מסר קצר של תנחומים

עמוס הראל יוצא הבוקר מעל דפי "הארץ" נגד חלקה של התקשורת ביצירת דרמת שווא וציפיות מיותרות, כאילו יש עוד סיכוי שחייל אחד או שניים מבין החטופים נותר בחיים. "כשעיתון מרכזי", הוא כותב ומתכוון ל"ידיעות אחרונות", "בוחר אתמול בבוקר בכותרת 'ואולי כולם טועים' בעמודו הראשון, הוא מטפח ציפייה לא ריאלית. זו נראתה כעוד סחיטה של הלימון הרגשי, שסייעה ליצור רושם מוטעה אצל חלק מצופי הטלוויזיה, כאילו יש עדיין מקום להפתעות".

הצדק עם הראל, כמובן, אך גם עם התקשורת המסחרית, שתעשה פחות או יותר כל מה שניתן כדי למשוך אליה צופים וקוראים. הדרמה מוכרת, ולכן הדרמה מועצמת ומוגזמת עד לממדים של התל בציבור. דרמת התקווה, שטופחה במסירות על-ידי אמצעי התקשורת בימים האחרונים, ממונפת היום לדרמה חדשה של אכזבה. עשרות עמודים מוקדשים בארבעת היומונים הגדולים לרגעי המתח של יום אתמול, ובמיוחד לרגע שבו התברר באופן סופי כי שני החיילים הישראלים אינם חיים. עוזי בנזימן כותב על חלקה של התקשורת בפרשת החטופים, מראשיתה ועד סופה, כאן, ב"העין השביעית".

"ידיעות אחרונות" שוב מוכיח כי הוא נמצא צעד אחד לפני כולם, והופך את תחושת האבל הלאומית, שהוא עצמו עזר להעצים, למיזם פרטי של העיתון. על שער "ידיעות אחרונות" מזמין העיתון את קוראיו לכתוב למשפחות רגב וגולדווסר. בכפולת האמצע, פרטים נוספים על המבצע המיוחד שבו ניתן לשלוח, "כאות הזדהות", "מסר קצר של תנחומים" ב-SMS ("עד 70 תווים. עלות משלוח 40 אג'"), או באי-מייל ("עד מאה מלה"). העיתון מבטיח כי "ירכז את כולם בספר זיכרון – ויעביר למשפחות רגב וגולדווסר. את חלקם נפרסם בעיתון בימים הקרובים". רק אנשים ציניים במיוחד יכולים להרשות לעצמם להאשים את המיזם הזה בציניות.

כולם בדעה אחת (כמעט)

"זה הסתיים כפי שזה התחיל ביולי 2006: צער גדול ולופ אינסופי של ברברת ריקה, דיוני סרק, פרשנויות בדיעבד ומסכים מפוצלים לשווא", כך כותב הבוקר מבקר הטלוויזיה של "ידיעות אחרונות" ירון טן-ברינק על שידורי יום אתמול. כמו בפעמים רבות בעבר, גם הבוקר הביקורת שעולה מהטורים של מבקרי הטלוויזיה נכונה גם לעיתונים שבהם הם כותבים.

הברברת הריקה ודיוני הסרק שנועדו להעביר שעות ארוכות של שידורים ישירים בטלוויזיה הופכים בעיתונות הכתובה לברברת ריקה ודיוני סרק מנוסחים היטב, שבאים הבוקר בכמות עצומה במקום ידיעות חדשותיות, על פני מרבית העמודים הראשונים של כל העיתונים.

הדעה ברוב מוחץ של טורי הפרשנות דומה – העסקה היתה הכרח המציאות ו/או אנחנו טובים והם רעים. יאיר לפיד, למשל, כותב ב"ידיעות אחרונות כי אין על מה לבקר את הממשלה, "העסקה שנחתמה אתמול לא היתה טובה או רעה, רק הכרחית".

