"ההרגשה לקבל את ההודעה על עוד פיגוע היא נוראית. הכל חוזר אליך. המראות, הריחות. זה נוראי. זה הדבר הכי שנוא עלי בעבודה. אני יודע בדיוק מה מצפה לי. כשזה קורה עוברת בי תחושת בחילה, לעתים אני אפילו מקיא, אבל אני יודע שזה חלק מחובתי העיתונאית ואי-אפשר להתחמק ממנה". כך מתאר עיתונאי ישראלי את הרגע שבו נדרש לצאת לשטח ולסקר פיגוע טרור. זהו רק קמצוץ מחוויותיו של עיתונאי אחד. בישראל פועלים עשרות עיתונאים אחרים שנדרשו לסקר בעשור האחרון פיגועים בלי שיקבלו הכנה נפשית מוקדמת כלשהי.
הציטוט שלעיל לקוח מעבודת תיזה שהגיש העיתונאי דדי מרקוביץ' למחלקה לתקשורת באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, בהנחיית ד"ר צבי רייך. מרקוביץ' ביקש לבדוק עד כמה נפוצים תסמינים פוסט-טראומתיים בקרב עיתונאים שסיקרו פיגועי טרור. תוצאות המחקר מדאיגות. כמחצית מעשרות העיתונאים שנחשפו לפיגועי טרור במסגרת עבודתם והסכימו לקחת חלק במחקר "סובלים מסימפטומים של הפרעה טראומתית חמורה, הדורשת התערבות קלינית", קובע מרקוביץ' בעבודתו. התסמינים כוללים בין היתר נדודי שינה, תחושת חוסר סיפוק כללית, קשיים בעבודה ואף ליקויים בתפקוד המיני.
פיגוע בירושלים, 10 הרוגים. 29.1.04 (צילום: חיים צח)
"הייתי מעל חמש שנים בירושלים, משנת 2002, בתקופה של הפיגועים הכי קשים", אומר מרקוביץ', כיום עורך רשת המקומונים של "מעריב" ובאותן השנים עורך "כל הזמן", המקומון הירושלמי של הרשת (מאז קיום הראיון בשבוע שעבר, מונה מרקוביץ' לעורך מוסף השבת של "מעריב"). "כחלק מהמציאות הירושלמית אתה נמצא כל הזמן בפיגועים. המערכת בירושלים נמצאת ברחוב הלל, ובשליפה אני יכול לספר לך על שבעה פיגועים שקרו מאה מטר משם".
בזמן אמת, משחזר מרקוביץ', יצא גם הוא אל זירות פיגועי הטרור, בין אם מתוך סקרנות פשוטה ובין אם כדי לעזור לצוות העיתונאים ששלח לסקר את האירועים. כשחזרו למערכת, לאחר שסיימו לתרגם את ממצאיהם לידיעות וכתבות, מאמרים ודיווחים, החל לשים לב לתופעות לוואי.
"לפעמים ראית שקיימת בעיה", הוא נזכר, "פרצופים של אנשים, כולם מדברים על המראות ועל הריחות. הבהלה". לדבריו, החשיפה של חברי המערכת לפיגועי טרור הובילה למצב שאפילו פינוי מכולות זבל היה מקפיץ אותם. יחד עם זאת, הוא מסייג, בזמן אמת, כשאירוע רודף אירוע, אין פנאי להתעסק בתופעות הלוואי, בוודאי לא באופן מסודר ומערכתי.
רק לאחר ששככו פיגועי הטרור, החליט לבדוק לעומק במסגרת לימודי התקשורת שלו את השפעותיהם על מי שסיקרו אותם. הוא פנה ל-60 עיתונאים מכלי תקשורת שונים – מהרדיו, מהעיתונות המודפסת, מערוצי הטלוויזיה ומאתרי האינטרנט – וביקש מהם למלא שאלונים סטנדרטיים שנועדו למדוד את תגובתם הפסיכולוגית לאירועים טראומתיים. לצד השאלונים הוסיף שאלות ממוקדות משלו, וקיים ראיונות עומק עם שישה מהעיתונאים. התוצאות, כאמור, העלו כי כמחצית מהנחקרים סבלו כתוצאה מסיקור הפיגועים מבעיות נפשיות הדורשות טיפול.
