חיילים יורים בגב של מבצעי לינץ'

כותרות כל עיתוני הבוקר, למעט "ידיעות אחרונות", מוקדשות ליחסי ישראל-טורקיה על רקע פרסום (מוקדם) של דו"ח ועדת פאלמר לבדיקת אירועי המשט לעזה. עותק של הדו"ח הגיע לידי "הניו-יורק טיימס", שהעלה אתמול לאתרו את הנוסח המלא.

"דו"ח האו"ם על המשט: המצור חוקי, הכוח מופרז", מתמצתת הכותרת הראשית של "מעריב" את שתי המסקנות העיקריות של הוועדה. "דו"ח פאלמר: על ישראל להביע צער ולשלם פיצויים", לשון הכותרת הראשית של "הארץ", המתמקדת בהמלצה של מחברי הדו"ח. "ישראל-טורקיה: יחסים במשבר", נכתב בכותרת הראשית של "ישראל היום".

"הפרסום [ב'ניו-יורק טיימס'] אישר את ההדלפות הרבות בשבועות האחרונים",כותב ברק רביד בעמ' 2 של "הארץ". "ועדת פאלמר מתחה ביקורת חריפה – על ישראל ועל טורקיה – אבל הציעה הצעה לסיום המשבר". רביד מדגיש כי לפי הדו"ח, ישראל לא צריכה "להתנצל", אלא "לפרסם הבעת צער ראויה על התקרית" ו"לשלם פיצויים למשפחות ההרוגים והפצועים".

"הקביעה החשובה ביותר לישראל בדו"ח היא שהסגר הימי על עזה חוקי לפי הדין הבינלאומי", הוא כותב בהמשך הדיווח ומצטט מביקורת הדו"ח על מארגני המשט ("נהגו בצורה חסרת אחריות") ומדינת ישראל ("ההחלטה הישראלית לעלות על כלי השיט בכוח רב כל-כך, במרחק גדול מאזור הסגר, וללא אזהרה אחרונה לפני ההשתלטות, היתה בלתי מידתית ובלתי הגיונית").

בהמשך מוזכרת קבלת הפנים שחיכתה לחיילי צה"ל במאבי-מרמרה ("התנגדות אלימה ומאורגנת מצד קבוצת נוסעים [...] מה שחייב אותם להשתמש בכוח להגנה עצמית") והעובדה כי רבים מהפעילים שנהרגו בידי כוחות צה"ל נורו כמה פעמים מטווח קצר, כמה מהם בגב. בכותרת המשנה לידיעה מודגש כי "רבים מהם [הפעילים שנהרגו בספינה] נורו פעמיים בגבם מטווח קצר".

עמוס הראל מדווח על דאגה בקרב "מקורות בטחוניים", החוששים שכמה מחיילי צה"ל שהשתתפו במבצע ייאלצו להתמודד בעתיד עם מערכה משפטית, בשל העובדה שניתן לזהות אותם בתצלומים שצילמו הפעילים על הספינה.

ב"מעריב" מסכמים אלי ברדנשטיין ואריק בנדר את עיקרי הדו"ח באופן דומה. במקום שבו "הארץ" תירגמו "צער", המלצת הוועדה לישראל מתורגמת ל"הבעת חרטה", נוסח שמופיע גם בעיתונים האחרים.

ב"ישראל היום" מתפרסמת ידיעה קצרה [ליאור יעקבי וסוכנויות הידיעות] שמתמצתת את עיקרי דו"ח פאלמר. בידיעה נמצא מקום לציטוט על ההתארגנות האלימה של כמה מנוסעי הספינה, אך לא לירי של חיילי צה"ל מטווח קצר כמה פעמים בגבם. עיקר הכפולה הפותחת של "ישראל היום" מוקדש ליחסי ישראל-טורקיה. שלמה צזנה מדווח כי שר החוץ הטורקי "הציב אתמול אולטימטום בפני ישראל ולפיו עליה להתנצל עוד היום [...] על ההרג על הספינה מאבי-מרמרה", אחרת יגורש השגריר וייפגעו הקשרים המסחריים בין המדינות.

