אומת האינטרנט הישראלית יכולה לטפוח לעצמה על השכם: היא היתה הגורם הדומיננטי בחשיפת פרשת ענת קם, כשהעיתונות הממוסדת נגררה אחריה. וירוס המידע התפשט מהבלוגים והרשתות החברתיות לאינטרנט דובר האנגלית, וממנו לפרסומים בתקשורת העולמית.
"ידיעות אחרונות" הצטרף באיחור, אך האיץ באופן משמעותי את התהליך ותקע את המסמרים האחרונים בארון הקבורה של צו איסור הפרסום כששלח פעמיים את קוראיו לחפש את הסיפור באינטרנט (ב-1 באפריל לפי מלות המפתח "israeli journalist gag" ושוב באופן כללי ב-4.4.10), ויומיים אחרי הפרסום השני פירסם בין דפיו מאמר של העיתונאית האמריקאית ג'ודית מילר ובו פרטי הפרשה, תוך השחרת כל המידע האסור בפרסום.
עד אז הסתפקו כלי התקשורת בהמתנה פסיבית, או בהגשת בקשות לבית-המשפט המחוזי שיסיר את הצו ("הארץ" וערוץ 10), בקשות שנדחו פעם אחר פעם. רק האקט הסאטירי החריג של "ידיעות אחרונות" סחף את התקשורת האלקטרונית לעסוק בפרשה בהרחבה, ערוץ 10 עתר לבג"ץ (שדחה את העתירה), וכבר למחרת (אתמול, 7.4.10) הודיעו השב"כ, צה"ל והפרקליטות כי יסירו את התנגדותם לפרסום וישימו סוף לפארסה.
מרוטר ועד טסלר
האזכור המוקדם ביותר, ככל הנראה, של הפרשה באינטרנט הופיע ב-22.12.09, בפורום הסקופים של אתר רוטר.נט, שבוע לאחר שקם נלקחה לחקירה: "הכתבת ענת קם מאתר וואלה נעצרה על-ידי השב"כ בעת שהיתה פקידה בלשכת אלוף פיקןד מרכז, יאיר נווה \ היא הדליפה מסמך צבאי מסווג לעיתון הארץ" [השגיאות במקור]. בהמשך הדיון באתר פורסם צילום מסך של הכתבה מאתר "הארץ", שבה נחשפו המסמכים הסודיים שהביאו ככל הנראה לחקירה.
דף הדיון הוסר מאוחר יותר מהאתר, שהמדיניות הנהוגה בו היא מחיקת הודעות המפירות צווי איסור פרסום או הוראות צנזורה מיד כשמגיעה דרישה כזאת מהגורמים הרלבנטיים. אלא שגוגל המשיך להציע לגולשים עותק מטמון (cache), המאפשר לצפות בעמודי רשת גם כאשר הם אינם זמינים באתר המקורי שבו פורסמו. כך שהפרסום ברוטר המשיך להיות זמין למי שחיפש את המלים "ענת קם" במנוע החיפוש הפופולרי.
צילום מסך מתוך האתר רוטר
פחות משבוע לאחר מכן (27.12.09) כתבה דבורית שרגל בבלוג התקשורת שלה "ולווט אנדרגראונד", תחת כותרת הביניים "עיתונות במצור": "עיתונאים מוטרדים חדשות לבקרים מצווי איסור פרסום שונים שמצרים את צעדיהם. אפשר לתרחש כי יש מי שעלולים למצוא עצמם כבולי מקלדת בגלל חשד שהתעורר נגדם. תאונות עבודה כאלו קורות גם קורות, ולא דווקא במדינות השכנות. מאוד קשה לדעת אם עיתונאי כלשהו נחקר או נעצר כשאסור לשאול, לכתוב או לומר כלום. למה? מאחר שפעמים רבות אסור לספר אפילו על קיומן של חקירות כאלו ואחרות".
ב-24.1.10 פורסם באתר nrg-מעריב מאמר של יצחק טסלר, עורך ערוצי היהדות והברנז'ה, שבו סיפר על הפרשה בלי לנקוב בשמם של קם, עיתון "הארץ" או הכתבה נשואת החקירה. "מזה כחודש עיתונאית נמצאת במעצר בית במדינת שושו-לנד. אני לא יכול לכתוב את שמה של העיתונאית. אני לא יכול לכתוב את תפקידה. אני לא יכול לכתוב איפה היא עובדת, ואני אפילו לא יכול לכתוב מה החשדות שבגללם היא יושבת במעצר בית. אבל אני יכול לכתוב שהעיתונאים באותה ארץ דמיונית הם כנראה חבורה של אפסים. אחרת לא יכול להיות שאף אחד לא כתב על זה", כתב טסלר. שרגל השיבה לו בבלוג שלה: "והתשובה היא כן, יש צווים האוסרים".
