מתוך פסק הדין
בית משפט השלום ירושלים
א 006062/07
לפני:
כב' השופט עודד שחם
תאריך:
22/02/2009
בעניין:
מגד דיין
תובע
נ ג ד
י. לפיד
נתבע
פסק דין
בפניי תביעת לשון הרע.
1. התובעים הם שנים. התובע 1 הוא חננאל רחמים מגד דיין (להלן – התובע). התובעת 2 היא אילה דיין (להלן – התובעת; ביחד ייקראו התובעים יחד – התובעים). התובעת היא אמו של התובע. עניינה של התביעה במאמר (להלן – המאמר), שהתפרסם בעיתון ידיעות אחרונות ביום 12.5.06. המאמר התפרסם במסגרת המוסף "7 ימים" (להלן – המוסף). הנתבע 1 הוא יאיר לפיד (להלן – הנתבע או לפיד), עיתונאי אשר חיבר את המאמר. הנתבע 2 הוא ניר חפץ (להלן – נתבע 2), אשר על פי הטענה היה העורך האחראי של המוסף במועד הרלוונטי. הנתבע 3 הוא ארנון מוזס (להלן – נתבע 3), אשר על פי הטענה הוא מחזיק מניות מרכזי בעיתון ידיעות אחרונות. הנתבע 4 הוא מו"ל ידיעות אחרונות (להלן – נתבע 4; ביחד ייקראו כל הנתבעים להלן – הנתבעים).
2. ברקע התביעה נמצא אירוע שהתרחש ביום 3.5.06, ה' אייר תשס"ו, הוא יום העצמאות. התובע נבחר כחייל מצטיין ביחידתו. הוא הוזמן באותו יום למשכן נשיא המדינה על מנת לקבל מידיו ומידי הרמטכ"ל את אות ההצטיינות. התובע הגיע למקום. בהסרטה של האירוע, אשר הוגשה כראייה, נשמע קולו של הכרוז מכריז על התובע. התובע ניגש אל הבמה, עליה ניצבו נשיא המדינה ולשמאלו הרמטכ"ל, רב אלוף דן חלוץ (להלן – הרמטכ"ל). הרמטכ"ל והתובע הצדיעו זה לזה. התובע לחץ את ידו של הנשיא. הוא קיבל ממנו תעודת הצטיינות. הוא נראה מחליף דברים עם הרמטכ"ל. על עדות התובע לגבי תוכן השיחה בינו ובין הרמטכ"ל אעמוד בהמשך. התובע לא לחץ את ידו של הרמטכ"ל. בהמשך לכך, הוא עזב את הבמה.
הפרסום
3. (א) המאמר התפרסם ביום 12.5.06. הוא עוסק באירוע האמור. הוא כלל גם טענות לגבי דברים שהתרחשו לאחר האירוע. כותרת המאמר היא "החייל האמיץ חננאל". אתאר באופן כללי את תוכן המאמר.
(ב) המאמר נפתח בטענה, כי התובע קצב לרמטכ"ל פרק זמן של שלושה ימים להתנצל בפניו ולהחזיר אותו ליחידתו, שאם לא כן התובע יעתור לבג"צ. נטען, בקשר לכך, כי התובע אינו מפחד מן הרמטכ"ל, והוכיח זאת בכך שסירב ללחוץ את ידו בטקס הענקת "אות המצטיין" במשכן הנשיא, לאות מחאה על ההתנתקות.
(ג) בהמשך לכך נכתב, כי חטיבת השריון בה שירת התובע החליטה, בהמשך לכך, להדיח את התובע משורותיה באופן מיידי. המאמר סקר את מעשי הגבורה של החטיבה במערכות ישראל השונות. הנתבע מצטט את צביקה גרינגולד, בעל עיטור הגבורה, אשר לחם בשורות החטיבה, כמי שאמר לו כי "הצבא בנוי על כבוד ולחייל הזה אין כבוד. הוא עשה להם 'אמבוש'. מילא היה אומר להם קודם, אבל מי שעושה כזה דבר הוא לא מצטיין, ולא אמין, והוא לא יכול להיות בחטיבה שלנו. צריך להעיף אותו לכל הרוחות".
(ד) בהמשך לכך נטען במאמר, כי התובע "... הסביר לכולם שסבו, ברוך סרוסי ז'ל, שהיה תושב גוש קטיף, מת משברון לב בשל ההתנתקות. אלא שבשיחה פרטית שניהל איתו אלוף אלעזר שטרן, ראש אגף משאבי אנוש של צה"ל [להלן – ראש אמ"ש (ע.ש.)], התברר שהסבא היה דווקא חולה סרטן סופני שמצבו הדרדר והלך שנתיים לפני שמישהו שמע את המילה 'פינוי'". נטען כי ראש אמ"ש אמר לתובע כי זהו ניצול ציני ומחריד של טרגדיה אישית, וכי התובע סירב להקשיב.
(ה) בהמשך, נטען כי התובע הסביר, "בצניעות רבה", כדברי הנתבע, כי בטקס נשוא התביעה "השכינה דיברה דרכו". הדברים הובאו במירכאות בגוף המאמר.