"בשלב זה", כותב צזנה, ככל הנראה הכתב המדיני המקורב ביותר ללשכת ראש הממשלה, "החליט רה"מ בנימין נתניהו שלא להתנצל בפני טורקיה מיד [...] כרגע עדיין לא ברור אם הדיונים של הרגע האחרון, שהתקיימו אמש, יובילו לכך שנתניהו ישנה את דעתו ויחליט לסיים את המשבר בהתנצלות [...] הצעת ההתנצלות שנבחנת היא כי 'ישראל מתנצלת על טעויות שעשתה' במהלך ההשתלטות על המאבי-מרמרה, בלי פירוט נוסף". פרשן העיתון דן מרגלית מעריך כי חלפה ההזדמנות לפייס את טורקיה.

בשער "ידיעות אחרונות" תופסת הכותרת על יחסי ישראל-טורקיה ודו"ח פאלמר ("האולטימטום הטורקי") משבצת קטנה בחלק התחתון של העמוד. איתמר אייכנר ובנימין טוביאס מדווחים בקיצור נמרץ על שני הנושאים כבדי הראש הללו בעמ' 5 של העיתון. גם כאן מוזכרת ההתארגנות האלימה של כמה מנוסעי הספינה, אך לא הירי מטווח קצר של חיילי צה"ל אל עבר גב הפעילים האלימים.

מבחינת קוראי העיתונות הישראלית, החידוש העיקרי בדו"ח פאלמר טמון בלגיטימציה הבינלאומית לסגר הימי על עזה. העובדה כי חיילי צה"ל נתקלו באלימות מאורגנת בעת ההשתלטות על הספינה והשתמשו בתגובה בכוח מופרז עלתה מהכותרות הראשית של העיתונים לפני שנה ורבע, למחרת מבצע ההשתלטות על אוניות המשט. "המחדל והגבורה", קראה אז הכותרת הראשית של "מעריב". "המלכודת", היתה הכותרת של "ידיעות אחרונות". ב"ישראל היום" בחרו להגדיר את האירוע כך: "חיילים מול לינץ'". כשמדברים על "מחדל", "גבורה", "מלכודת" ו"לינץ'", אפשר להריח מבין השורות את הלגיטימציה שמבקשים להעניק להפעלת כוח רב.

מחאה לשם מחאה

לפני כחודש, קודם להפגנת הענק בתל-אביב, הוקדשו כל הכותרות הראשיות של העיתונים להפגנה הצפויה. החל במתנגדים מ"ישראל היום" ("מחאה – על פרשת דרכים") וכלה בתומכים הנלהבים ב"הארץ" ("ראשי המחאה החברתית קוראים להפגנת ענק מחר בערב מול קריית-הממשלה בתל-אביב"). הבוקר אף עיתון לא בוחר בהכנות להפגנות במוצאי השבת הקרובה לכותרת הראשית שלו. רק גליון "גלובס" שחולק אמש למנויים הדפיס על שערו את הכותרת הראשית "לקראת מפגן כוח נוסף".

השינוי הגדול ביותר בחודש שחלף נרשם בעיתון "ידיעות אחרונות", שהעניק למחאה בשבועותיה הראשונים סיקור עצום וסוחף, ואילו הבוקר מסתפק בכותרת קצרה בתחתית השער ("מבחן הסיום של המחאה"). סיקור ההכנות להפגנה מתפרסם בעמ' 4 של העיתון, וכולל ידיעה אחת מאת חמישה כתבים, ושני טורים: אייל גולן, שיופיע בעצרת בתל-אביב, מזמין את הקוראים להשתתף בה, וסבר פלוצקר, שבתחילת המחאה קרא לדרי האוהלים הראשונים לעבור לגור בבת-ים, קובע הבוקר כי מובילי המחאה אמנם מבולבלים, אך עדיין חכמים יותר מכל הפוליטיקאים והיועצים והמבקרים והפרשנים הכלכליים והטרמפיסטים שמנסים לגייס את המחאה למטרתם. את טורו הוא מסיים במלה "בהצלחה".