שמעון שיפר מצטט באותו עיתון את שלמה גולדווסר, אביו של אהוד: "נסראללה, אמר גולדווסר, הקריב את לבנון, הרס את כלכלתה והותיר מאות משפחות שכולות ופצועים רבים כדי שיוכל להתפאר בקבלת רוצח של ילדה בת 4. נסראללה, ניתן לקבוע, יוצא ממלחמת לבנון השנייה קטן, אבל מה זה קטן". שיפר מזכיר שהדרישה המקורית של חיזבאללה היתה לשחרור אלפי אסירים. הרבה יותר מהמחיר הסביר, כדבריו, ששולם בסופו של דבר. "אני מציע אפוא לא להאשים את עצמנו בכל דבר. כושר ההרתעה של ישראל לא רק שלא נפגע, אלא להפך".

סימה קדמון מוסיפה את הרציונל שאילץ להקדיש את מרבית עמודי התוכן החדשותיים לאירוע קבלת ארונות הקבורה של שני החיילים המתים: "אחרי שנתיים, אלה כבר לא שני חיילים, אלדד רגב ואהוד גולדווסר שנפלו בקרב. אחרי שנתיים אלה הם אודי ואלדד, שני אנשים צעירים שלמדנו להכיר בעל-פה את תחנות חייהם". לפי קדמון, משפחות החיילים החטופים הפכו להיות "המשפחה שלנו". קרנית היא בתנו ("או אחותנו הקטנה"). מיקי היא האמא החזקה, שלמה הוא "האיש הנעים", וצבי הוא "איש שקט ועדין". קדמון מסכמת וכותבת: "אהבנו אותם. הערצנו את השקט. את העדינות. את האצילות". היא מציינת גם כי "נסראללה גיבש אתמול את העם הלבנוני סביב רוצח. עם ישראל התלכד אתמול סביב שני אנשים צעירים וטובים, שמתו כשמילאו את חובתם הלאומית".

דעה זו תחזור להופיע במאמרים רבים הבוקר. אלכס ליבק, למשל, כותב על כך בטור שממוקם בפינה התחתונה של עמ' 9 בעיתון "הארץ", העמוד האחרון המוקדש הבוקר לנושא. "הבדלים בין הגישות של ישראל ולבנון לגבי חילופי השבויים ניכרים היטב גם במשדרים הטלוויזיוניים", הוא כותב. לדבריו, "הדרמה שלנו אינה משתקפת בסיקור התקשורתי", כיוון שזו דרמה פנימית. "אנחנו משלימים את כל מה שחסר בצילום, ומרגישים את הכל, למרות התמונות המוכרות". לעומת זאת, כותב ליבק, "בלבנון, לא משאירים דבר לידי הדמיון, והדרמה הוויזואלית החדשותית, איך לא, באה דווקא משם [...] אנחנו נשאבים אל תוך ההצגה התקשורתית המרהיבה הזאת ואיננו יכולים להסיר את עינינו מהמחזה הביזארי. הנה מולנו, הופך האיש השנוא והמתועב לגיבור נערץ בתוך שעות אחדות. זאת דרמה".

אורי אורבך כותב ב"ידיעות אחרונות" "מכתב ללבנונים" שאף מתורגם לערבית. "30 שנה ואינכם מבחינים בין גיבור לאומי לבין רוצח ילדים. בעיניכם, די בכך שמישהו הרג יהודי, אפילו אם זו ילדה קטנה מנהריה, כדי שתקבלו אותו בכבוד מלכים".

עפר שלח ב"מעריב" ואיתן הבר ב"ידיעות אחרונות" מצטטים הבוקר את אלתרמן; יהונתן גפן מצטט את ברכט. דן מרגלית מצטט ב"ישראל היום" את תומר בוהדנה, שציטט אתמול את אלתרמן באתר ynet, ומנצל גם את ההזדמנות הזו כדי לבוא חשבון עם אולמרט ("הוא אבי הקומבינות וה'טריקים' ו'השטיקים', אבל ניהול משא-ומתן לאומי גדול עליו").