ב-13.2.10 פירסם יואב יצחק באתרו "חדשות מחלקה ראשונה" "פרופיל קצר" של קם. יצחק כתב כי קם "שירתה כחיילת במקום רגיש" לפני עבודתה בוואלה, "נחשבת לבחורה דעתנית ובעלת אידיאולוגיה מאוד ברורה. שמאל קיצוני. היא מוכשרת אך מניפולטיבית. הדבר ניכר מאוד בכתיבתה על עיתונאים. קיצונית, ערכית וחד-צדדית", ורמז: "ענת נאלצה באחרונה להוריד מעט פרופיל. עסוקה, מן הסתם, בעניינים בוערים יותר".
למעט המאמר ב-nrg, הרמיזה ב"חדשות מחלקה ראשונה" ומאמר שהתפרסם ב"העין השביעית" שבועיים קודם לכן והתייחס לאספקט אחר של הנושא בלי לקשור אותו לפרשה האסורה בפרסום, לא התפרסמה בתקשורת הממוסדת כל התייחסות לנושא. כלי התקשורת, שלפחות כמה מהם כבר הקצו כתבים לסיקור הנושא, צייתו באופן מלא לצו איסור הפרסום על החקירה, שאף אסר על אזכור עצם קיומו של הצו.
כך נוצר מצב משונה שבו גולשים חושפים את הסיפור באין מפריע בטוקבקים באתרים, בעוד אתרי החדשות שתפקידם לחשוף סיפורים כאלה נאלצים להילחם באותם גולשים. ב-nrgמעריב הופיעה בתחתית טורו של טסלר הודעה שלפיה "לא ניתן להגיב על כתבה זו. אתכם הסליחה", ובפרסום ב"חדשות מחלקה ראשונה" נכתב כי "רשימה זו חסומה לתגוביות משיקולים השמורים במערכת". גם שרגל מעידה כי "בעניין הטוקבקים, אכן מחקתי לא מעט טוקבקים שהתייחסו לסיפור". רק עורך "העין השביעית" היה פטור מהמטלה הזאת, מאחר שבאתר אין, עדיין, טוקבקים.
חופשה ללא תשלום
מאמצע דצמבר היתה קם נתונה במעצר בית, שגם עובדת קיומו היתה נתונה בצו איסור הפרסום. בתחילת ינואר (3.1.10) שאלה בירנית גורן בטוויטר שלה: "תגידו, ענת קם עזבה את וואלה?". עיון במדור הברנז'ה באתר וואלה באותה תקופה העלה ששמה של קם, הכתבת היחידה במדור שעורכת הדס ריבק, נעלם מן הכתבות שרובן היו חתומות על-ידי "וואלה! ברנז'ה, מערכת וואלה!". בהמשך חזרה קם לפרסם כתבות באתר, אולם ב-9.3.10 שלחה אימייל לרשימת תפוצה שכללה כתבים, דוברים ויחצנים, ובו כתבה כי "החל ממחר אשהה בחופשה ללא תשלום עד הודעה חדשה. תודה לכולם על הכל, באמת שהיה לי כיף. מקווה שעוד ניפגש".
באותו יום כתב על כך אורן פרסיקו בידיעה לקונית שהתפרסמה בראש עמוד השער של "העין השביעית", תחת הכותרת "ענת קם לחופשה ללא תשלום". מאחר שהאתר אינו נוהג לדווח על תזוזות של בעלי תפקידים עיתונאיים, הידיעה נתפסה אצל כמה מהקוראים כתמוהה, והתייחסויות ברוח זו הופיעו בתגובות לידיעה בפייסבוק ובטוויטר. מבין יודעי הדבר היו שכתבו על הפרשה במלים מפורשות, ואחרים הפנו, לכאורה בלי קשר לדיווח על החופשה, למאמר של טסלר ולטור שפירסם חנוך מרמרי בתחילת ינואר ("מקורות זה לא רק מים") ב"העין השביעית", ובו דן באופן שבו עיתון אמור לטפל במסמכים שהודלפו לו ובמידת האחריות של עיתון למקורותיו.
באמצע מרץ הגיע שמעה של הפרשה אל ריצ'רד סילברסטיין, יהודי המתגורר בסיאטל, ארה"ב ובלוגר בעל עמדה ליברלית, שכתב עליה בבלוג שלו "תיקון עולם", והמשיך לעקוב אחריה ולעדכן את קוראיו בהתפתחויות. סוכנות הידיעות היהודית JTA עשתה פולו-אפ לסילברסטיין, ומשם התפשט הסיפור לעוד ועוד כלי תקשורת, לעיתונים בריטיים ולסוכנות הידיעות AP. בשלב ההוא, כל העולם כבר ידע על הסיפור, ובארץ – שתיקה. אלא שכאמור, "ידיעות אחרונות", העיתון הנפוץ במדינה, החל בפרסומים מתריסים שקראו תיגר על האיסור הגורף לכתוב כל דבר על הפרשה.