(ו) הנתבע טען במאמר כי פעולתו של התובע בטקס היתה מתוכננת. בהקשר זה נטען במאמר כי התובע היה במקום קודם לכן, שכן חיילים מצטיינים מגיעים בבוקר ועושים חזרות, כאשר על הבמה עומד אדם שמייצג את הנשיא, ואדם נוסף שמייצג את הרמטכ"ל. עוד נטען, כי "... למעשה הוא [הכוונה לתובע – ע.ש.] תיכנן אפילו להביא איתו אלבום של תמונות מהפינוי ולדחוף אותו לרמטכ'ל שלו מן המארב, כך שאפשר לרדת כבר עכשיו מהשטות הזאת של הספונטאניות, כי זה לא המקרה".
(ז) הנתבע הוסיף וכתב, כי אולי לא היה נדרש לעניין אילו סבר שהמדובר במקרה פרטי. ברם, לדבריו, "... יותר ויותר חננאלים מתגלים בזמן האחרון. אני לא מדבר פה, חלילה, על אלה שבאמת פונו מבתיהם ברצועת עזה – במקרה שלהם מדובר בטרגדיה אנושית וציונית, וגם הטיפול המתמרח בעניינם אינו מוסיף לנו כבוד; הכוונה היא לכל אלה שברגע שהמדינה לא מתנהגת כמו שהם אוהבים, מיד מודיעים לנו שהם לא חוגגים את יום העצמאות, לא מתגייסים, ולא אומרים תפילת 'הלל', ומקימים את מדינת יהודה, ובהזדמנות זאת גם זורקים שני בקבוקי תבערה על חיילים ושוטרים בחברון".
(ח) הנתבע הוסיף וכתב, כי "כל השנים האלה, מתברר, היינו בכלל על תנאי אצל החננאלים. 'אהבת הארץ' המפורסמת שלהם היא רק לארץ שעושה מה שהם אומרים לה, אחרת הם מיד מודיעים על ניתוק הקשר ומסרבים אפילו ללחוץ לנו את היד .... הם בכל זאת לא צביקה גרינגולד, רק חבורה מפונקת ששוברת את הכלים ברגע שלא נותנים לה את הצעצוע שלה".
(ט) הנתבע סיים בפיסקה הבאה, תוך שימוש בגוף ראשון רבים, כי "אנחנו לא הסכמנו עם מלחמת לבנון, ובכל זאת הלכנו, ולא הסכמנו עם ההתנחלויות, ובכל זאת שילמנו את החשבונות, ולא כל כך התחשק לנו לעשות מילואים במחסומים, ובכל זאת עמדנו כמו טמבלים בכל שנה כדי לתלות את הדגל הכחול לבן .... אין יום שאנחנו לא מתפללים לשלומה של המדינה הזו וכל תושביה, כולל חננאל המחלחל. אז אם מישהו לא מוכן לייצג אותנו בבית הנשיא ביום העצמאות, אנחנו לא מכריחים, רק שלא יתפלא אם מדיחים אותו, לא רק מהחטיבה אלא גם מחיינו".
4. הדיון בתביעה ייעשה על פי ראשי הפרקים הבאים. תחילה, אדון בטענות שבכתב התביעה בדבר לשון הרע במאמר. במסגרת זו, אתייחס למעמדו של התובע כדמות ציבורית, לצורך העניין שבפניי. מסקנתי היא, כי על פי המבחנים שנקבעו בפסיקה, יש לדחות חלק מן הטענות ללשון הרע. בהמשך לכך, אדון בטענות הנתבעים להגנות על פי חוק איסור לשון הרע. אעשה כן גם על בסיס פסיקה, לפיה מעמדו של תובע כדמות ציבורית נשקל בעת הדיון בהגנות, ולא בעת הדיון בעצם קיומה של לשון הרע. מסקנתי היא, כי לנתבעים עומדות טענות הגנה טובות, ביחס לרוב הטענות של לשון הרע. עם זאת, ביחס לעניין אחד אין לנתבעים הגנה טובה. לסיום, אדון בשאלת הסעדים להם זכאי התובע. אדון גם בזכות התובעת לסעד, ובשאלה כלפי מי מן הנתבעים עומדת הזכות לסעד.
[...]
לשון הרע
[...]
13. ".... בחור עצבני במיוחד ... אותו לא חנן האל בעודף תבונה". התובע טוען, כי הנתבע מייחס לו תכונות אלה במאמר. דין טענת התובע להידחות. מקריאת הפסקה הרלוונטית במאמר בשלמותה, עולה כי הנתבע לא ייחס לתובע את התכונות האמורות. במאמר נכתב "אילו חשבתי לרגע שחננאל המזלזל הוא מקרה פרטי, סתם בחור עצבני במיוחד שאותו לא חנן האל בעודף תבונה, אולי לא היינו נדרשים לכל העניין. אלא שיותר יותר חננאלים מתגלים בזמן האחרון .... הכוונה היא לכל אלה שברגע שהמדינה לא מתנהגת כמו שהם אוהבים, מיד מודיעים לנו שהם לא חוגגים את יום העצמאות ....". מן ההקשר ברור, כי הכותב מביע דעתו שמדובר במקרה המשקף דפוס של התנכרות למדינה כאשר החלטותיה ופעולותיה אינן לרוחו של אדם זה או אחר. עולה מכך בבירור, כי לא מיוחסות לתובע תכונות של חוסר תבונה או עצבנות. כך גם העיד הנתבע (עמוד 17, שורה 4). ממילא יוצא, כי אין לשון הרע ביחס לעניין זה.
