המסדר יעבור לדום
"סוף השבוע יהיה קצת פחות חם ולח", נכתב הבוקר בפינת שער "ידיעות אחרונות", אבל קשה להאמין שמישהו כאן משלה את עצמו. באוגוסט, בישראל, חם. חם עד כדי כך שנראה כי גם האירועים יצאו לחופשה והותירו את עמודי החדשות עם הרבה יותר מדי דיו ונייר. ובכל זאת אין ברירה אלא למלאם.
הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", מוקדשת לסיקור דו"ח שהכינו צה"ל ומשרד החינוך על "דירוג בתי-הספר בישראל לפי תרומת בוגריהם" [יוסי יהושוע]. התרומה, כמובן, מתגלמת בנכונות למות למען ארצנו, או כפי שהכותרת הראשית עצמה מגדירה זאת – "מבחן הקרביות וההשתמטות".
לאורך שלושת העמודים הראשונים בעיתון (עמודים בגודל כפול מבימים רגילים, יש לזכור!) נבחנים פנים שונים של הדו"ח, מי לזכות ומי לגנאי. במרכז הסיקור שתי רשימות, זו של בתי-הספר והיישובים שמהם יוצאים החיילים הקרביים הרבים ביותר (הציונות הדתית, קיבוצים ומושבים), וזו של בתי-הספר והיישובים שמהם יוצאים החיילים הקרביים המעטים ביותר (הערים הגדולות). רשימת גאווה לעומת רשימת בושה. "האם עלינו לשמוח בשמחת ההתיישבות העובדת או להצטער על כך שתל-אביב, ירושלים וחיפה ירדו לליגה הארצית?", שואל איתן הבר, ובוחר באפשרות השנייה.
כאילו זהו מבחנה האולטימטיבי של חברה, הנכונות להקרבה עצמית על מזבח המולדת. כאילו אין עוד פרמטרים לתרומת בוגרי בתי-ספר ויישובים מלבד מספר הגולגולות שהם מציעים למולך. בכותרת ובשלושת עמודי הענק שולט הצבע הירוק צבאי, עדות להתמסרות העיתון לערכי הצבא. מבחינת צה"ל, הבושה גלומה בתל-אביב, המשתרכת בסוף הרשימה. מבחינת התקשורת, הבושה גלומה בכך שהעיתון הנפוץ בישראל משמש סוכן נלהב לתעמולה של מערכת הביטחון.
שלושת העמודים הראשונים ב"ידיעות אחרונות" (ארבעה, אם כוללים את השער) הם עוד ניצחון לדובר צה"ל אבי בניהו, שהביא עימו לתפקיד רוח נמרצת ביותר. הסיבוב הקודם, שגם בו ניצח ללא עוררין, היה סביב פרסום הדו"ח של הארגון שוברים-שתיקה, שעסק במעשיהם של חיילי הצבא הישראלי בעזה בזמן מבצע "עופרת יצוקה".
השבוע פירסם ארגון קשב את ממצאיו באשר לסיקור העיתונאי שניתן לדו"ח. המשוכנעים מראש, כמו גם מי שעדיין מוכן לשמוע עובדות בדוקות מפי גופים המקבלים תרומות ממדינות שאינן ישראל, מוזמנים לקרוא. מסקנת הדו"ח היא כי "דובר צה"ל ודוברים רשמיים של הממשלה הצליחו למנוע את הדיון הציבורי שביקשו שוברי-השתיקה לקיים. מעט מאוד מהסיקור הוקדש לגופם של דברים ולתוכן העדויות. הדיון הציבורי העיקרי שהתקיים בדפי העיתונים היה בשאלת הלגיטימיות של המבקרים ולא בדברי הביקורת עצמם". מסקנות דומות עלו בכתבה שפורסמה לפני שבועיים בעיתון "העיר – תל-אביב", שמוזכרת ומצוטטת בדו"ח (וזו הזדמנות נוספת לברך את המקומון על העמדה הביקורתית העקבית שהוא נוקט בחודשים האחרונים).
מהדו"ח עולים ממצאים מפתיעים: בעיתונים "ידיעות אחרונות" ו"מעריב", העדויות שסיפקו אנשי שוברים-שתיקה עלו, לרוב, רק במדורי הדעה, ולעמודי החדשות הגיעו רק בעקיפין, דרך ביקורות שמתחו עליהן אישים וגופים שונים. "ייתכן שלא היה צורך בדו"ח של שוברים-שתיקה אם העיתונות היתה מבצעת את התחקיר החיוני הזה בעצמה", כותבים אנשי קשב.