קשה למצוא קול שונה במגוון טורי הדעה הבוקר. אלוף בן אמנם כותב ב"הארץ" כי "את מחיר החטיפה שילמה ישראל בפורענות שהמיטה על עצמה בצאתה למלחמת לבנון השנייה", אבל קול אופוזיציוני, ברור וביקורתי, אפשר למצוא רק בדבריה של בילי מוסקונה-לרמן, המתפרסמים הבוקר ב"מעריב".

"אנחנו חייבים להפסיק לרמות את עצמנו ולהפסיק להאמין בדמוגוגיה [כך] זולה ובדיונים מדומים שגם התקשורת משתפת איתם פעולה באופן מלא", כותבת מוסקונה-לרמן, היוצאת נגד המדיניות המלחמתית הבסיסית של מדינת ישראל. "רבותי, בואו נתבגר", היא ממשיכה וכותבת. "בואו נפסיק להאכיל את עצמנו שטויות סנטימנטליות ולאומיות מהסוג שהעולם הנאור כבר לא יכול יותר לשמוע ומהסוג שמפיל אותנו כל פעם מחדש במלכודות שאנחנו בונים לעצמנו [...] אז בבקשה, להפסיק עם המוזיקה העצובה, החליפות הכהות, המבטים רבי המשמעות. אל תגידו להחזיר את הבנים הביתה! תגידו, להפסיק לשלוח אותם למות!".

צבע וסיפורים במקום חדשות

גם הידיעות החדשותיות שמופיעות בעיתונים הן ברובן סיפוריות וצבעוניות. כתבים נשלחים כדי לתאר את שראו עיניהם בבית משפחת אבלים או במקום שבו התקבלו ארונות הקבורה. ידיעה שלמה מוקדשת לכך שקרנית גולדווסר הרשתה לעצמה לפרוץ בבכי. ידיעה שלמה אחרת מוקדשת לתחושות שהתלוו לרגע גילוי הארונות.

מעט מאוד עיתונות מסוג אחר מצליחה למצוא את עצמה הבוקר בעמודי החדשות. גם בעמוד השער של "הארץ" אין ידיעה אינפורמטיבית אחת (למעט ידיעה בתחתית השער על החקירה הנגדית של טלנסקי). מתחת ומשני צדי הכותרת הראשית של העיתון ("רגב וגולדווסר יובאו היום למנוחות") – שאגב, כותרת המשנה שלה נפתחת במשפט בן שתי מלים, "מחטופים לחללים" – מופיעים טורי פרשנות.

התצלומים מקבלים גם היום מקום של כבוד על שערי העיתונים, שכמה מהם מגייסים למשימה את העמוד האחורי כדי להכפיל את גודל השערים. על שערי "ידיעות אחרונות", "מעריב" ו"הארץ" הדפסי ענק של תצלום שבו נראה ראש הממשלה אהוד אולמרט מתחבק עם קרנית גולדווסר מעל ארון בעלה המנוח [לע"מ].

יוצא דופן הוא "ישראל היום", שלצד הכותרת הראשית שמתמצתת את הגישה הכללית של העיתונים הבוקר באופן מושלם ("הכאב שלנו, הרוע שלהם"), מדפיס שני תצלומים. בראשון נראה הרמטכ"ל, רב-אלוף גבי אשכנזי, מצדיע מעל ארונו של אהוד גולדווסר. בשני נראה סמיר קונטאר בלבנון, כשהוא מצדיע במועל יד [דובר צה"ל, אף.אי.פי]. "שתי תמונות שמספרות את כל הסיפור", נכתב ב"ישראל היום", ואין נכון מכך. השאלה היא אם הסיפור הזה שהן מספרות הוא הסיפור היחיד, או שיש סיפורים נוספים שאינם מוצאים את דרכם לעמודי החדשות.