14. הפסקה במאמר המתחילה במלים "יותר ויותר חננאלים ....". בתביעה נטען בהקשר זה, כי התובע לא היה חבר בקבוצה של 'חננאלים' מיהודה ושומרון הבזה למדינה וחבריה זורקים בקבוקי תבערה על חיילים ושוטרים בחברון. התובע, כך נטען, מעולם לא זרק בקבוקי תבערה על שוטרים ו/או חיילים. התובע טוען כי אין הוא נמנה על מי שאינם אומרים הלל על המדינה. הוא אדם נורמטיבי, חף מעבר פלילי.
15. (א) אין בדברים אלה משום לשון הרע על התובע. קריאת המאמר כמכלול אינה מותירה ספק כי לא נטען, ואף לא נרמז, כי התובע עצמו השליך בקבוקי תבערה, אינו אומר הלל על המדינה או כי הוא שייך לגוף המכונה "מדינת יהודה". פעולות אלה אינן מיוחסות לתובע. הפעולה העיקרית המיוחסת לתובע במאמר היא אי לחיצת ידו של הרמטכ"ל בטקס הנזכר. קריאת המאמר כמכלול מלמדת, כי עולה בו התיזה, לפיה יש מכנה משותף בין התנהגותו של התובע בטקס, ובין הפעולות האמורות אותן מונה הכותב. עניינו של המכנה המשותף האמור בהתנכרות למדינה וסמליה.
(ב) פירוש זה עולה מן המסמך בכללותו. הוא תואם את עדותו של הנתבע, לפיה "ראיתי בהתנהגותו של התובע ביטוי לתופעה חברתית מדאיגה, של כאלה הנוקטים במוסר כפול ביחסם למוסדות המדינה" (בפיסקה 19 לתצהירו). הנתבע הוסיף והסביר, כי האמירה על זריקת בקבוקי תבערה אינה מתייחסת לתובע, או כתיאור עובדתי של מעשיו, אלא "כמשל למקרי קיצון של אזרחים הנוקטים במוסר כפול ביחסם למוסדות המדינה – פוגעים בכוחות הביטחון ששומרים עליהם (כאמור, כמו התובע שרצה לקבל אות הצטיינות מידיו של אדם שאת ידו סירב הוא ללחוץ)" (בפיסקה 20 לתצהירו). עוד הסביר הנתבע בתצהירו, כי "ביקשתי להוקיע תופעה חברתית מדאיגה של חריגה מגבולות מחאה פוליטית לגיטימית, ולא ייחסתי לתובע ביצוע של מעשים לא חוקיים" (בפיסקה 20 לתצהירו). דברים אלה לא נסתרו בחקירתו הנגדית של הנתבע, בה חזר על דברים דומים לאלה שבתצהירו (ראו עמוד 23, שורה 8; ראו גם שורות 10 – 12; 22 – 23).
(ג) נוכח האמור לעיל, אני קובע כי אין באמירות הנדונות משום הוצאת לשון הרע על התובע.
16. (א) פסקת הסיום של המאמר. בכתב התביעה נטען כי הנתבע מקנח את מאמרו בקריאה והסתה לרצח התובע, במלים לפיהן "שלא יתפלא אם מדיחים אותו לא רק מהחטיבה – אלא גם מחיינו". אין יסוד במאמר לפירוש שניתן על ידי התובע למלים אלה. מקריאת המאמר כמכלול לא עולה תמיכה בפירוש האמור. הטענה המרכזית במאמר, הקשורה לעניין זה, היא כי התנהגותו של התובע משקפת התנכרות לאחד מסמלי המדינה, על רקע פעולה של המדינה אשר לא נשאה חן בעיני התובע. המאמר קורא, בהקשר זה, לכיבוד המדינה וחוקיה, גם במצב של אי הסכמה להחלטה זו או אחרת של רשויותיה המוסמכות. על רקע זה באה הפסקה האחרונה, המתייחסת להדרה נורמטיבית של התובע. היא אינה מרמזת על קריאה לפגיעה פיזית בתובע.
(ב) גם ההקשר המיידי בו נתון הביטוי הנדון אינו תומך בפירוש המוצע על ידי התובע. ההדחה מן החטיבה, המאוזכרת על ידי הנתבע, אינה כרוכה בפגיעה פיזית. המדובר בהחלטה ערכית שקיבל הצבא, על פי הטענה, בקשר לשירותו הצבאי של התובע. ההקבלה להדחה "מחיינו" אינה יכולה להתפרש באופן סביר, על רקע זה, באופן לו טוען התובע. אני סבור, כי גם בלא קשר למעמדו של התובע כאיש ציבור לצורך ההליך שבפניי, אך בוודאי בהינתן מעמד זה, אין מדובר בלשון הרע, על פי המבחנים שנקבעו בעניין הרציקוביץ' הנ"ל.
17. האיור המופיע במאמר. עניין זה לא עלה בכתב התביעה. המאייר לא צורף כנתבע. תוכן האיור ומשמעותו לא התבררו בשלב כלשהו בהליך. במצב זה, עניין זה אינו מהווה חלק מעילת התביעה. אין מקום לקביעה לה עותרים התובעים בסיכומיהם, כי המדובר בלשון הרע.
18. חרוזים המופיעים במאמר בצמוד לשמו הפרטי של התובע. המאמר שזור, במקומות שונים, בהתייחסויות לנתבע, תוך שימוש בשמו הפרטי ובשם תואר המתחרז (בדרך כלל) עימו: "החייל הסובל חננאל", "החייל המתפתל חננאל", "חננאל המשתולל", "חננאל הגואל", "חננאל המקלל", "סמל חננאל המתגולל", "חננאל המתנפל", חננאל המטרלל", "חננאל המתערפל", "הסמל הסורר", חננאל המחלל", "חננאל המתפלל", חננאל המזלזל", "חננאל המחלחל".