לניצחון של דובר צה"ל על שוברים-שתיקה קדם הניצחון על התקשורת כולה במהלך "עופרת יצוקה". הנה מה שאמר השופט בדימוס אליהו וינוגרד בראיון ל"גלובס", שהתפרסם אתמול: "צבא ההגנה לישראל לקח ברצינות את הדו"ח הסופי של ועדת וינוגרד לבדיקת אירועי מלחמת לבנון השנייה. הם למדו וניתחו פרק אחר פרק בדו"ח, הסיקו מסקנות ונתנו הנחיות בהתאם. צה"ל הפנים ויישם כמעט 95% מהדברים שהיו בדו"ח. ראינו את התוצאות ב'עופרת יצוקה' מכל הבחינות, גם בדרך הלחימה, גם במודיעין וגם בקשר עם העיתונות ובחשיפת המידע".
תגידו לנשיא ארה"ב שהוא מפוטר
הכותרת הראשית ב"מעריב" היא דוגמה מאלפת לאוזלת היד של תעשיית האקטואליה בתקופה של שקט בטחוני יחסי (ראו מאמרו של אלוף בן הבוקר, במוסף "השבוע" של "הארץ") ורצף של כמה ימים ללא אירוע פלילי בולט. הכותרת הראשית בעיתון של שיא הקיץ עוסקת במה שצפוי בחורף: "נתניהו יפנה לגרמניה: שלחו לנו חיסונים" [בן כספית]. כותרת הגג קוראת: "אחרונים בתור: מדינת ישראל נערכת לשפעת החזירים".
קריאה רצופה של שתי הכותרות הללו מעוררת דאגה. אנחנו אחרונים בתור לחיסונים? אנחנו זקוקים לעזרת הגרמנים יימח שמם וזכרם? ככל שמעמיקים לקרוא, התמונה נראית קודרת פחות. ראשית, בכותרת המשנה נכתב כי נתניהו יפנה בבקשה לנדבה גם לבריטניה (וזאת בלי קשר לרכישה הרשמית הצפויה מצרפת), כך שלפחות מבחינה היסטורית הגרמנים לא יוכלו לטעון לאחר הצלת אזרחי ישראל כי בכך הם מחסלים את חובותיהם לעם היהודי ומדינתו המזרח תיכונית.
הממשיך לקרוא בידיעה לומד כי הנוסח בכותרת הגג ("אחרונים בתור") הוא המפחיד ביותר שניתן היה לפרסם, אבל לא המדויק ביותר. בכותרת המשנה לידיעה בעמ' 2 נכתב כי "ישראל כמעט אחרונה בתור". זה כבר נשמע יותר טוב, תודו. בידיעה עצמה, הכוללת משפטים כספיתיים מופלאים כגון "המצב בעולם באשר לחיסונים הוא כזה", מדווח כך: "בכל מקרה, ארבע המדינות הנ"ל [ארה"ב, גרמניה, צרפת ובריטניה] אמורות לקבל את החיסונים ראשונות. רק אחר-כך יקבלו אותם המדינות האחרונות שרוכשות כעת אופציות, ביניהן ישראל". במלים אחרות, אנחנו ה"אחרונים בתור" מפני שאיננו שייכים לארה"ב, גרמניה, צרפת ובריטניה. בעצם, כל העולם למעט ארבע המדינות הללו הוא האחרון בתור, אז על מה הצעקה?
אפשר להבין את עורכי העיתונים. התחושה כי ישראל היא אימפריית-על המנווטת את אירועי העולם לפי צרכיה עולה בבירור מהכותרות הראשיות בעיתונות הישראלית. פעם ישראל מחרימה את ארה"ב, פעם אחרת מאיימת בשואה גרעינית. מי שקורא ומנסח כותרות כאלה לא יכול שלא להאמין בסופו של דבר כי מקומה הראוי של ישראל הוא בארמון הקיסרי ביאלטה, בדיונים על חלוקת אזורי ההשפעה בעולם.
