מי חיכה בשדה התעופה

"זוהו סופית גופות כל ששת אנשי צוות האוויר", מבשרת כותרת ידיעה בעמ' 5 של "הארץ" (אנשיל פפר). בכל מה שנוגע לתאונת המסוק ברומניה, הזיהוי הסופי של החללים הוא ההתרחשות היחידה שהיתה ביממה האחרונה. לכן הידיעה, התופסת את המחצית העליונה של העמוד, מורכבת מטלאי מידע שרובו דווח פעמים רבות בימים האחרונים ומקצתו פרטים חסרי חשיבות.

"מעריב", "ישראל היום" (שניהם שלחו כתבים לרומניה) ו"ידיעות אחרונות" מגישים לקורא דיווחים דומים – ידיעות לעוסות שאין בהן כמעט תוכן. אלא שבניגוד ל"הארץ", שלושת העיתונים מוצאים לנכון לקדם את הדיווח אל השער, לכותרת הראשית ("טיסה אחרונה", "ישראל היום") או הכמעט ראשית ("דרכן האחרונה" ב"מעריב" ו"חוזרים הביתה" ב"ידיעות אחרונות"), ולהקדיש לו את הכפולה הפותחת.

יש טעם להתעכב על ניסוח הכותרת ב"ידיעות אחרונות": "חוזרים הביתה". האם דניאל שיפנבאור, ניר לקריף, אורן כהן, אבנר גולדמן, יהל קשת וליאור שי זכרונם לברכה חזרו הביתה? לצערנו, התשובה היא לאו מוחלט. הכי מוחלט שיכול להיות. ששת חיילי צה"ל נהרגו בעת מילוי תפקידם, ולא יחזרו הביתה לעולם. כשילדים רכים נתקלים במציאות של אובדן, נוהגים המבוגרים לגונן עליהם ולספר להם מיני מעשיות – משום חולשת השגתם של הילדים ובשל חוסר בשלותם. השקר מוצדק על-ידי הרצון לאפשר לילדים התבגרות תקינה אל תוך הוויות החיים.

מדוע "ידיעות אחרונות" מתייחס לקוראיו כאל ילדים? מאחר ש"ידיעות אחרונות" נוהג להגיש לקוראיו את הרשע, המוות והשכול כשהם מדממים ובוטים, ברי שאי-אפשר לתרץ את ההתיילדות הזו במטרה להגן על הקוראים מהנורא והכואב. לכן נשאר רק ההסבר האחר: ההנחה של קברניטי העיתון כי קוראיו הם רפי שכל.

התצלום שבוחרים ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב" לשער הוא של אחד הטייסים שאכן חזרו הביתה, כשפניו כבושות בשקע צווארה של אשה שבאה לקבל את פניו בנמל התעופה. ב"ישראל היום" (וב"הארץ") התצלום שנבחר הוא של הרב הראשי לצה"ל, תא"ל רפי פרץ, כשהוא מחבק את אחד הטייסים שחזרו הביתה.

פרץ, רב ראשי וטייס יסעור, חיכה בתל-נוף גם לחבריו הטייסים וגם למשלחת הזיהוי שהוא מפקדה העליון. פרץ חיכה בבסיס – ולא נסע לרומניה, כפי שחשף אתמול האתר "כיפה". מדוע צריך לחשוף עובדה גלויה כזו? משום שבעיתונות נטען אחרת. ביום רביעי נכתב על שער "ידיעות אחרונות" כי פרץ יוצא לרומניה – מידע סתמי שהחשיבות היחידה להיותו נכון היא האמינות של העיתון, שלא מצא לנכון לתקן את הטעות, היום או אתמול.

חמורה מכך ההתנהלות של "ישראל היום". "הזוי לשלוח את הרב פרץ לרומניה", טענה כותרת ידיעה בעמ' 7 של גליון יום חמישי. "עיתוי מצמרר", נפתחה הידיעה של עדנה אדטו. "שתי אמהות שכולות, לאה צוריאנו ומאיה נוסבאום-רוזנברג, שבניהן נהרגו באסון הכבל ב-1992, תקפו אתמול בבג"ץ את הרב הצבאי הראשי". פרץ היה הטייס במסוק שממנו ניתק הכבל שגרם למותם של שני חיילים.