19. (א) על פי אמות המידה של האדם הסביר, עליהן עמדתי, אין מדובר בלשון הרע, במובן חוק איסור לשון הרע. אכן, חלק מן הביטויים בהם משתמש הנתבע (ובהם מחלל, מקלל, משתולל, מתנפל, מתגולל, סורר, מזלזל, מחלחל) יכולים להתפרש, במבחן האדם הסביר, כביטויים שליליים. עם זאת, הם אינם מובנים, בהקשר בו נעשה בהם שימוש, באופן מילולי. למעשה, כך עולה גם מחוות דעתו של פרופ' ממן (ראו בפיסקה 3 לחוות הדעת). מן ההקשר הכולל בו הם נתונים, ומן המאמר בכללותו, עולה בבירור, כי הם נועדו לבטא, באופן סאטירי ומחודד, את עמדתו של הכותב, כי האקט שעשה התובע הינו אקט תוקפני, אשר יש בו פגיעה חמורה בכבודו של אחד מסמליה המרכזיים של המדינה, וכפועל יוצא מכך – בכבודה של המדינה כולה.
(ב) בהקשר זה יש להעיר, כי חלק מן הביטויים בהם עושה הכותב שימוש אינן נושאות מובן פוגעני כלשהו (סובל, גואל, מתפלל). יש בכך תמיכה במסקנה, כי השימוש בשמות התואר הנזכרים לעיל הינו כלי ספרותי, שתכליתו לחדד את המסר העולה מן המאמר. הדברים אינם מובנים באופן מילולי, ואינם נועדים להיות מובנים באופן מילולי.
20. (א) כאמור, לחלק מן הביטויים האמורים יכולה להיות קונוטציה שלילית. אפשר, כי קיים בהם מימד של הגזמה, ביחס למעשהו של התובע. עם זאת, הדברים אינם מובנים, בין במפורש ובין במשתמע, כאמירה בעלת תוכן עובדתי כלשהו. כאמור, המדובר בביטוי סאטירי[1]. הוא הועלה במסגרת טור דעה של הנתבע (ראו פיסקאות 1 ו – 2 לתצהיר הנתבע).
[...]
24. כותרת המאמר. כותרת המאמר היא "החייל האמיץ חננאל". התובע טוען בסיכומיו כי המדובר בלשון הרע. נוכח השיקולים עליהם עמדתי בהרחבה לעיל, אני קובע כי המדובר בהתבטאות בעלת אופי סאטירי – ביקורתי, אשר אינה חוצה את גבול לשון הרע, בנסיבות העניין שבפניי. מעבר לנדרש אוסיף, כי עניין זה לא פורט בכתב התביעה כאחד העניינים אשר יש בו לשון הרע לטענת התובעים, ודי בכך על מנת לדחות את התביעה ביחס אליו.
25. ההתייחסות הנוגעת לסבו של התובע. במאמר כלולה הטענה, כי התובע "הסביר לכולם שסבו, ברוך סרוסי ז'ל, שהיה תושב גוש קטיף, מת משברון לב בשל ההתנתקות". התובע טוען כי דברים אלה מעולם לא יצאו מפיו (בפיסקה 31 לתצהירו). נטען במאמר, כי בשיחה פרטית שניהל עם התובע ראש אמ"ש, "התברר שהסבא היה דווקא חולה סרטן סופני שמצבו הידרדר והלך שנתיים לפני שמישהו שמע את המילה 'פינוי'". כותב המאמר ציטט על רקע זה בלא הסתייגות, וניתן להבין שאף בהסכמה, דברים של ראש אמ"ש לתובע, לפיהם המדובר בניצול ציני של טרגדיה אישית.
26. ההתייחסות במאמר לגבי עניין זה מבוססת על דברים המיוחסים לתובע. ככל שדברים אלה אינם נכונים, וסבו נפטר בשל סיבה אחרת, יש בטענה שבמאמר כדי להטיל דופי ממשי בתובע, כמי שמשתמש בזכר סבו ובנסיבות פטירתו שימוש בלתי ראוי. על בסיס המבחנים עליהם עמדתי, יש בכך משום לשון הרע. הדברים אמורים גם בהינתן הגישה, המביאה בחשבון כבר בשלב זה את העובדה שהתובע הוא, לצורך הסוגיה הנדונה בהליך שבפניי, איש ציבור. הטענה שבמאמר כוללת, בהקשר זה, היבט עובדתי משמעותי. על רקע זה, נחלש בכל מקרה המשקל שניתן לייחס לכך שהתובע הוא, לצורך העניין שבפניי, דמות ציבורית. אני קובע, כי יש בדברים משום לשון הרע.
27. הטענה כי התובע "התאהב במעמדו החדש כקדוש". התביעה מתבססת גם על דברים אלה, שנכללו במאמר. הציטוט בתביעה של דברים אלה הוא מקוטע וחלקי. הציטוט השלם נוגע לטענה כי התובע "הסביר לכולם" שסבו מת משברון לב בשל ההתנתקות. בהקשר זה נטען בכתבה כי בשיחה בין התובע ובין ראש אמ"ש, "....אלוף שטרן אמר לחננאל המחלל שזהו ניצול ציני ומחריד של טרגדיה אישית, אבל נדמה שהסמל הסורר התאהב כל כך במעמדו החדש כקדוש שהוא סירב להקשיב". הטיעון האמור במאמר הוא שילוב של פרשנות, הבאה להסביר את התנהגותו הנטענת של התובע בשימוע אצל ראש אמ"ש, ושל עובדות, הנוגעות למעמדו הנטען. בהינתן קיומה של השתמעות עובדתית בטענה האמורה, ונטייתה להציג את התובע כבעל תכונת אישיות של מגלומניה, יש בכך משום לשון הרע, על פי המבחנים עליהם עמדתי.