"הביזור הגיאוגרפי של מעשי הטרור ברחבי המדינה הביא לכך שמרבית העיתונאים הישראלים שנחשפו לזירות טרור אינם דווקא אלה הממונים על נושאים בטחוניים, כמו כתבים צבאיים, שהכשרתם עשויה לסייע להם בהתמודדות עם המשימה, אלא כתבים מקשת רחבה של תפקידים, ביניהם כתבים מוניציפליים, כתבים לענייני משטרה, כתבים לענייני בריאות ועוד", כותב מרקוביץ' בעבודתו, ומונה את שלל ההבדלים בין עובר אורח שנקלע במקרה לאזור שבו התרחש פיגוע טרור ובין עיתונאי שנשלח לשם, פעם אחר פעם, במטרה לברר את פרטי הפרטים של האירוע ולדווח עליהם במהירות האפשרית.
דדי מרקוביץ' (צילום: "העין השביעית")
למעשה מרקוביץ' מתאר מציאות שבה עשרות רבות של עיתונאים, שנחשפו כך או אחרת לפיגועי הטרור בשנים האחרונות, ממשיכים לעבוד במערכות החדשות ולסקר באופן יומיומי את תחומם, בלי לקבל טיפול נאות לבעיותיהם הנפשיות, ופעמים רבות בלי לדעת כלל כי הם זקוקים לטיפול כזה.
מה סיפרו לך העיתונאים שאיתם קיימת ראיונות?
"כל עיתונאי דיבר על אירוע אחר. לכל אירוע יש האנקדוטות שלו, אבל בגדול כולם דיברו על הריחות ועל התמונות הקשות ועל הסיוטים בלילה שאחרי. היו גם כתבים וצלמים שדיברו על האדישות או ההומור השחור שצץ בעקבות הפיגועים".
הופתעת?
"הופתעתי מהעוצמה. 52% מהעיתונאים זה נתון מדהים. אף אחד לא מכין עיתונאי מוניציפלי בירושלים לאפשרות שיש פיגוע. להבדיל מפרמדיק שמגיע לזירת אסון, מאיש זק"א שמגיע לזירת אסון, אפילו מכבאי. עיתונאי לא בנוי לזה, וכשהוא נתקל בדבר כזה, זה בא לו בבום. בעולם מטפלים בעיתונאים שעברו חוויות טראומתיות, ונראה לי מאוד מוזר שבמדינה שחווה פיגועים לא מטפלים. לא צריך לחכות שהפיגוע יקרה. אנחנו חיים במדינה שאנחנו יודעים שהפיגוע יקרה, זה רק עניין של זמן. לכן צריך להיות מענה ממוסד".
כדוגמה לטיפול ראשוני מפנה מרקוביץ' לאתר שפיתח ד"ר אנתוני פיינשטיין, conflict-study.com, ונועד לאפשר לעיתונאים לבחון באופן אנונימי את מידת ההשפעה של אירועים שסיקרו על מצבם הנפשי. עיתונאים שנמצא כי הם לוקים בתסמינים פוסט-טראומתיים מופנים לקבלת עזרה מקצועית. "צריך לבדוק את השפעת הטראומה על הסיקור", הוא מוסיף, "אפילו של מקרים לאומיים בכלל. איך עיתונאים כאלה מתייחסים לפרשת גלעד שליט או לנפילת טילים. באילו מלים הם משתמשים. אני מאמין שזה משפיע, אני לא יודע איך, אבל אני בטוח שאפשר יהיה למצוא עקבות".