דלי של חרא
הכפולה המרכזית ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" מוקדשת לזכרו של עמוס קינן. זהו ניסיון ראוי להערכה לשחזר, בעיצוב ובזהות המשתתפים, את עמודי ה"פתחלנד", שבהם פירסם קינן את רשימותיו במשך שלושים שנה ברציפות. זיוה יריב וסילבי קשת, בועז עברון וחיים חפר, שליוו את טוריו של קינן בארץ השמאלנים הבלתי מתפשרים, כותבים עליו. אליהם מצטרפים נתן זך וסטף ורטהיימר, חבריו בשנים האחרונות.
יריב כותבת על האיומים שקיבלו הכותבים במדור בעקבות הטורים שפירסמו, ומוסיפה: "והיו גם בעיות צנזורה במערכת עצמה, הגם שהעניקה לנו בית באותם ימים של סתימת פיות. נפסלו טורים. נמחקו שורות. נתבקשנו לרכך מלים, להוריד פרופיל. כי בגין מה זה כועס, ודיין רותח, וגולדה מזועזעת, וגנדי הרים טלפון. מחינו, שבתנו, סירבנו לכתוב". לדבריה, קינן היה היחיד שמעולם לא התפשר. פעם אחת, אחרי שנפסלה רשימתו, אמר לה: "אני הולך לפוצץ את המערכת בדלי של חרא".
סילבי קשת כותבת בקצרה על קינן ("זועם, רוטן, מעליב, שתיין"), ומוסיפה: "לא קשה לתאר מה היתה דעתו הקטלנית – אילו היה עוד צלול – על הגורואים, האייקונים והטאלנטים של העיתונות הכתובה והאלקטרונית של היום".
בעמודי החדשות של העיתון, בידיעה מאת דני ספקטור על הלוויית קינן, נכתב כי באירוע שרו את "חיילים אלמונים", ומצוין כי זהו המנון האצ"ל. זה נכון, השיר אכן שימש המנון לאצ"ל לפני פרישת יאיר שטרן והקמת הלח"י, הארגון שבו היה קינן חבר, הארגון שבגללו הושמע השיר בהלוויה. כולם טועים. המהירות, הלחץ, עומס העבודה. אבל טעות זו, שהצליחה לעבור את כל גורמי הפיקוח והעריכה ב"ידיעות אחרונות" עד להופעה בפסקה הראשונה והמודגשת של הידיעה, יכולה לשמש דוגמה טובה לטענה שהעלה כאן אתמול חנוך מרמרי, כשכתב לזכרו של קינן, על הזיכרון ההולך וקצר של העיתונים.
קינן אינו העיתונאי המת היחיד שזוכה הבוקר להספדים. במדור "אחרי מות" ב"הארץ" כותב אורי דרומי על ישראל לנדרס, "עיתונאי מהזן הישן", כהגדרתו, ששימש כתב פרלמנטרי ב"דבר", ראש המערכת בירושלים, שליח העיתון בוושינגטון ועורך גליונות שבת וחג. במוסף "גלריה" של "הארץ" כותב בן שלו על יורם בר, מבקר המוזיקה של "כל העיר", שערב לזכרו יתקיים היום במועדון הגדה-השמאלית בתל-אביב (ואתר לזכרו עלה לאחרונה לרשת).
וגם מגזין אחד שמת זוכה לפוסט-מורטם קצר, ויחד איתו העיתונות המודפסת כולה: ב"גלריה" של "הארץ" מופיעה כתבה מתורגמת מה"ניו-יורק טיימס" [דייוויד קאר] על המגזין "טוק", שיצא לפני עשור בדיוק, בשנים האחרונות לשגשוג הפרינט. המגזין יצא "ברעש גדול, אבל נסגר כעבור זמן קצר", והכתבה מתארת את העיוורון שאחז בכל מובילי המגזין, שלא שמו לב כי זמנם, וזמנו של המגזין כמדיום, אזל. טינה בראון, עורכת "וניטי פייר" וה"ניו-יורקר" לשעבר, שעמדה בראש המגזין, משמשת היום עורכת אתר האינטרנט "דיילי ביסט", שבינו ובין ה"ניו-יורקר" פעורה תהום.
עוד עיתונאים על עיתונות ועיתונאים
1. יואב קרני מקדיש את טורו השבועי במוסף "G" של "גלובס" לשני טורים של ישראלים, אלוף בן וישראל מידד, שהתפרסמו לאחרונה בעיתונות האמריקאית, בעמודי הדעות של ה"ניו-יורק טיימס" וה"לוס-אנג'לס טיימס" (בהתאמה).