28. נושא אלבום התמונות. התביעה מתבססת גם על הטענה במאמר, כי התובע תיכנן להביא אלבום תמונות מהפינוי ולדחוף אותו לרמטכ"ל מן המארב. נטען בתביעה כי טענה זו היא שקרית וחסרת בסיס. דברים אלה נכתבו במאמר במישור עובדתי. הם מייחסים לתובע כוונה תחילה בפעולתו. יש בכך שילוב של דעה ועובדה, אשר יש בו משום לשון הרע, על פי המבחנים עליהם עמדתי.
29. הטענה כי התובע אמר ש"שכינה דיברה מפיו". הדברים האמורים הובאו כציטוט במאמר. בצמוד להם הוסיף הנתבע את ההערה "כפי שהסביר [התובע – ע.ש.] בצניעות רבה". הציטוט הובא במאמר כחלק מן ההסבר המובא מפיו של התובע להתנהגותו בטקס החיילים המצטיינים.
30. אמירה המיוחסת לאדם, המובאת במירכאות, יכולה להוות לשון הרע. אמירה כזו יכולה להיתפס, במבחן האדם הסביר, כטענה (משתמעת) בעובדה, כי אותו אדם אכן אמר את הדברים (ראו פסק דינו של בית המשפט העליון של ארצות הברית בפרשת Masson v. New Yorker Magazine Inc. 501 U.S. 496 (1991) at p. 511). הוא הדין במקרה שבפניי, בו מופיעה, בצמוד לציטוט, התייחסות הנתבע לפיה "כפי שהסביר [התובע – ע.ש.] בצניעות רבה". דברים אלה מבהירים, כי כוונת הכותב היא אכן לטעון כי התובע אמר, כעניין שבעובדה, את המלים המופיעות במירכאות.
31. התובע מכחיש כי אמר את הדברים. לעניין זה נפסק, כי שימוש בציטוט בלתי נכון מפיו של אדם יכול לפגוע בשמו הטוב באחת משתי דרכים עיקריות. ראשית, תוכנו של הציטוט יכול שיכלול אמירה עובדתית לא נכונה על הדובר, אשר על פי תוכנה פוגעת בשמו הטוב (שם, שם). דוגמה לכך היא טענה, המופיעה בציטוט, לפיה האדם המצוטט קושר את עצמו להתנהגות שיש בה חוסר יושר. שנית, עצם ייחוסם של הדברים לאדם יכול לפגוע בשמו הטוב, שכן דרך אמירת הדברים, ולעתים עצם אמירתם, יכולים ללמד על תכונה שלילית של הדובר (שם, שם).
[...]
32. המדובר, גם כאן, בפרשנות של הנתבע, המבוססת על טענה שבעובדה אודות דברים שאמר התובע, על פי הטענה. בטיעון כולו יש כדי לייחס לתובע תכונות של מגלומניה, ואפשר שגם מידה של ניתוק מן המציאות. על רקע העקרונות עליהם עמדתי, יש בציטוט האמור משום לשון הרע על התובע.
33. סיכום ביניים. מן האמור לעיל עולה, כי חלק מן הדברים שנכתבו במאמר מהווים לשון הרע. על רקע זה, יש לדון בשאלת קיומן של הגנות. לכך אפנה עתה.
[...]
40. בכל הנוגע לנתון העובדתי האמור, אין מחלוקת כי ניתנו לתובע פרס ותעודה בגין התנהגותו בטקס החיילים המצטיינים (ראו עדות התובע, עמוד 6, שורה 19; עמוד 7, שורות 1, 6). אין אינדיקציה כי הפרס או התעודה ניתנו בטרם נעשה הפרסום. עם זאת, יש בעצם נתינתם אישרור עובדתי, ולו בדיעבד, כי ניתנה לגיטימציה חברתית משמעותית לפעולתו של התובע. הנתבע נקט בהקשר זה לשון של הגזמה – "מעמדו החדש של התובע כקדוש". אכן, מתן פרס או תעודה אינם עולים כדי הענקת מעמד של קדושה. עם זאת, בהתחשב בז'אנר של טור דעות, בנושא השנוי במחלוקת ציבורית, ובמעמדו של התובע כדמות ציבורית לעניין זה, לא ניתן לומר כי התבטאותו של הנתבע לעניין זה חרגה מגבולות הסביר. לא ניתן לומר גם, כי היא מלמדת על חוסר תום לב.