אדטו ציטטה הן את צוריאנו והן את פרקליטה, אליעד שרגא, שחבטו בצה"ל ובפרץ על כך שהוא שיפקד על משלחת הזיהוי ברומניה. "ישראל היום" לא מפרסם היום תיקון לטעות, זאת חרף העובדה שכתביו שוחחו בהרחבה יחסית עם פרץ. על רקע זה מעניין לקרוא את תגובת השופטת לצוריאנו ושרגא, כפי שהביאה אותה אדטו אתמול: "כולנו קוראים עיתונים, אבל זה לחוד וזה לחוד. אנו לא מביאים את הנושא הזה בחשבון". אתמול לא הבנתי את פשרו של הציטוט, שנשמע תלוש. היום הוא הרבה יותר מובן.

תדריך לקוי

העיסוק בתאונת המסוק ובששת ההרוגים נמשך גם במוספי השבת, שם הוא מגיע לשערי המוספים כולם, ללא יוצא מהכלל. המוספים ממשיכים את הסיקור של עיתוני השבוע. כך ב"ידיעות אחרונות" הכתבה המרכזית היא ראיון עם אלמנות הנופלים, וב"ישראל היום" המשך לחשיפה שלפיה קצין רומני (בכיר) אמר כי "טייסי צה"ל קיבלו מאיתנו תדריך לקוי". "המשך" היא אולי מלת תיאור מוגזמת – יותר נכון לכתוב "חזרה", מאחר ששליח "ישראל היום" אינו מצליח להתקדם מעבר לאותו ציטוט של הקצין עלום השם.

"קיר המוות" היא הכותרת הראשית של המוסף לשבת של "מעריב" (ראיון של שרה ליבוביץ-דר עם מפקד טייסת לשעבר), ובמוסף "הארץ" כתבת השער של אנשיל פפר היא "מעבר להרי החושך" ("התאונה הקשה ברומניה לא החלישה את האמונה של מפקדי חיל האוויר בכוחם של אנשיהם וביכולתם לתקוף מטרות מרוחקות"), ועוד לא פחות משלושה כותבים מגויסים לצורך סיקור האירוע והשלכותיו: אמיר אורן ("חוקרים וטסים"), יוסי ורטר ("האסון, המסיבה והדימוי של נתניהו") ועמוס הראל ("יציאה מפרופורציות").

על רקע ההתגייסות הזו ב"הארץ", ובכל העיתונים, ראוי לצטט כאן מה שכותב הראל: "בסיקור התקשורתי של התרסקות היסעור ברומניה השבוע ניכר ניסיון לשדרג את מעמדה של התאונה לזה של אסון המסוקים הקודם. קשה להשוות ביניהם [...] לתאונה בקרפטים אין השלכות אסטרטגיות [...] מהתאונה הנוכחית יוסקו בוודאי מסקנות, אבל אלו יהיו לקחים נקודתיים על אופן הטיסה ואולי מתכונת האימונים בחו"ל. צה"ל לא יוציא לפנסיה את היסעורים, שאין להם תחליף ממשי, ולא יפסיק את האימונים המשותפים עם צבאות זרים.

"התובנות הללו כמעט שלא השתקפו בסיקור התקשורתי השבוע. העיתונות שיחקה ברגשות הציבור, כאילו ניסתה להפוך בכוח תקלה טקטית לטראומה לאומית. זה היה מקרה מובהק של יציאה מפרופורציות. בכירי חיל האוויר בדימוס נקראו לאולפני הטלוויזיה, והסיקור במרבית העיתונים לבש אופי דומה.