קרני, שמחמיא לבן ומציין כי הוא "כותב מוכשר, שנון ורהוט", מתנגש חזיתית עם טיעון מרכזי במאמרו, כאילו ישראלים אינם מקשרים בין שואת היהודים לקום מדינת ישראל, ועם דימוי מרכזי במאמר של מידד, כאילו כמו בימי חורבן הבית, שוב נשקפת לירושלים סכנה מפני מעצמת-העל.
קרני, כמובן, כותב כל זאת באופן שנון ורהוט, כמו תמיד, וזו הזדמנות מצוינת להפנות את תשומת לב הקוראים, ומעריצי קרני בפרט, לחשבון הטוויטר המזויף על שם יואב קרני, מוצלח ביותר, מדויק עד כאב, אולי המוצלח ביותר שנוצר עד כה בשפה העברית. ועוד איזו עברית.
הנה ציוץ שניתן לאחרונה: "הנָשיא נראה נרגש ממַתּנתי: קָמָץ מֻכסָף. את סימן הנִּקוד האהוב עלי, הקֻבּוּץ, שומר אני ליום הֻלדתה של מזכּירת מְדינה מיֻחדת אחת". נראה כי מחבר הציוצים בשם קרני למד היטב את האיש וסגנונו, ונהנה להיטפל לשוליים שבשגעונותיו. הנה עוד ציוץ מענג במיוחד: "אורֵב בשׁיחים אשר מאחורֵי גבְעָת הקפיטול. בסּיור הנוכחי משתתפים שני לֵזגִינִים, ועלי לברר איתם מספר סוּגיות הנוגעות לתעתוק שמו של עַם זה". היכן עוד ניתן למצוא ציוצים כמו זה, שיכול להתווסף כמעט לכל משפט שניתן להעלות על הדעת: "אֶל נָכוֹן, דברים אלה מבטאים מִשְׁאֶלֶת לֵב יותר מאשר מציאות בַּת-קְיָמָא"?
2. "כל המשפחות הלא-מאושרות דווקא דומות זו לזו, לפחות מבחינת הכיסוי התקשורתי", כותב דורון רוזנבלום בטורו שבמוסף "הארץ", המוקדש הפעם ליחסים בין התקשורת הישראלית למעשי הזוועה שהיא מסקרת. רוזנבלום מציע מדריך לעיתונאי המצהיב ובו שלל עצות להצלחה בתחום. הנה אחת לדוגמה: "זכור: תפקידך אינו להתמקד בעובדות – אלו ממילא יהיו באינטרנט תוך רגע – אלא ללבות ולשחק ברגשות".
על אותו נושא, בדגשים שונים, כותבת לילך סיגן במסגרת טורה השבועי במוסף היומי של "גלובס". סיגן שואלת, "האם המדינה הזאת הפכה לפסיכית לגמרי?", ועונה כי "על פניו, התשובה היא כן". התחושה כי המדינה נפלה על הראש עולה, אומרת סיגן, מריבוי מעשי הזוועה, ועוד יותר מכך מריבוי הדיווחים על מעשי זוועה. אך סיגן דווקא מוצאת יתרון בריבוי דיווחים סנסציוניים על מעשי זוועה בעיתונות. "חייבים להודות", היא כותבת, "שאולי זה טוב שהתקשורת מעצימה את המקרים האלה, כי הדרמטיזציה הצעקנית היא מה שגם מגביר את המודעות אליהם".
3. צדוק יחזקאלי מתאר בכתבה נרחבת המתפרסמת במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" את רגעי האימה לפני שנה, בגיאורגיה, כשנפצע אנושות במהלך סיקור המלחמה באזור. "מעולם לא ראיתי את עצמי כאדם נועז במיוחד או אוויל המכור לסיכונים או להידרופינים הנלווים לתחושת סכנה", כותב יחזקאלי, "אבל תמיד נכבשתי על-ידי סקרנות ואמונה עזה שאין דרך אחרת לבצע שליחות עיתונאית מלבד קִרבה בלתי אמצעית לאירוע בזמן התרחשותו". לידיעת יחזקאלי ועמיתיו, באחרונה עלה לרשת אתר המיועד לעיתונאים המכסים אלימות, שמו "דארט סנטר".