בכך, פחות או יותר, מתמצה הסיקור של "ידיעות אחרונות" את המחאה החברתית. ב"מוסף לשבת" מתפרסמת כתבה אחת מאת רשף לוי, אב לשבעה, המספר על הצטרפותו ל"מחאת העגלות", ב"ממון" אין זכר לנושא, וגם לא במוסף "7 ימים" (אם כי יאיר לפיד מציע בטורו הקבוע פתרון פשוט וקל למצוקת הדיור בישראל).

בשער "מעריב" מטפסת כותרת על ההפגנה הצפויה אל מעל לאמצע העמוד. נתיב נחמני ואבי אשכנזי מדווחים בעמ' 5 בקצרה יחסית על ההכנות לקראת מוצאי שבת, אך להבדיל מ"ידיעות אחרונות", "מוספשבת" של העיתון מקדיש עמודים רבים למחאה החברתית: עמוד לרשימה תומכת מאת נדב איל, עמוד לרשימה תומכת נוספת מאת עפר שלח, ושתי כתבות של מחנה המתנגדים.

אראל סג"ל שוחח עם אדם דובז'ינסקי, שאותו הוא מגדיר "אידיוט שימושי". דובז'ינסקי הגיע בתחילת ימי המחאה לשדרת רוטשילד ופתח בשביתת רעב. כעת הוא מאוכזב מ"מנהיגי המחאה" ותוקף אותם: "הם רוצים להפיל את ביבי. הם רוצים להמשיך במאבק לשם המאבק".

הביקורת המפורטת ביותר על המחאה החברתית, שלא לומר הקונספירטיבית ביותר, מגיעה בדמות כתבת השער של המוסף, שכתב קלמן ליבסקינד. ליבסקינד חושף בכתבתו את "תוכנית סטנלי", תוכנית האב למחאה החברתית שהגה היועץ סטנלי גרינברג.

לפי ליבסקינד, בשלהי מרץ השנה נערך מפגש בהשתתפות גרינברג וכמה עשרות פעילי שמאל. "כך יובס הימין אם נעבוד קשה ונכון", אמר היועץ האמריקאי, והתווה את הדרך: "יצירת מחאה חברתית יזומה שתגבש רוב, כשבהמשך ייעשה שימוש ברוב הזה כדי להכריע את הבחירות ולהביא לחתימת הסכם מדיני עם הפלסטינים".

ליבסקינד כותב כי "מי שיבחן את התוכנית שטווה המומחה האמריקאי אל מול מה שמתרחש ברחובותינו בחודשיים האחרונים, יתקשה להשתחרר מהרושם שבניגוד לכל מה שניסו למכור לנו עד כה, יש מעט מאוד ספונטניות בסרט שהחברה הישראלית מככבת בו בקיץ הזה". ליבסקינד מוסיף כי אלדד יניב וטל זילברשטיין, שעבדו בעבר עם גרינברג ומשתפים איתו פעולה גם כיום, פועלים זה זמן להקמת מפלגת שמאל חדשה על בסיסי תנועת "השמאל הלאומי". "כל מה שאתם רואים כאן בחודשים האחרונים", הוא טוען, "לא בא לעולם אלא כדי להניח את התשתית למהפך הזה ולמפלגה הזו". המטרה של המארגנים, לפי ליבסקינד, דומה לזו שמתאר דובז'ינסקי: "מחאה לשם מחאה".