"[...] הסבטקסט של פולחן האבל שהתקיים השבוע הוא השאלה 'לשם מה?'. אם תאונה כזו כמעט משביתה חיי מדינה, למה להתאמן כך ומדוע בחו"ל? גישה דומה ניכרה לפני כשנה, בפסטיבל התקשורתי סביב התאונה שבה נהרג הטייס אסף רמון. ולהבדיל, גם לפני שבועיים סביב החייל שדפק נפקדות מסיירת מטכ"ל ותואר כמעט כגיבור לאומי (יודח או לא יודח? מזל שלא נדרשה הצבעה באס.אם.אס).

"הדברים קשורים גם בחטיפת גלעד שליט ואפילו בעצירת המשט לעזה. אם כל חייל הוא ילדנו הקולקטיבי, חובה לשלם 'כל מחיר' תמורת שחרורו. ואם חיילי השייטת הם קדושים, ביקורת על ניהול הפעולה על המרמרה כמוה כבגידה כמעט. אבל שליט אינו ילד. הוא חייל מאומן וחמוש שנחטף בעת שהגן על גבולות ישראל. המחויבות להחזירו צריכה להיות חלק מעיסוק ענייני, לא תחרות על שיא הרגש. זו השטחה, אינפנטילית במתכוון, של הדיון הציבורי".

מה היה לה

על רקע התוכחה של הראל כדאי לקרוא (אם בכלל) את הידיעה בכפולה הפותחת של "מעריב", ולפיה "שרים בממשלה הביעו אתמול מבוכה וזעזוע מהתנהגותו של ראש הממשלה לאחר התרסקות המטוס ברומניה. אתמול פירסם 'מעריב', בין היתר, כי "אף שנתניהו ידע על האסון לכל המאוחר קצת אחרי 18:00, הוא שהה במסיבת יום ההולדת של בנו כמעט עד עשר בלילה ויצא רק לשתיים או שלוש שיחות טלפון קצרות במעונו הרשמי".

כותרת הידיעה היום היא "שר בליכוד: 'התנהלותו של נתניהו מביכה'". אבל מה שמביך היא התנהלותו של "מעריב". בן כספית מתמחה בהיטפלות לראש הממשלה בזוטות, וההיטפלות השבוע, על כך שהעז לחגוג את יום ההולדת של בנו ביום האסון ברומניה, נמוכה במיוחד. ראש הממשלה הוא גם אב וראוי שיחגוג את יום ההולדת של בנו. כראש ממשלה, לא היה דבר שהיה יכול או צריך לעשותו בנוגע לאסון – שהיה ונגמר, ועל כן לא היתה מניעה שימלא את חובותיו כאב.

העובדה שעמיתיו הפוליטיקאים של נתניהו מנצלים את ההרמה להנחתה של כספית כדי לצבור הון פוליטי, מבחילה אם גם צפויה. זה שכתבי "מעריב" אחרים, כמו מיה בנגל היום, נסחפים לסערה המלאכותית הזו, מעציב מאוד. בסך-הכל, ההתנהלות הזו של כספית היתה הדובדבן השחור בערימת הקצפת הצמחית של החלשת החוסן הלאומי שעיתוני השבוע התמחו בו.

קבלו תיקון

בני-אדם אינם אוהבים להודות בטעות. כיוון שאת העיתונים עושים בני-אדם (כן, אני יודע מה הבדיחה המתבקשת כאן), הרי שגם עיתונים אינם אוהבים להודות בטעויות. אבל לפעמים העיתונים לא טועים – זו רק המציאות שהם מדווחים עליה שמשתנה, והם, העיתונים, מסרבים לדווח על החדשות שלא מתאימות לתמונת המציאות שהוחלט עליה במערכת.

ביום רביעי ה-21.7.10 כיכב בעל כורחו הרופא המרדים, ד"ר חוסה פארה, על שערי הטבלואידים – תמונתו היתה האייטם הגדול ביותר על שער "ידיעות אחרונות", והוא קיבל מקום מרכזי, בליווי תצלום, גם על שערי "מעריב" ו"ישראל היום". ההפניות דיווחו כולן כי הוא חשוד באונס סדרתי של נשים באמצעות סם הרדמה. ב"ישראל היום" טרחו להוסיף בסוף ההפניה כי "הרופא מכחיש הכל". ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב" גם זה לא. עד כאן – התנהלות סבירה פחות או יותר: המשטרה מוסרת מידע לעיתונים והעיתונים מפרסמים, כל אחד וסגנונו (או טעמו הרע).