4. גיא סודרי, 32, עורך מהדורת החדשות המרכזית של ערוץ 2, אחד האנשים המשפיעים ביותר על תפיסת העולם של ישראלים, עונה לכמה שאלות במוסף "G" של "גלובס". בתשובה לשאלה "יש לך קווים אדומים?" עונה סודרי: "לא נשיג חומרים במרמה, לא נתחזה, לא נשדר תמונות כמו הנפילה מהכבל". בתשובה לתהייה אם לאחר שהוא שב מחופשה הוא מצטער על שעליו להשלים פערים אומר סודרי: "שטויות. בסוף-בסוף הכל אותו דבר, רק בשינוי שמות ופנים". פס ייצור הוא פס ייצור, בין אם מדובר במפעל לחדשות ובין אם במפעל לנעליים. מה כבר יכול להיות בנעל? שרוכים. סולייה. עקב.
הערת ביניים
רשימת הכוכבים שיופיעו מחר בערב בכיכר רבין בעצרת הזדהות עם קהילת הלסביות, ההומואים, הטרנסג'נדרים והביסקסואלים, המופיעה ב"מעריב", נראית כמו פרסומת לסלקום. הצבע סגול, איורי הכוכבים המלווים את הרשימה קטנים ולבנים. אם "מעריב" לא קיבלו מסלקום תמורה על העיצוב הפרסומי, הם ביצעו מהלך בלתי נבון מבחינה עסקית.
בזכות השקשוקה
נחמיה שטרסלר ב"הארץ" ואלי ציפורי ב"גלובס" יוצאים להגנת משפחת עופר, על רקע ההידרדרות בשוויה של חברת צים, שאותה רכשו מהמדינה. בעוד שטרסלר מתמקד בפן הכלכלי, ציפורי מקדיש חלק ניכר מטורו למתקפה חריפה ומפולפלת על הקמפיין שערך ערוץ 10 לדחיית היציאה למכרז ועל התגובות שעורר הקמפיין, לעומת המשא-ומתן שניהלה בזמנו משפחת עופר מול מדינת ישראל.
תזכורת: בערוץ 10 סימנו את "גלובס", יחד עם "ידיעות אחרונות", ככלי התקשורת שאינו מעניק להם סיקור הוגן. כעת, כשנראה שהסכנה לעתיד הזכיינית חלפה, כותב ציפורי תחת הכותרת "שיטת השקשוקה, גרסת ערוץ 10" כי תוצאת ההסדר בין הערוץ לאוצר היא "ניתוב של עשרות מיליוני שקלים מכספי ציבור לעסק פרטי כושל, רק כי המופע המביך של בכיינות ויבבות מבית-היוצר של ערוץ 10 הצליח לשתק ולבלבל את פקידי האוצר. בקיצור ולעניין, זה האמ-אמא של השקשוקות".
בהמשך מוסיף ציפורי: "זה די מדהים לראות איך הקליקה התקשורתית סותמת את האף ואת הפה כשזה נוגע לעוגה שלה [...] שערוריית הסיוע לערוץ 10 רק מוכיחה דבר פשוט: כשמדובר בקליקה התקשורתית ובעוגה שלה, כל המלים היפות המופרחות ממרום הקתדרה ומטיפות לשלטון ציבורי 'נקי' ו'טהור', כל עקרונות המופת, כל אבירי האתיקה, כל יפי הנפש וכל אותם דברי הגות ופואטיקה שנשמעים מתוך הכורסה הנוחה, כולם-כולם... נו, זה רק בשביל הפוזה, בשביל האסתטיקה, בשביל להיראות צדיק. אבל, כשמדובר בעוגה שלהם, זה לא בבית-ספרם, כל העקרונות היפים מושלכים לפח, ואפשר לחלוב ברינה עשרות מיליונים מקופתה הספוגית של המדינה".
ענייני תקשורת
רופרט מרדוק, כך פורסם אמש ב"גלובס" [רויטרס], הכריז כי אתרי התוכן של ניוז-קורפ יחלו לגבות תשלום עבור תוכן כבר בשנה הבאה. באסטרטגיה הזו, אגב, תומך בהתלהבות גם מי שנמצא בקצה השני של הספקטרום העיתונאי, דייוויד סיימון, יוצר "הסמויה".
לי-אור אברבך מדווח ב"מעריב" כי רשת הטלוויזיה CNBC, חברת בת של NBC, בוחנת הקמת ערוץ חדשות בישראל, במסגרת המכרז הייעודי שאמורה לקיים מועצת הכבלים והלוויין. נציג הרשת בישראל הוא דב וייסגלס.