41. מן החומר שבפניי עולה, כי הבסיס לאמירה זו שבמאמר היה, בעיקרו של דבר, פרסומים בכלי תקשורת שונים, מהם למד הנתבע על האירוע (ראו נספח ב' לתצהיר הנתבע). מובן, כי אין מדובר בחומר ראיות קביל להוכחת אמיתות תוכנו. ככל שקיים עניין עובדתי השנוי במחלוקת, אין בפרסומים האמורים כדי לסייע לנתבעים או למי מהם. עם זאת, ככל שהעובדות הרלוונטיות אינן במחלוקת, או ככל שהוכחו, אין בהסתמכות על פרסומים בכלי התקשורת כדי ללמד על חוסר תום לב. לעניין זה, אני מביא בחשבון כי המדובר בטור דעות, אשר מחברו רשאי לשאוב מידע מכלי תקשורת שונים. אני מביא בחשבון גם כי לפחות משני פרסומים שצורפו במסגרת נספח ב' לתצהיר הנתבע, עולות תגובות אוהדות לדרך פעולתו של התובע. עוד אני מביא בחשבון, כי לעניין אמיתותה של טענה עובדתית, הבחינה נעשית גם על פי עובדות שלא היו בידיעת המפרסם בעת הפרסום (ראו בהקשר זה דברי כב' השופט ת' אור בדנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות בע"מ נ' קראוס, פ"ד נב(3) 1, בעמוד 35).
42. (א) שקלתי בהקשר זה את העובדה, שהנתבע לא פנה לתובע בבירור לפני פרסום המאמר. הנתבע טען כי הוא אף פעם לא מדבר עם אנשים לפני כתבה (עמוד 19, שורה 18). תשובה זו לא אוכל לקבל. היא נסתרת מן המאמר עצמו, ממנו עולה כי הנתבע דיבר, טרם פרסום המאמר, עם צביקה גרינגולד. מן המאמר עולה כי הנתבע דיבר לפני פרסומו גם עם ראש אמ"ש. כך גם עולה מטיעוני הנתבעים בפניי.
(ב) עם זאת, אין באי הפנייה לתובע טרם פרסום המאמר כדי ללמד על חוסר תום לב בנסיבות העניין. בפניי הנתבע היו, עובר לפרסום המאמר, חומרים המלמדים בפירוט רב על עמדת התובע בסוגיות שבמחלוקת, כפי שהובעה בפניי פורומים צבאיים שונים. חומרים אלה צורפו כנספח י' לתצהיר הנתבע (לכך שהחומרים היו בפניי הנתבע עובר לפרסום, ראו דבריו בעמוד 18, שורה 3). יש בכך כדי להחליש, בנסיבות העניין, את הטענה בדבר חוסר תום לב בכך שהנתבע לא פנה לתגובת התובע טרם הפרסום.
(ג) אכן, מעדות התובע עולה כי בפועל גילה יחס מסוייג לפרס ולתעודה שניתנו לו. על פי עדותו, שלא נסתרה, לא התייצב לטקס (עמוד 7, שורות 1 – 2), לא קיבל את הכסף בעצמו, ואף אינו יודע היכן נמצאת התעודה הנדונה. אפשר, כי פנייה לתובע היתה מגלה עובדה זו, ומונעת את הדברים שפורסמו בהקשר זה.
(ד) עם זאת, נמצא בסיס לעיקרי העובדות הנטענות במאמר. מנוסח הדברים והקשרם עולה, כי הטענה בדבר יחסו של התובע לתגובה האוהדת לפעולתו לא הובאה כטענה עובדתית, אלא כהשערה בלבד. אזכיר, כי המדובר במאמר שעניינו הבעת דעה. במצב זה, נחלשת החובה לפנות לקבלת תגובה. יש להזכיר, כי חובה זו קשורה, בדרך כלל, לפרסום עובדתי ולבדיקת נכונותו, וזאת להבדיל מפרסום שעניינו הבעת דעה
[...]
(ה) אוסיף גם, כי על פי תוכנה, הנקודה האמורה היא בעלת משקל אגבי ובלתי משמעותי בהקשר הספציפי, ובהקשר של המאמר כולו. בנסיבות אלה כולן, אני קובע כי אין בהימנעות מפנייה אל התובע לגבי נקודה זו כדי לשלול את תום ליבו של הנתבע ביחס לפרסום עניין זה.
(ו) בשים לב לכל האמור, הפרסום לעניין זה לא חרג מן הסביר (סעיף 16(א) לחוק איסור לשון הרע). במצב זה, אני קובע כי עומדת הגנת תום הלב לעניין זה.
[...]
50. הכינויים המתחרזים עם שמו של התובע. קבעתי לעיל כי אין בכינויים האמורים משום לשון הרע, בנסיבות העניין. אני סבור כי מסקנה זו עומדת גם בשים לב לגישה שבוטאה בעניין אפל הנ"ל, ולפיה מעמדו של תובע כדמות ציבורית צריך להישקל במסגרת האיזונים בשלב בחינתן של הגנות, ולא בשלב בו נבחן קיומה של לשון הרע (בפיסקה 8 לפסק דינה של כב' השופטת ד' ביניש באותו עניין). בכל מקרה, עומדת לנתבעים לעניין זה הגנת תום הלב, שעניינה הבעת דעה על התנהגותו של התובע בטקס החיילים המצטיינים. אסביר את שיקולי.