עוד לפני שפירסם את המאמר המושחר של ג'ודית מילר, עשה "ידיעות אחרונות" שימוש בגוגל כשביקש להביא לפרסומה של הפרשה, אך לא רצה להפר את הצו באופן בוטה. ב-1.4.10 פורסמה בעיתון ידיעה לא חתומה ("כתב 'ידיעות אחרונות'") עם כותרת הגג "לזרים בלבד" והכותרת "מה השב"כ לא רוצה שתדעו?". בידיעה דווח על "פרשה שאת פרטיה אפשר למצוא גם באינטרנט", וסופקו הוראות ניווט: "את כל הפרטים אפשר למצוא גם באינטרנט אם מחפשים מידע על 'Israeli journalist gag'". צירוף המלים אוזכר בסקירת העיתונות של "העין השביעית" באותו יום, ואכן, אלפי גולשים חיפשו את המחרוזת הזאת והגיעו כך לאתר.
גוגל מציע
אלא שהפעם גוגל לא רק הפנה לאתרים אחרים, אלא סיפק את תמצית הסיפור בעצמו. מנוע החיפוש מפעיל שירות בשם Google Suggest, שמציע לגולש מחרוזות חיפוש פופולריות שמשלימות את המלה או המלים שהקליד. בחיפוש אחר המלה "יוסי", למשל, יקבל הגולש הצעות לחיפוש הביטויים "יוסי בנאי", "יוסי שריד" ו"יוסי ורדי". מי שפנה לגוגל בתחילת מרץ בניסיון להבין מי זו ענת קם ומדוע דווחה חופשתה-התפטרותה ב"העין השביעית" ובאתרים אחרים, קיבל את הצעות החיפוש הבאות:
ענת קם נעצרה; ענת קם וואלה; ענת קם שב"כ; ענת קם רוטר; ענת קם השב"כ; "ענת קם נעצרה". איש לא עמד מאחורי ליקוט המחרוזות הללו, הן נאגרו אוטומטית על-ידי Google Suggest. האלגוריתם של גוגל, אם תרצו, הפר את צו איסור הפרסום. כפי שכתב בסרקזם מומחה החיפוש אורי ברייטמן בבלוג שלו "חופש החיפוש": "גוגל הוא איום בטחוני-אסטרטגי חמור על בטחונה ושלמותה של מדינת ישראל". חובבי תיאוריות הקשר ישמחו לגלות ששירות Google Suggest פותח ומנוהל בגוגל-ישראל.
"אני לא יודעת מה האמת לאמיתה", אמרה שרגל ל"העין השביעית" באמצע מרץ. "חרושת המיילים מתרוצצת כבר כמה חודשים, ומתוך כל מה שקראתי ושמעתי עולה גרסה די קוהרנטית של ההתרחשות. כבר עכשיו, שבת, 13.3.10, כל מי שרוצה לדעת מה קרה, יכול לגגל קלות את שמה פלוס מלות מפתח שונות ולקבל גרסה כלשהי של הסיפור".
התקשורת הלא ממוסדת זכתה ביתרון משום שלא צייתה לכללי המשחק המקובלים, אולם היתרון הזה היה בעוכריה כשהפרסומים נשענו, ככל הנראה, על חרושת של שמועות ואי-מיילים בשרשרת ולא על עבודה עיתונאית של ליקוט מידע ממקורות ואימותו. אתמול כתבה שרגל בבלוג שלה על ראיון רדיו שהשתתפה בו: "סיפרתי שאני יודעת על המקרה, לא את כל פרטיו. אולי אפילו לא את מחציתם. ומאחר שכך, אני לא רוצה להצטרף למשחק הספקולציות וההשוואות והניתוחים וחשיפת הקשרים והקונספירציות (אם קיימים) כמקובל ברשת".
הבלוגרים ציפצפו על השב"כ, אבל נעתרו לקם
השב"כ, המשטרה והפרקליטות אינם יודעים כיצד להתמודד עם המידע החופשי באינטרנט. לפני כשנתיים השיק השב"כ ברעש גדול את האתר shin-tech.org.il ובו בלוגים רשמיים של ארבעה עובדי שב"כ. אלה זוהו באותיות במקום בשמות, ובצלליות במקום בתמונות, וסיפרו על עבודתם במטרה לגייס אנשי הייטק לשירות הביטחון. אלא שמי שחיפש בגוגל את המלים "ענת קם", מצא בתוצאה הראשונה הפניה לפוסט שחושף את פרטי הפרשה ומתפרסם באתר shin-tech.org.il. לא השב"כ אחראי על הפרסום הזה, אלא מי שהשתלט על שם המתחם של האתר אחרי שהשב"כ זנח אותו.