התצלום של קונטאר, אגב, הוא חלומו הרטוב של כל אולטרא-פטריוט ישראלי הרואה בערבים את ממשיכי דרכם של הנאצים. קונטר, אדם שמנמן ונטול בלורית, נראה בו דומה להיטלר במידה גדולה יותר מכפי שניתן היה להעלות על הדעת. שפם, עינים קטנות וממזריות, וההצדעה, כמובן, שמשלימה את הדמיון. עוד רגע ואזרח גרמני יבקש לקפד את ראשו. אם לא אזרח גרמני, אולי המוסד הישראלי. הידיעה על חגיגות שובו של קונטאר ללבנון ב"ידיעות אחרונות" מלווה במשבצת מאת שמעון שיפר, המצטט "גורם ישראלי בכיר" הטוען כי "סמיר קונטאר [...] הפך לבן מוות. ישראל תגיע אליו, והוא יחוסל. אין לנו, אחרי יציאתו מהכלא, כל מחויבות כלפי קונטאר, רוצח שפל שהחשבון איתו ימוצה עד תום".

הידיעה של שיפר היא אי קטן של מידע בים של סיפורי צבע. ב"ידיעות אחרונות", למשל, רק בעמ' 4 מגיעה ידיעה אינפורמטיבית ("פגישה, פרידה", כותרתה), ואף היא ממוסגרת כידיעה העוסקת במהלומות רגשיות שנחתו על בני משפחות החללים [ליאור אל-חי, גואל בנו, יוסי יהושוע, איתן גליקמן ואיתמר אייכנר]. הכותרת וכותרת המשנה עוסקות בתחושות משפחות השבויים כשלמדו על גורל יקיריהם משידורי מהטלוויזיה. "ב-9:40 בבוקר ישבו בני משפחות גולדווסר ורגב מול מסכי הטלוויזיה והבינו כי הנורא מכל קרה", נכתב בידיעה.

כשמופיעה ידיעה אינפורמטיבית בעמודים המוקדשים לסיפור, עולה הרושם כי עדיף היה לו נגנזה. "ישראל היום" מפרסם הבוקר בעמ' 11 ידיעה קטנטנה על "הפנינג לרגל בחירות לוועד" באוניברסיטת חיפה [דניאל סיריוטי]. לכאורה, אין קשר בין מועד האירוע למה שהתרחש על הגבול עם לבנון, אך הידיעה מקבלת את הכותרת "סטודנטים ערבים חגגו". מוזכר גם ש"בתחילה דווח שהסוכריות שחולקו במקום נשאו את דיוקן קונטאר, אך מארגני האירוע הכחישו זאת". האם היה זה אירוע חגיגי לרגל שחרור קונטאר? לא ברור.

קול אופוזיציוני לדיווחים האחידים אפשר למצוא, שוב, ב"מעריב". לי סמית, "עיתונאי וסופר אמריקאי שהתגורר בשנים האחרונות בלבנון", כותב לעיתון על "קולות שונים מביירות", על אנשים שהופתעו מהחגיגה בדומה לישראלים והזדעזעו ממנה. "תושבים רבים בלבנון", הוא כותב, "שאמנם מעדיפים לשתוק כלפי חוץ, לא רק שאינם מתגאים, אלא אפילו מתביישים בחגיגות שנערכו לרגל שחרורו של קונטאר".

אגב, מוסף "סופשבוע" של "מעריב", שחולק הבוקר למנויי העיתון, כולל קטעים משיחות שניהל בשנים האחרונות סמיר קונטאר עם הכתבת חן קוטס-בר.

ענייני תקשורת

ב"כלכליסט" (כביתר העיתונים) מדווחים על תוכנית החירום של רשות השידור [עירית יוסילביץ'], הכוללת פיטורי 700 עובדים והשקעה של מאות מיליוני דולרים בטכנולוגיה חדישה, הקמת חטיבת חדשות משותפת לרדיו ולטלוויזיה, פיתוח תוכן לאינטרנט ולסלולר והעברת הארכיון לפורמט דיגיטלי.

במוסף "גלריה" של "הארץ" (כביתר העיתונים) מדווחים על החלטתו של ארקדי גאידמק לעתור לבג"ץ נגד הרשות השנייה כדי להימנע ממכירת רדיו 99 שבבעלותו [אסף כרמל]. לפי הידיעה, בעתירה נטען כי החלטת הרשות "מנוגדת באופן מוחלט להלכה שקבע בית-המשפט העליון ב'בג"ץ קול-העם'".