"הארץ", לעומת זאת, מתגייס במלוא הכוח למען המחאה החברתית. מאמר המערכת של העיתון נושא הבוקר את הכותרת "צאו להפגין", ותמציתו מודפסת בחלקו העליון של עמוד השער. שלושה עמודים בקונטרס החדשות מוקדשים לסיקור ההכנות להפגנה וכוללים, בין היתר, מאמר מאת גדעון לוי, שמנפיק "צו גיוס" למפגינים, ורשימה מאת סמי מיכאל, המעודד אף הוא את הקוראים לקחת חלק בהפגנות במוצ"ש.

רועי צ'יקי ארד מדווח על הפגנה בת עשרה משתתפים שנערכה אתמול מחוץ לחוות רונית, שם התחתנה רונה דנקנר, בתו של איל ההון נוחי דנקנר. "כמעט הרגשת עגמומיות בקרב הנכנסים", כותב ארד, "אווירה של אוכלים (מהבופה) ובוכים". לדבריו, לצד דליה איציק, אילן בן-דב, יואב גלנט, מוזי ורטהיים, מאיר שטרית וסטס מיסז'ניקוב, אל החתונה הגיע גם העיתונאי סבר פלוצקר "עם מתנה בשקית חומה". אותו פלוצקר שמאחל הבוקר מעל דפי "ידיעות אחרונות" הצלחה למפגינים.

לפי הדיווח באתר "דה-מרקר", גם נוני מוזס נכח בחתונה, לצד מנכ"ל "גלובס" איתן מדמון, בעל השליטה בעיתון אליעזר פישמן, מייסד "כלכליסט" יואל אסתרון והעורכת הראשית של העיתון גלית חמי. עמוס שוקן, נזכיר,השתתף לפני שנתיים בחתונה של עידן עופר.

נוסף על הסיקור בעמודי החדשות של "הארץ", מוקדשת הכתבה הפותחת במוסף "השבוע" לשיחות שקיים אילן ליאור עם שניים ממנהיגי המחאה. הכותרת הראשית של "דה-מרקר" הבוקר קוראת: "7 שבועות למחאה: 7 מיליון ישראלים גילו את כוחם".

אפשר שההתעלמות של "ידיעות אחרונות" מהמחאה החברתית תפגע בה ביעילות רבה יותר מאשר ההתנגדות המפורטת שמוצאת את מקומה בין דפי "מעריב" ומההתנגדות הברוטלית שמאפיינת הבוקר את סיקור המחאה בעיתון "ישראל היום".

"דפני ליף חתמה על המכתב שקרא לא לשרת ב'צבא הכיבוש'", קוראת כותרת בתחתית שער "ישראל היום". רוב הכפולה השלישית של העיתון מוקדשת להפגנות הצפויות, ולהתנגדותה של ליף לשירות בצבא הכיבוש הישראלי. מתי טוכפלד הוא העיתונאי שחתום על סיפור ליף והכיבוש, תוך מתן קרדיט לאתר "רוטר", שם התפרסם לראשונה.

לפי טוכפלד, בשנת 2005 חתמה ליף על מנשר שבו נכתב, בין היתר, "לא ניקח חלק בהמשך דיכוי העם הפלסטיני. עם החרפת המצב בישראל ובשטחים אנו מסרבים להיות חיילים של הכיבוש". טוכפלד מדווח כי "ליף סירבה להתייחס לנושא המכתב ואמרה: 'לא התגייסתי לצבא עקב מחלת האפילפסיה. אילו מצבי הבריאותי היה תקין – הייתי מתגייסת לצבא'. בשיחה עם ערוץ 10 הוסיפה כי אינה זוכרת שחתמה על המכתב".