51. (א) עמדתי לעיל על כך, שהביטויים האמורים אינם מתפרשים, במבחן הקורא הסביר, באופן מילולי. ברור לחלוטין לקורא הסביר של המאמר בכללותו, שהביטויים המתחרזים הם הבעת דעה על פעולה, אותה ראה הנתבע, בתום לב ובכנות גמורים, כאקט תוקפני ומעליב, הפוגע פגיעה קשה באחד מסמליה של המדינה (ראו בהקשר זה בפיסקאות 5 - 6 לתצהיר הנתבע; כאמור, התובע אישר כי הרמטכ'ל הוא אחד מסמלי המדינה, עמוד 8, שורה 20). הנתבע גם ראה בכך אי הכרה בלגיטימיות של הצבא והעומד בראשו (בפיסקה 6 לתצהירו). לדבריו, הסירוב ללחוץ יד הוא "אקט סימבולי של הבעת שנאה וסלידה בהפגנתיות. זהו מעשה מתריס, מלבין פנים, המביע, בכוונת מכוון, בוז, ודה לגיטימציה כלפי המסורב, בפרט כאשר הדבר נעשה בפרהסיה" (בפיסקה 7 לתצהירו). לדעת הנתבע, סירובו של התובע ללחוץ את ידו של הרמטכ"ל מהווה ביטוי פומבי של מחאה פוליטית, בניגוד לפקודות הצבא וערכי היסוד של צה"ל (בפיסקה 10 לתצהירו). כדברי הנתבע בעדותו, "חשבתי שדיין עשה מעשה חמור מאוד ובעייתי מאוד וביזה את צה'ל ומדינת ישראל שהם מוסדות יקרים ללבי ומי שמתנהג בצורה כל כך ברוטאלית אי אפשר להתייחס לזה בשלווה וביישוב דעת"(עמוד 18, שורות 14 – 16). הוא הוסיף, כי סירובו של התובע ללחוץ את ידו של הרמטכ'ל, גיבור ישראל, "זה עלבון וזה חצוף" (עמוד 18 שורה 23). ניתן היה להתרשם בעדותו של הנתבע, כי הוא מאמין אמונה כנה, אמיתית ומלאה בדברים אלה.
(ב) זאת ועוד, הנתבע התייחס בעדותו לחלק ניכר מן הביטויים בהם השתמש. מתשובותיו עולה בבירור, כי עשה שימוש בביטויים פיגורטיביים הקשורים קשר, הגם שאסוציאטיבי ורופף, להתנהגותו של התובע בטקס החיילים המצטיינים. כך, העיד הנתבע כי השתמש בביטוי סורר, הואיל ו"כל המאמר היה בעקבות המקרה הזה וההתנהגות שלו היתה סוררת" (עמוד 22, שורות 8 – 9; ראו גם בשורה 11). לגבי השימוש במילה מתנפל, הסביר הנתבע כי "בעיני ... מישהו בטקס ממלכתי פוגע בטקס יוצר מהומה, הוא כמו בן אדם שמתנפל ..." (עמוד 22, שורה 13). אשר למילה משתולל, השיב הנתבע כי "אילו שכב' השופט שנכנס לבית המשפט כולם היו קמים ורק אני הייתי נשאר לשבת למרות שזה לא בצעקות זה עדיין השתוללות ועדיין אסור לעשות את זה" (עמוד 22, שורות 16 – 18; ראו גם עמוד 15, שורה 24 – 25). ובהמשך, "בעיני שפעם ראשונה ב – 60 שנות קיומה של מדינת ישראל בטקס חיילים מצטיינים חייל לא רוצה ללחוץ יד לרמטכ'ל הוא זה שיצר מהומה וכל מה שהיה אחר כך זה תוצאה של מעשה שלו" (עמוד 22 שורות 22 - 23). לגבי המילה מקלל, העיד "שאתה מעליב אדם ועושה אקט שהוא עלבון זה כמו לקלל. זה בדיוק ביטוי שאול" (עמוד 22 שורות 24 – 25).
(ג) הסברים אלה יפים, בשינויים המחויבים, גם ביחס לביטויים נוספים בהם השתמש הנתבע, עליהם לא נשאל הנתבע באופן מפורש. על רקע כל האמור, אני קובע כי עומדת לנתבע הגנת תום הלב ביחס לביטויים אלה בהם השתמש במאמרו.
[...]
(ה) נוכח הקביעות העובדתיות לעיל, יש בסיס סביר לטענת הנתבע, כי האמירות הנדונות במאמרו מתייחסות להפרה הנטענת של פקודה זו. ודוק. אפשר להסכים לדעה זו של הנתבע. אפשר לחלוק עליה, נוכח העובדה שהתובע בחר להצדיע לרמטכ"ל. בין כך ובין כך, המדובר בהבעת דעה לגיטימית. הנתבע היה רשאי לסבור שהתובע הפר פקודה זו.
[...]
55. לסיכום נקודה זו. עמדתי לעיל על העקרונות הנוגעים לחופש הביטוי כאשר מדובר בביטוי בנושא השנוי במחלוקת ציבורית עמוקה. בהקשר זה, תום הלב מתיישב עם השימוש בביטויים חריפים עד מאד, חריפים בהרבה מזה בו נעשה שימוש במקרה שבפניי. כך, למשל, נפסק לאחרונה כי הגנת תום הלב חלה על התבטאות אשר השוותה אדם ל"משפטנים רבים .... מרפובליקת ויימר בשלב הדמוקרטיה המתמוטטת...." (רע"א 2572/04 פריג' נ' כל הזמן (2008), בפיסקה 17). בשים לב לעקרונות האמורים, ולשיקולים עליהם עמדתי לעיל, אני קובע כי עומדת לנתבע חזקת תום הלב הקבועה בסעיף 16(א) לחוק, שכן הפרסום לא חרג מתחום הסביר בנסיבות העניין. הדברים אמורים ביתר שאת בשים לב לאופן בו נהג התובע באירוע, ולקביעותיי העובדתיות לעניין זה. הם מתחדדים גם נוכח העובדה, שמדובר בטור של הבעת דעה (וראו בפיסקה 24 לעניין פריג' הנ"ל). לא שוכנעתי כי הנתבע התכוון לפגוע בתובע, קל וחומר באופן בלתי מידתי, כי לא האמין באמיתות דבריו, או כי הדברים (אשר ממילא אינם טיעונים שבעובדה) לא היו דברי אמת. משכך, לא מתקיימת חזקה המפריכה את תום ליבו של הנתבע.