ביום חמישי ה-29.7.10, אתמול, הודפסה ברבע התחתון של עמ' 17 של "ישראל היום" ידיעה תחת הכותרת "הרופא המרדים שוחרר מחוסר ראיות". כותרת המשנה סיפרה כי הוא "נחשד כי רקח משקה, הרדים נשים וניצל אותן. אתמול התברר: 'התרכובת הסודית' – בקבוק יין". בידיעה עצמה ציין אבי כהן כי המשטרה לא הביאה תלונות של מתלוננות נוספות, אף שטענה כי יש כאלו, וכי "המשטרה עצמה הסכימה לשחרר את ד"ר פארה למעצר בית, הליך מקובל לקראת שחרור מוחלט".

הידיעה לא הגיעה לשער. ב"ידיעות אחרונות" או ב"מעריב" לא מצאתי ידיעה כזו בכלל, לא היום ולא אתמול, בוודאי שלא על השער. וזו כבר לא התנהלות סבירה בכלל. גם אם נפוצה ומקובלת.

שמונה שנים

מי שהואשם והורשע הוא ארז אפרתי, הידוע בעיתונים (היום – גם על שער "הארץ") בכינויו "מאבטח הרמטכ"ל". על אפרתי נגזרו שמונה שנות מאסר באשמת ניסיון לביצוע מעשה סדום.

תיאטרון החיים

"כמה רגעים מרגשים היו במפגש הזה עם מיקי גורביץ'", כותבת ציפי שוחט בפתח ראיון על שער "גלריה" ב"הארץ", "שהיה שונה מכל מפגש עימו עד כה. האחד, כשיצא ממכוניתו נושא על זרועו תינוקת יפה וחייכנית, התינוקת שלו, נעמה שמה. לרגע היה קשה לזהות את האיש שהבעת עצב תמידית על פניו. פניו זרחו והוא חייך חיוך גדול של אושר מהול בגאווה. המראה הזה של גורביץ', לרוב בגפו וכעת אוחז בבתו כבאוצר, עורר התרגשות".

יש ספק אין ספק

מיכאל רוכוורגר וחגי עמית כתבו אתמול בטור בשער האחורי של "דה-מרקר" על סוגיית הבונוסים שמחלק לב לבייב, בעל השליטה בתאגיד אפריקה-ישראל, למנהלים הבכירים. זאת, לאחר שבשנה החולפת עמד התאגיד בפני פשיטת רגל והגיע להסדר חוב ענק שבמסגרתו הפסיד הציבור כסף רב שהלווה ללבייב.

העיתון שהוביל את הקו הלוחמני נגד "תספורת" לבעלי האג"ח, כלומר – את הקו התוקפני ביותר נגד לבייב – הוא גם העיתון שמוביל את הקו התוקפני ביותר בשנה-שנתיים האחרונות נגד העשירים והטייקונים – "דה-מרקר". מכאן אפשר היה לשער כי עמדת העיתון, שכתביו מיישרים איתה קו כמעט ללא יוצא מהכלל, בסוגיית הבונוסים ברורה מאליה. הפתעה!

לבייב "פועל בשוק שבו מתקיימת תחרות על משרות המנהלים, ולעתים אין לו ברירה אלא לשלם", כתבו רוכוורגר ועמית וקבעו כי "חלוקת בונוסים מצטיירת כמו שערורייה, אבל לבייב זקוק למנהלים טובים". אם היה לי שקל על כל פרסום ב"דה-מרקר" שהוכיח באותות ובמופתים (במסגרת הקמפיין נגד שכר הבכירים) כי אין קשר בין בונוסים למנהלים טובים, ובשיטת התגמול הנוכחית הקשר הוא אפילו הפוך – היה לי מספיק כסף לעשות מנוי על "גלובס".