"לשאול את דפני ליף למה היא לא עשתה צבא זה כמו לנהל עם הרמטכ"ל ראיון נוקב בשאלה למה הוא לא התנדב באגודת צער בעלי חיים", כותב אסף גפן ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות", בעקבות הראיון שערך השבוע שרון גל עם ליף. "[...] בישראל הישנה, זו שלפני המהפך האזרחי, זו היתה שאלת מיליון הדולר. ההיא שמוחקת הכל. אלא שדברים השתנו בקיץ האחרון [...] ניסיון צבאי הוא קריטריון חשוב עבור מי שרוצה להיות מח"ט. אין לו שום משמעות עבור תפקידים כמו כדורגלן בנבחרת ישראל, זמר על במת בידור או מנהיג מחאה אזרחית. [...] הוא [גל] ניסה למיין ולפסול מציאות חדשה בכלים עתיקים. אבל זה כבר לא עובד".

ב"ישראל היום" יש מי שמעריך כי הכלים העתיקים עדיין עובדים היטב. בעמ' 5 של העיתון מתפרסמת ידיעה מאת יעל ברנובסקי העוסקת בטארה קומרי, לשעבר העובדת הזרה שטיפלה באבי רעיית ראש הממשלה. "מי מייצג את טארה?", שואלת כותרת הגג, וכותרת הידיעה משיבה: "העמותה שמייצגת את העובדת הזרה 'מתנגדת לכיבוש'".

ברנובסקי מדווחת כי באתר האינטרנט של עמותת רופאים לזכויות אדם, המייצגת את קומרי, נכתב: "העמותה פועלת לסיום הכיבוש ורואה בו מקור וסיבה להפרת זכויות אדם". עצרו נא את מכונות הדפוס.

אמוק

"ביום שני בערב הגיש עמיתי שמעון שיפר שורה של שאלות ללשכת ראש הממשלה", כותב נחום ברנע בטורו שבפתח "המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות", ומכוון לטענות של המטפלת קומרי. "חלק מהפרטים בשאלות היו מוטעים, אבל ליבת הסיפור היתה אמיתית ונכונה. התגובה היתה מכתב של עו"ד דוד שמרון, שהכחיש את רוב הסיפור ואיים בתביעת דיבה".

"שש ההודעות הבאות שיצאו מלשכת ראש הממשלה סיפקו גרסאות שונות וסותרות לאירועים בבית ברחוב בלפור", כותב ברנע בהמשך טורו. "בתוך יממה התנפחה אישיותה של המטפלת מעובדת שקיבלה הערה מינורית, אפילו לא נזיפה, למפלצת סדיסטית שמנסה להרוג אדם חסר ישע".

"הדוברות שלחה שבע הודעות", מתקן יועז הנדל, ראש מערך ההסברה בלשכת נתניהו, את מרב מיכאלי, המראיינת אותו עבור עיתון "הארץ" ושואלת בדבר חמש ההודעות שנשלחו מטעם דוברות ראש הממשלה. "זה התחיל בשאילתות על ראש הממשלה, ולכן הדוברות התחילה להתעסק בזה", מסביר הנדל. "[...] מרגע שזה הפך לעניין פרטי, זה ננטש ועבר לטיפול פרטי".

בהמשך הראיון מרחיב הנדל בנוגע תפקידו. "אני ניסיתי גם להבין מה שחק כל-כך בתפקיד הזה את קודמי", הוא אומר, "והגעתי למסקנה שמי שנשא בתפקיד הזה לפני עסק הרבה מאוד בתחום של הדוברות מבחינת המשאבים שלו, ופחות בחשיבה האסטרטגית – גם בתחום ההסברתי וגם בתחומים אחרים". משום כך הוא הציע לנתניהו שיתמקד בהסברה ולא בדוברות השוטפת.