56. ההתבטאות לפיה "שכינה דיברה דרכו". קבעתי לעיל כי המדובר בהתבטאות אשר יש בה משום לשון הרע ביחס לתובע. השימוש במירכאות, והכיתוב בצמוד לכך, מלמדים בבירור כי יש להבין את האמור במאמר בהקשר זה כציטוט מילולי מפיו של התובע. התובע הכחיש בבירור את אמירת הדברים (בפיסקה 31 לתצהירו; ראו גם נ/1, תשובות התובע לשאלון, בתשובה 43). לא הובאה ראייה, המלמדת כי אמנם אמר את הדברים. גם הנתבע לא ידע להגיד אם התובע אמר את הביטוי האמור למאן דהוא (עמוד 23 שורה 4). כל שעשה הנתבע הוא להפנות, לעניין זה, לכתבה אחרת שפורסמה לפני פרסום המאמר (ראו כתבה מיום 8.5.06, חלק מנספח ב' לתצהיר הנתבע; ראו בהקשר זה עדות הנתבע, עמוד 23, שורה 4). הכתבה האמורה היא עדות מפי השמועה. אין היא יכולה להוות ראייה לאמיתות תוכנה[2].
57. במצב זה, לא עומדת לנתבעים הגנה. כבר הוסבר לעיל, כי גם ההגנה שעניינה הבעת דעה מבוססת על כך, שהטענות בעובדה, עליהן סבה העמדה, הן נכונות בעיקרן. בעניין הנדון כאן, הטענה העובדתית אינה נכונה. במצב זה, אין לנתבעים הגנה, בין של אמת בפרסום, ובין של הבעת דעה.
58. הנתבעים מעלים בסיכומיהם טענה כללית בדבר פרט לוואי שאמיתותו לא הוכחה. האמירה הנדונה אינה פרט לוואי. היא עומדת על רגליה שלה. טיעון זה של הנתבעים אינו יכול לסייע להם.
59. שקלתי, האם לנוכח קביעות אחרות בפסק דין זה, מהן עולה כי הפרסום כולל אמירות פוגעניות אשר אינן מקימות לתובע עילה, נשמט הבסיס מתחת לטענותיו לגבי ההתבטאות הנדונה עתה. התשובה לשאלה זו היא בשלילה. במשפט הישראלי, העובדה שבאדם דבק רבב כלשהו, אינה מכשירה פרסום המעלה כלפי טענה עובדתית אחרת, בלתי נכונה, הפוגעת בשמו הטוב.
[...]
61. סיכום בינים II. נוכח כל האמור לעיל, אני קובע כי לתובע עומדת עילת תביעה ביחס לפרסום, המייחס לו כי אמר ששכינה דיברה מפיו. ביחס לכל העניינים האחרים, אני קובע כי לא עומדת לתובע עילת תביעה.
[...]
פיצויים
69. במקרה שבפניי לא הוכח נזק ממון לתובע. לא הוכח נזק לא ממוני משמעותי לתובע. יוצא, כי במוקד מצוי פיצוי ללא הוכחת נזק.
[...]
70. בסופם של שיקולים אלה, החלטתי לחייב את הנתבעים לשלם לתובע פיצויים, ללא הוכחת נזק, בסכום של 12,000 ₪.
התנצלות, פרסום הכחשה
71. בסיכומי התובעים, קיימת דרישה לפרסום כאמור. הדבר לא נתבע בכתב התביעה. די בכך על מנת לדחות דרישה זו. אוסיף, כי בשים לב להיקף הפרסום לגביו נקבעה האחריות, ולטיבו, לא מצאתי הצדקה מספקת למתן אחד הסעדים הנדונים.
התוצאה
א. תביעת התובע ביחס לנתבע 3 נדחית במלואה. לגבי הנתבעים האחרים, התביעה מתקבלת בחלקה, ביחס לעניין הנזכר לעיל. לגבי שאר העניינים הנדונים בתביעה, התביעה נדחית. הנתבעים 1, 2 ו – 4 ישלמו לתובע, ביחד ולחוד, סך של 12,000 ₪ עד ליום 25.3.09. כמו כן, ישלמו לתובע הוצאות משפט בסך של 470 ₪, המשקף את חלקה היחסי של אגרת בית המשפט בהינתן הסכום שנפסק. הנתבעים ישאו בשכר טירחת עורך דין בסך של 2,500 ₪ בצירוף מע"מ כדין. סכום זה מביא בחשבון את נסיבות העניין, ובהן הסכום שנתבע מלכתחילה, הסכום שנפסק בסופו של דבר, הממצאים שנקבעו, היקף התיק, ושכר הטירחה הנגזר מכללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימאלי המומלץ) התש"ס – 2000. גם סכום זה ישולם עד ליום 25.3.09.
[1] ראו בהקשר זה גם בפיסקה 17 לתצהיר הנתבע; כן ראו בחקירתו הנגדית, עמוד 16 שורות 13 – 14).
[2] אגב, בכתבה האמורה לא מופיעות המלים בהן השתמש הנתבע, כי אם ציטוט אחר, לפיו אמר הנתבע כביכול לחבריו כי "אני השליח של הקדוש ברוך הוא, שליח השכינה".