שחזור מסעו של ישוע הנוצרי בדרך לצליבתו (צילום: אביר סולטן)

השואה והפצצה

נחום ברנע מדווח בראש הכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות" כי ראש הממשלה בנימין נתניהו ביקש מניצול שואת יהודי אירופה והסופר אלי ויזל "להיפגש עם אובמה בהקדם האפשרי, ללמד עליו זכות ולשכנע את אובמה שהוא טועה בהבנת המניעים והמהלכים שלו ושל ממשלתו". על-פי ברנע, ויזל הסכים, והפגישה תתקיים בקרוב.

בקשתו של נתניהו, כך לפי ברנע, באה על רקע נסיעה נוספת של ראש הממשלה לוושינגטון, לוועידה בינלאומית שיזם נשיא ארה"ב במטרה להגביל את הפצת הנשק הגרעיני בעולם. "נוכחותו של נתניהו בוועידה עלולה למשוך אל ישראל אש מיותרת", כותב ברנע, ומתכוון ללחץ צפוי מצד מדינות ערב לכרוך בחבילה אחת את איראן וישראל. מדוע איראן? משום שיש למדינה הזו תוכנית גרעין במצב מתקדם. מדוע ישראל? ברנע כותב על "הפצצה הישראלית". על-פי מקורות זרים, אין מדובר בפצצה אחת, אלא במאות ראשי נפץ גרעיניים ובכור גרעיני פעיל לייצור החומרים הדרושים להפקת פצצות נוספות, כל זאת בלא כל פיקוח בינלאומי ראוי.

ב"מעריב" הגרסה מעט שונה, אם כי גם בה מעורבת השואה. כותרת על שער העיתון קוראת, "נתניהו שוקל: לא להגיע לכנס הגרעין", כשהסיבה לביטול אינה קשורה לגרעין הישראלי דווקא. אלי ברדנשטיין מדווח בעמ' 5 כי "מקורבים ללשכתו של בנימין נתניהו" אמרו לו שקיים סיכוי גדול שראש הממשלה יבטל את הנסיעה לוועידת הגרעין משום שאינו רוצה "לקבל עוד מנה של לחצים" מהנשיא האמריקאי, כשהכוונה ללחצים להתחיל במשא-ומתן עם הפלסטינים.

לפי ברדנשטיין, כשקיבל את ההזמנה לאירוע לפני כחודש החליט נתניהו לנסוע חרף העובדה שהוועידה חופפת את טקסי יום השואה בישראל שבהם הוא נדרש לנכוח. בינתיים, בעקבות המשבר המדיני עם ארה"ב, נראה כי נוצר צורך חדש לשריין את נוכחותו של נתניהו בטקסי יום השואה. "מתקיימים בירורים לגבי מידת החפיפה בין לוח הזמנים של הוועידה בוושינגטון והאירועים לציון יום השואה", נמסר ל"מעריב" מלשכת ראש הממשלה. החלטה סופית תתקבל לאחר החג.

כמה גמיש השימוש בשואה. פעם אחת היא הסיבה האולטימטיבית לסוגיה אסטרטגית כגון תוכנית הגרעין של מדינת ישראל, פעם אחרת היא מתרצת התחמקות חסרת חשיבות מיוחדת מפגישה לא נעימה עם נשיא ארה"ב.

הפרשה שאין להזכיר את שמה

"ידיעות אחרונות" ממשיך במסע הרמזים לגבי "הפרשה שלתושבי ישראל אסור לדעת עליה". הבוקר מתפרסמת ידיעה שלישית בעניין, הפעם תחת הכותרת "כל העולם מדווח על מה שהשב"כ מסתיר". בידיעה, שהקרדיט עליה ניתן ל"סוכנויות הידיעות", נכתב כי "עוד ועוד כלי תקשורת בעולם מפרסמים את פרטי הפרשה שלתושבי ישראל אסור לדעת עליה". מיד בהמשך נמנים כלי התקשורת שדיווחו על הפרשה עד כה, מה"וושינגטון פוסט" וה"גרדיאן" ועד ל"בלפסט טלגרף" של אירלנד וה"טייפה טיימס" של טייוואן. על החד גדיא הזה עומד גם עוזי בנזימן באתר הזה.

בשונה מהידיעה הראשונה של "ידיעות אחרונות" על הפרשה, הפעם אין מלות מפתח לחיפוש באינטרנט, רק דחיפה כללית לכיוון אתרי החדשות הבינלאומיים. האבסורד של השארת צו איסור הפרסום על כנו הולך וגדל מדי יום, ככל שהדיווחים על הפרשה בעולם מתרבים, דיווחים שכל ישראלי יכול להיחשף אליהם אם רק יחפוץ בכך. ל"עין השביעית" נודע כי יונת הדואר שלרגלה הוצמדה ההחלטה על ביטול צו איסור הפרסום שוחררה מהמרתף הסודי של שירות הביטחון הכללי ועושה בימים אלה את דרכה אל עבר מערכות החדשות בישראל. בתוך כמה ימים תגיע, אם לא תיורט בטעות בדרך.