במוסף "השבוע" של "הארץ" משרטט ברק רביד את מערך הכוחות ההסברתיים והדוברותיים שחג סביב ראש הממשלה נתניהו, ומספר כיצד תיפקדו כולם לנוכח המשבר האחרון. "בתוך האווירה ההיסטרית ששררה ביום רביעי בבוקר בלשכת ראש הממשלה", כותב רביד, "הסתובב, מעט המום, ראש מערך ההסברה הלאומי החדש יועז הנדל, שרשמית ייכנס לתפקידו בעוד חודש. כבר ביומו השני בלשכת ראש הממשלה, הנדל איפסן את שאיפותיו לעסוק בחשיבה אסטרטגית לטובת ניהול משבר המטפלת הנפאלית, שתוארה על-ידי ראש הממשלה ואשתו כאיום בטחוני כמעט".

רביד כותב על "מבוכה", "בליץ" ו"אמוק". לדבריו, "על הנדל, סגנו לירן דן ודובר נוסף, רוני סופר, הופעל לחץ כבד להוציא הודעות תוקפניות נגד העובדת הזרה. שרה נתניהו עצמה הכתיבה את ההודעות, בטלפונים ישירים למערך ההסברה הלאומי ודרך בעלה".

(אגב שרה נתניהו, במוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום" חושף גונן גינת כי לפני כמה שנים סעדה רעיית ראש הממשלה את אמה שאושפזה בבית-חולים והיתה "צמודה אליה באותו חדר קטן 24 שעות ביממה. אכלה איתה, רחצה אותה, ובלילות ישנה לצדה על מזרן. [...] עד שנפטרה".)

בהמשך כתבתו של רביד מצוין כי "בתקופת נתניהו נופח מערך ההסברה הלאומי בצורה מפלצתית – כיום עובדים בו כ-30 דוברים, סגני דוברים, עוזרים וקשבים. ועם זאת, הוא סירס את המערך כמעט לחלוטין". מומלץ מאוד לקרוא את הרשימה שלו במלואה.

התנהלות שכזו בלשכת ראש הממשלה נתניהו שימשה תרבית מוצלחת לכמה מהטורים הבוטים ביותר של בן כספית בשנתיים האחרונות. הבוקר, לעומת זאת, טורו הקבוע ב"מוספשבת" של "מעריב" מוקדש בעיקר לראיון עם ציפי לבני. על הערבוביה בלשכת נתניהו, שם עבד עד לאחרונה העורך החדש של "מעריב" ניר חפץ, לא כותב כספית דבר.

במוסף "הארץ" משתדל דורון רוזנבלום להתחרות בפארסה של מציאות חיינו וחושף פרקים מיומן פרטי שכתב דוברו החדש של בנימין נתניהו. "קצת מאוכזב מהג'וב החדש", מצטט רוזנבלום מתרשומת ביום העבודה השני של הדובר החדש בלשכה. "מסתבר שאני לא דובר אחד, ולא שלושה – אלא יותר ממאה, במערך התקפי של 30-20-50".

יומיים אחר-כך רשם הדובר ביומנו: "היום עסק כל מערך הדוברות שלנו בהסברת אחת ההחלטות החשובות ביותר – אם לא המעשית היחידה – שקיבל נתניהו מאז היכנסו לתפקיד: הרחבת מערך ההסברה והדוברות במשרד ראש הממשלה". בחלוף עוד כמה ימים נכתב ביומן: "עיתוני סוף-שבוע היו מלאים בהדלפות על כך שנתניהו כבר לא מרוצה ממערך ההסברה החדש".

ב"גלובס" כתבה אמש לילך ויסמן על מערך הדוברות המנופח של נתניהו, ודיווחה כי ייתכן שבקרוב יתבצע בו שינוי נוסף. "ראש הממשלה בחן בחודשים האחרונים להשיב ללשכתו את יועץ התקשורת ודוברו לשעבר, יוסי לוי", דיווחה.