טראומה על גבי טראומה
לדברי פרופ' אבי בלייך, מנהל המרכז לבריאות הנפש לב-השרון ולשעבר ראש מחלקת בריאות הנפש בצה"ל, אם ממצאי המחקר נכונים, בהחלט תיתכן השפעה על תוצר העבודה העיתונאית של מי שסיקר בעבר פיגועים. "אחד מהאפיונים של פוסט-טראומה", אומר פרופ' בלייך, "הוא הימנעות מסיטואציות ואירועים שמזכירים את הטראומה. אז גם מהבחינה הזו אפשר להגיד שהעשייה העיתונאית עלולה להיות לוקה בחסר אם הכתב מונע מעצמו עיסוק בתחומים מסוימים. מאידך גיסא, יש אנשים שמתמודדים עם פוסט-טראומה במה שנקרא חזרה כפייתית. יש בהם צורך פנימי לשוב ולהיחשף ולחוות את זה עוד פעם.
"עיתונאי שסובל מפוסט-טראומה גם מרגיש מאוים", מוסיף פרופ' בלייך. "חלק גדול מהאנרגיה הנפשית שלו הולך לעיסוק פנימי באירועים הטראומתיים. יכולה להתלוות לזה גם תחושת דיכאון, שאם תרצה או לא תרצה עלולה לצבוע את האופן שבו אתה מסתכל על דברים ומנתח אותם".
פיגוע בירושלים, 14 הרוגים. 18.6.02 (צילום: פלאש 90)
ד"ר ירדן לוינסקי, פסיכיאטר העובד במחלקה לנפגעי טראומה בבית-החולים שיבא, טוען כי הכנה מוקדמת חשובה במיוחד למי שמועד להיתקל באירועים טראומתיים. "ככל שאתה מגיע פחות מוכן לסיטואציה, כך גדל הסיכוי שיהיה לך פוסט-טראומה", הוא מסביר. לוינסקי, המטפל במסגרת עבודתו באנשי כוחות הביטחון, שאמורים היו לעבור הכנה נאותה לאירועים טראומתיים, מוצא שההכנה הזו לוקה בחסר. הסיכון ללקות בפוסט-טראומה גדל, כמובן, אם לא נעשית כל הכנה שהיא, כמו במקרה של עיתונאים שנשלחים לזירות פיגוע.
"אחת הטכניקות לטיפול בפוסט-טראומה היא חשיפה ממושכת", אומר לוינסקי. "לחזור שוב ושוב, בשיחה, על החוויה הטראומתית עד לעיבוד שלה. במקרה של עיתונאים יש בעייתיות מפני שכל פעם אתה נמצא בסיטואציה חדשה. נניח שפיתחת טראומה מפיגוע בקו 5. כשאתה ניגש לפיגוע נוסף זה מעורר בך דברים טראומתיים, אבל זו אינה הטראומה המקורית. זה כאילו טראומה על גבי טראומה".
באשר להשפעה על יכולתם של העיתונאים להמשיך בעבודתם אומר לוינסקי כי "אחד הסימפטומים של פוסט-טראומה הוא קהות רגשית, וזה בהחלט יכול להשפיע על הסיקור. נכון שאנחנו צריכים דיווח אובייקטיבי, אבל קהות רגשית זה לא בדיוק מה שעיתונאי צריך".
מרקוביץ' מסכם בהבעת תקווה: אולי בעקבות עבודתו ירים מישהו את הכפפה ויתחיל לטפל באופן מסודר בעיתונאים שעברו חוויות טראומתיות ובעיתונאים שעתידים להיתקל בחוויות קיצוניות במהלך עבודתם. בתשובה לפניית "העין השביעית" אומר יו"ר אגודת העיתונאים תל-אביב אבי פז כי נודע לו על ממצאי המחקר רק לאחרונה, אך הוא בהחלט מתכוון לקדם את הטיפול בתופעה במסגרת האגודה. "בישיבת ההנהלה הקרובה אני אעלה את הנושא על סדר היום", הוא מבטיח, ומוסיף: "נעשה כל מאמץ להיות חלק מיוזמה של קיום סדנאות כאלה. נתמוך בכל דרך שאפשר במתן סיוע לעיתונאים שנפגעו".