ידיעה מרהיבה, תצלום ססגוני

מוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" יוצא הבוקר במהדורה מוגדלת בת שמונה עמודים. בתחתית עמ' 7 של המוסף מופיע תצלום של רגליים עטויות בד צבעוני, ותחתיו הכיתוב הבא: "'כסות ומסר – לבושם של יהודים בארצות האסלאם' הוא ספר מרהיב עין שיצא לאור עתה זה בהוצאת יד בן-צבי, המסכם את מפעל חייה של אביבה מולר-לנצט, המייסדת והאוצרת של המדור לאתנוגרפיה יהודית במוזיאון ישראל ירושלים. הספר פורש תמונה ססגונית של מסורות לבוש יהודיות שהיו ואינן".

מי קבע כי הספר "מרהיב עין"? לדעת מי הוא "פורש תמונה ססגונית"? אין לדעת. כיתוב התצלום אינו חתום על-ידי איש, וממילא הכיתוב מנוסח בלשונם של משרדי יחסי-ציבור. למעשה חלק מהנוסח מועתק מלה במלה מתיאור הספר באתר ההוצאה לאור. אין בידיעה קצרצרה זו ניתוח ביקורתי של הספר, אין דברי רקע או הסבר, אין הצדקה לפרסומה במוסף, פרט לעידוד רכישת הספר.

ענייני תקשורת

במוסף "מגזין פסח" של "מעריב" מתפרסם ראיון שערך עמיחי אתאלי עם רז קיל, רכילאי של הציבור הדתי-לאומי, המפרסם טור קבוע באתר "דתילי" ובעלון "מצב הרוח", המופץ חינם בבתי-כנסת ברחבי הארץ. "העיתונות החילונית מפוצצת בדברים האלה, קובי פרץ חשוד בהעלמת מס וזה מה שנמצא על השער של העיתונים הגדולים. גם אצל החרדים חצי מהעיתון זה עם מי התחתנה הנכדה של הרב ההוא, והכל עם תמונות ענק. רק אצלנו אין כלום", מפרט קיל את מה שמוגדר על-ידי הכתב כ"אג'נדה מנומקת" שלו.

אתאלי מדגיש בפני קוראי "מעריב" כי "במגזר הדתי 'לא להלך רכיל' היא מצווה חשובה במיוחד", ועל כן המגבלות שלוקח על עצמו קיל חמורות מהמקובל בתחום. כך, למשל, הוא נמנע פעמים רבות מלדווח על גירושים ורומנים עד שהם מתפרסמים במדורי הרכילות של העיתונות החילונית. בכל זאת הוא חוטף ביקורת מצד דתיים שרואים במעשיו חציית גבול מוסרית.

"בתכל'ס מה אנשים עושים אחרי התפילה בשבת", מתרץ קיל את עבודתו, "כולם יוצאים מבית-הכנסת ומשלימים מידע. באמת מנסים להימנע מ'לשון הרע', אבל מדברים על מי התחתן, מי התגרש, מי קיבל אוטו חדש מהעבודה והבן של מי התקבל לסיירת מטכ"ל. אני בסך-הכל נותן להם את הנושאים לשיחה, אני דף המקורות שלהם".

"מוסף חג" של "ידיעות אחרונות" [עורך: אסף יערי] נכתב כולו על-ידי כתבים זרים המסקרים את ישראל. הכותבים מדגישים בדרך כלל צדדים חיוביים שאליהם נחשפו במדינה. לורנצו קרמונזי, שליח ה"קוריירה דלה-סרה", כותב על התפתחות רכיבת האופניים המקצועית בישראל לאורך השנים שבהן הוא נמצא כאן, ולא על מה שראה בעזה בעת מבצע "עופרת יצוקה". ג'ייסון קוטסוקיס, שליח ה"אייג'" וה"סידני מורנינג הראלד" האוסטרלים, כותב בעיקר על תחושות הכבוד שחש בעת שליווה מסע כומתה עם טירוני גבעתי ("ראיתי את הגאווה על פניהם של החיילים שסיימו עכשיו את הטירונות וניסיתי לדמיין את עצמי בנעליו של דוד בן-גוריון, שעומד כאן וצופה בטקס. איזו גאווה היה חש בוודאי למראה דור חדש של חיילים ישראלים שלומדים להגן על מולדתם"). מתיו קלמן, שליח ה"דיילי מייל" הבריטי, כותב על "ההתבגרות הגדולה שעבר הקולנוע הישראלי". שארל אנדרלין, מגיבורי פרשת מוחמד א-דורה, מחמיא למלון גלילי החביב עליו.

יש גם התייחסויות לעוולות ובעיות שבהן נתקלו הכתבים הזרים במדינת ישראל ובשטחים שבשליטתה במהלך שהותם כאן, אך אלו אינן עומדות בדרך כלל במרכז הטקסטים שלהם, ותמיד מנוסחות בלשון זהירה יחסית. נראה כי המוסף מתאמץ לשנות את יחסם של ישראלים אל הכתבים הזרים. ספק אם יהיה בכך די כל עוד מדינת ישראל הרשמית, באמצעות לשכת העיתונות הממשלתית או משרד ההסברה, רואה בהם משתפי פעולה עם האויב, או סתם בורים.

ב"גלריה" של "הארץ" מתפרסם היום ראיון מרגש של אלוף בן עם אביו, המשורר אריה סיון, לרגל זכייתו בפרס ישראל לשירה.