אפילו לא גרוש

בעיתון "הארץ" מדווחת רויטל חובל על שביתת פועלי חיפה-כימיקלים-צפון, הנמשכת זה החודש הרביעי ברציפות. "ב-1 במאי", מזכירה חובל, "פתחו עובדי המפעל בחיפה בשביתה במחאה על ההבדלים הקיצוניים בין שכרם של העובדים הוותיקים (דור א') לחדשים יותר (דור ב'), המתבטאים באלפי שקלים בחודש. המאבק הזה מאחד את כולם, ותיקים כחדשים.

"[...] עובד דור ב' מתחיל מרוויח שכר של 5,000 שקל ברוטו בחודש, בעוד עובד דור א' מרוויח כ-14 אלף שקלים ברוטו בחודש. המטרה המרכזית של השביתה היא השוואת תנאים הדרגתית בין דור א' וב', כך שבסוף התהליך המעמדות יתבטלו, שפירושה העלאה של 26% לעובדי דור ב'; תוספות שכר של 2 אחוזים לעובדי דור א'; ביטול פרישה כפויה ואופציית פרישה מוקדמת רק בהסכמה ורק מגיל 58 ומעלה".

במדורו ב"מוסף השבת" של "ידיעות אחרונות" משוחח נחום ברנע עם אליהו אלבז, מזכיר הוועד במפעל. "אנחנו לא עבדים. אנחנו רוצים שכר הוגן", אומר לו אלבז, שלפי ברנע "דיבר במבטא מרוקאי מתנגן, רך, שובה לב". יחד עם זאת, ברנע מדגיש כי "הסיפור בחיפה-כימיקלים הרבה יותר מורכב".

החברה אמנם רווחית מאז שנת 2009, אך נדב שחר, מנכ"ל החברה, מספר לברנע כי "הבעלים לא ראו עדיין גרוש. לא שכר, לא הוצאות, לא דיבידנדים". המנכ"ל גם מספק לברנע נתונים על שכר העובדים. במקום שכר ברוטו, נוקב שחר בעלות שכר שנתית.

עובד מדור א' עולה 312 אלף שקל בשנה ("זה שכר ברמה של עובדי הנמלים", הוא אומר), ואילו עובד מדור ב' עולה למפעל 140 אלף שקל בשנה ("בתעשייה זה נחשב לשכר ברמה גבוהה, יותר מאוסם ועלית", הוא אומר). מה עלות השכר של המנכ"ל? את זה הוא לא אומר.

לפי גרסת שחר, הוא טעה כשניסה עם כניסתו לתפקיד לדאוג לעובדי דור ב' על חשבון דור א', ובכלל – השביתה הנוכחית "נובעת מתחרות בין ארגוני עובדים, מוועד שנשען על עורכי-דין ויחצנים ומשבר ביחסי אמון".

ברנע מתלווה לעובדי המפעל השובתים שבאו להפגנה מול המפעל הדרומי של החברה, ליד דימונה. עמיר זאהר מעוספייה, עובד דור א', צעק בהפגנה: "יש לי שלוש בנות. אין לי כסף לשלוח אותן לבית-הספר". "אני מתקשה להאמין שאין לך כסף לשלוח את הבנות לבית-ספר, אמרתי", כותב ברנע. "מסתדרים", השיב לו זאהר, "יש משפחה".

עושים לביתם

בקונטרס החדשות של "ידיעות אחרונות" ידיעת תצלום מאת רז שכניק על אודות הופעותיו של הזמר שלמה ארצי, העתיד להצטרף בקרוב לנבחרת הכותבים של העיתון.

"חום יולי-אוגוסט הביא איתו שיא הופעות חדש לשלמה ארצי", מדווח שכניק, "13 הופעות מול אמפי מלא בקיסריה ועוד כמה הופעות גדולות במקומות אחרים בארץ". בהמשך הדיווח מספק שכניק מידע למעריצי הזמר: "ארצי ינעל את סיבוב הקיץ של 'עונת ההופעות 2011' בשתי הופעות שיתקיימו בחול-המועד סוכות באמפי-פארק רעננה ובאמפי-פארק ראשון-לציון".