-הדפוס ויחדיו הגיעו להערכת עלותו של העיתון במתכונתו ה"רצינית" יותר. לפי חישוביהם, העלות הנוספת לחודש, מעבר לעלות המקורית, תהיה בין 630 אלף דולר ל-680 אלף דולר, כאשר 35% מהעלות זו יושקעו במערכת, 40% בדפוס, 15% בהפצה ו-10% כתוספת להוצאות כלליות.
בן-צבי כתב לאדלסון כי הדפוס מתייקר בשל המעבר ל-32 עמודים ובהמשך ל-48, ההפצה מתייקרת בשל ההחלטה להדפיס 160 אלף גליונות ביום, ואילו עלות המערכת מתייקרת בשל גיוס רגב וצוותו. "זה יאפשר לעמוס לשכור ולממן כתבים ידוענים, צלמי עיתונות ועיתונאים חוקרים מרמה גבוהה, כתבי פוליטיקה ופנאי שנונים, כתבי מסעות בינלאומיים, וכו' [...] קח בחשבון שעמוס ורוב האנשים שהוא רוצה לשכור ידרשו חוזים למספר שנים". חודש לאחר מכן, ביולי 2006, כתב אריאל גרינברג לפורמן כי בימים הקרובים ייחתם הסכם עם רגב לשלוש שנים, שבו נענית החברה לדרישותיו המערכתיות.
בהמשך התצהיר שהגיש לבית-המשפט קובע אדלסון כי "העובדה שהיה צורך בהשקעה נוספת כדי להשיג את עיתון האיכות שמר בן-צבי טען בזמנו שניתן להשיג בעלות פחותה אכן לא מצאה חן בעיני, אבל גם לא הרתיעה אותי. ככל שהיה צורך, ניוזקו היתה מוכנה להשקיע [...] סכומים נוספים מעבר להתחייבויות של שני הצדדים כדי להשיג עיתון איכות מנוהל היטב, וכך אמרתי למר בן-צבי. היה ברור לכל המעורבים בדיונים שלא ניסינו לדחוק את מר בן-צבי מחוץ למיזם המשותף, אלא רק להפוך את המיזם המשותף לעיתון האיכות שמר בן-צבי דיבר עליו מלכתחילה ואשר אני שוכנעתי להשקיע בו".
אדלסון מתאר עוד כיצד הגיעה חברת ניוזקו למסקנה כי יש למצוא מנכ"ל מקצועי שיחליף את בן-צבי, אשר כיהן לדברי אדלסון כמנכ"ל דה-פקטו של העיתון. לפי אדלסון, תשומת לבו של בן-צבי היתה נתונה באותה תקופה לפעילויות אחרות שבהן היה מעורב. לדבריו, בן-צבי הציג בפניו את אשר בהרב, כיום מו"ל "ישראל היום", כמועמד מתאים לתפקיד, והוא פעל למימוש המינוי. בהרב, טוען אדלסון, נכנס לתפקיד המנכ"ל וכעבור זמן קצר גילה "אי-סדרים חמורים (בלשון המעטה)".
בתצהיר נוסף שהוגש בשבוע שעבר, על-ידי בהרב, טוען מו"ל "ישראל היום" כך: "כאשר הצלחתי לבסוף להשיג נתונים ומסמכים שהתבקשו על-ידי, גיליתי כי במשך התקופה בה החברה נוהלה על ידי מר בן-צבי ומר גרינברג, הועברו מדי חודש סכומים משמעותיים, בהיקף מצטבר של מיליוני שקלים, לידי קבוצת הירש-מדיה [...] גיליתי כי גם התקבולים בגין הפרסום בעיתון נגבו על-ידי קבוצת הירש-מדיה ולא על-ידי החברה – וזאת באמצעות חשבוניות שניתן לטעות ולראות בהן חשבוניות של החברה – וכי התקבולים האמורים לא הועברו על-ידי קבוצת הירש-מדיה לחשבון החברה".
בתשובה לטענה כי "נעלם" יום אחד מניהול "ישראלי" והחל לפעול ב"ישראל היום", משיב בהרב: "מדובר בטענה חסרת יסוד וחסרת תום לב. עבודתי בחברה הופסקה למעשה על-ידי מר בן-צבי וזאת כנקמה על שחשפתי את מעשיו. [...] לא עזבתי את החברה אלא 'הועזבתי', וממילא לא עזבתי על מנת לעבוד ב'ישראל היום', שעל התוכנית להקמתו למדתי רק לאחר עזיבתי".
גם אדלסון מתייחס בתצהירו להקמת החינמון המתחרה. לדבריו, בניגוד לנטען על-ידי בן-צבי, "העיתון 'ישראל היום' לא תוכנן כדי להתחרות עם העיתון שהוציאה לאור החברה ואשר מר ב-צבי המשיך לפרסם בכוחות עצמו חודשים רבים לאחר שדחק את ניוזקו מהחברה. להבנתי, השניים היו מלכתחילה שני מוצרים שונים שקל להבדיל ביניהם, בעלי איכות שונה. מכל מקום, 'ישראל היום' לא פעל על מנת להביא לקריסת מה שהיה אז עיתונו של מר בן-צבי. 'ישראל היום' גם לא הוקם על בסיס סודות מסחריים או עובדים לשעבר של העיתון ["ישראלי"]".
בהרב מוסיף בתצהירו כך: "עובדים רבים של 'ישראלי' הפסיקו לעבוד בחברה לאחר שהחברה הפסיקה לשלם להם משכורות והם – פשוטו כמשמעו – הושלכו לרחוב על-ידי מר בן-צבי, ללא תשלום הכספים המגיעים להם. [...] דווקא בשל רגישות העניין, 'ישראל היום' (גם בעקבות הנחיה שלי) נמנעה לחלוטין מלפנות לעובדי 'ישראלי' בבקשה או בשידול כלשהו לעבוד ב'ישראל היום'".
ת"א 2426/06
ת"א 1763/07