אומת האינטרנט השתמשה בפרשת קם כדי לחרוץ לשון ארוכה וחצופה מול השב"כ, המשטרה ובית-המשפט. גולשים לא חששו להפר את הצו ביודעין ותחת שמותיהם האמיתיים, ומי שחזרו בהם והסירו את הפרסומים לא עשו זאת מחשש שייעצרו, אלא מחשש, שהועלה מכיוונה של קם, שהפרסומים יזיקו לה.
המשטרה, שאמונה על אכיפת החוק ועל מעצר וחקירה של המפירים אותו, הודתה שאין לה מה לעשות בעניין. עמי בן-דוד, דובר אגף חקירות ומודיעין במשטרת ישראל, אמר לאתר אייס שמאחר ששרתי פייסבוק נמצאים מחוץ לגבולות המדינה, החוק הישראלי אינו חל על הפרסומים שם, שכללו עדכוני סטטוס וקבוצות כמו "לאן נעלמה ענת קם" שחשפו את הפרשה.
צילום מסך: מתוך האתר פייסבוק
כל זה אינו אומר שגם בעתיד תוכל אומת האינטרנט לקרוא באופן דומה תיגר על הממסד. ח"כ דני דנון מהליכוד מבקש להקים רשות ממשלתית שתנהל את האינטרנט. בהצעת החוק שלו, שהוגשה באוקטובר אשתקד, נכתב כי "במקרי חירום או מטעמים של בטחון המדינה, רשאית ועדה [...] לחסום אתרים אשר עשויים להוות סכנה לבטחון המדינה ואזרחיה, או סכנה לביטחון וליציבות רשת האינטרנט במדינה. רשימת האתרים לחסימה תהיה חסויה ולא תפורסם בציבור".
"אם אנחנו הישראלים נמשיך לצנזר את אלו המתנגדים בפומבי לפעולות רצחניות ובלתי-חוקיות של הממשלה והצבא, נגיע למצב שבו גוגל יכריז כי הוא יוצא מישראל ולא חוזר אליה, בדיוק כמו שקרה לאחרונה בסין", כתב אורי ברייטמן בבלוג "חופש החיפוש". "כי זה השלב הבא: אם מצנזרים את חופש המידע, חייבים לסנן את האינטרנט – ואז חייבים לשלוט על מנועי החיפוש. אסור לתת לשב"כניקים עלומי-שם (מלבד יובל דיסקין, כמובן), פקידי מחב"ם (מחלקת ביטחון מידע) קלולסיים, אנשי מלמ"ב אנכרוניסטיים, אוסרי-פרסום למיניהם, שופטים זוטרים אומרי-הן, פרקליטי מדינה שאפתניים, פטריוטים-באגורה וגנרלים שיכורי-כוח את הכוח לקחת מאיתנו את גוגל".
גם בלי החוק של ח"כ דנון, מדינת ישראל יודעת להילחם בחשיפת מידע באינטרנט כשהיא רוצה, אם להאמין לדו"ח סודי של ה-CIA מ-2008 שנחשף לאחרונה ב-Wikileaks.org ודובר המימשל האמריקאי אישר כי הוא מקורי. ויקיליקס הוא אתר המוקדש לחשיפת מידע סודי שעלה לאחרונה לכותרות גם בישראל, כשחשף סרטון שצולם ממסוק אפאצ'י אמריקאי שירה בעיראקים לא חמושים ובהם עיתונאים.
בדו"ח המודלף נטען כי "ממשלות סין, ישראל, צפון-קוריאה, רוסיה, תאילנד וזימבבואה חסמו גישה לאתרים מסוג Wikileaks.org, טענו שיש להן זכות לחקור ולהגיש כתבי אישום נגד ויקיליקס וחושפי שחיתויות שקשורים אליו, או התעקשו שהם יסירו מידע ממשלתי מסולף, רגיש או מסווג, תעמולה או תוכן זדוני מהאינטרנט. ממשלות סין, ישראל ורוסיה טוענות שיש להן הזכות להסיר תוכן מעורר התנגדות, לחסום גישה ולחקור פשעים שקשורים לפרסום מסמכים או תגובות לאתרים כמו ויקיליקס. הממשלות של מדינות אלו מחזיקות, קרוב לוודאי, ביכולות הטכניות לנקוט אמצעים אלו אם יבחרו לעשות כן".
נוכח חוסר האונים של הרשויות באכיפת צו איסור הפרסום במקרה של ענת קם, מצמרר לחשוב שבפרשות בטחוניות עתידיות ידלג הממסד הבטחוני מעל בית-המשפט ופשוט יסגור לנו את האינטרנט.