מלחמת הדינוזאורים

מוספי השבת של "ישראל היום" ("ישראל שישבת" ו"ישראל השבוע") הגיעו היום כשהם עטופים בפוסטר. מצדו האחד נכתב בגדול: "כובש לבבות", ומצדו השני מודפסת הסיסמה: "העם בחר: העיתון מס' 1 בישראל". העיתוי הוא, כמובן, פרסום סקר TGI, שקבע כי "ישראל היום" עקף בשברירי אחוזים את "ידיעות אחרונות" בימי חול מבחינת "חשיפה".

השמחה לאיד לנוכח המהלומות שמנחיתים "ישראל היום" וקשת על "ידיעות אחרונות" מובנת בהחלט: העיתון של המדינה, ששלט במשך עשרות שנים כמעט ללא עוררין בתחום העיתונות המודפסת, ומעבר לה, היה נגוע בלא מעט רעות חולות: עיתונאיו הבכירים שפרשו מספרים כי מאחורי הקלעים מתנהלת מסכת של לחצים מצד המו"ל, ניגודי אינטרסים, דיווח מוטה וניצול של העיתון למטרות לא ראויות. לפני הקלעים הוביל "ידיעות" מהלך של וולגריזציה וצהוביזציה עיתונאיות ותרבותיות, ובתפר שבינו ובין הציבור הצטיין בכך שראשיו נמנעו באופן עקבי מלתת דין-וחשבון על התנהלותם והפגינו התנשאות וסגירות כמעט מוחלטות.

אבל בכל זאת אין מקום לשמחה. התחרות הזו לא מובילה לשום מקום טוב. "ידיעות אחרונות", למרות הפאניקה שמופגנת בכמה ממהלכי התגובה שלו, לא נפטר מהארוגנטיות, הצהבהבות והוולגריות, להפך. ואילו התחליף, "ישראל היום", גרוע פי כמה. במקום ניגודי אינטרסים מקומיים ודיווח מוטה רנדומלי, מציעים לנו בעיתון הזה ניגוד אינטרסים מובנה ודיווח מוטה אינהרנטי. במקום עיתון יומי עתיר טראש עם מהדורת סוף-שבוע עמוסת תכנים, מציעים לנו עיתון יומי דל ומדולדל עם מהדורת סוף-שבוע צולעת ודיאטתית ומערכת עיתונאית מצומקת.

מדוע נתווספה קשת ל"ישראל היום" בפסקה שלפני הקודמת? משום שבמסגרת הקואליציות המתגבשות בשוק (כמה מתאימה המלה הזו כאן) התקשורת הישראלי, מתייצבת קשת כשותפה (אסטרטגית?) של "ישראל היום", מול "ידיעות אחרונות", שלבעליו, ארנון (נוני) מוזס, אחזקות בחברת הכבלים הוט.

עדות לשיתוף הפעולה הזה מודפסת היום לכאורה על שער "ישראל שישבת", שהכתבה הראשית שלו מוקדשת לסרט העתיד להיות מדובר "זוהי סדום", של כוכבי תוכנית הטלוויזיה "ארץ נהדרת". אבל רק לכאורה, שכן דפדוף לעמ' 28 מגלה כפולת עמודים (בלבד), שמכילה לא ראיון בלעדי או כתבת מגזין מקורית, אלא הגיג של אבי שילון, שמתפרש על פני כפולת עמודים שלמה. תמציתו של ההגיג – "במחשבה שנייה זה אומר שהם [אנשי 'ארץ נהדרת'] הצליחו לומר משהו עמוק על רוח התקופה: אנחנו חיים בעידן של ימי קטנות, לא רע מדי ולא טוב מדי" – לוכדת באופן לא רע בכלל את רוחו של המוסף של "ישראל היום".

אגב, "ידיעות אחרונות" משתף פעולה עם קוקה-קולה במיזם הפרסומי שלה "קוקה-קולה ויליג'". יו"ר החברה בישראל הוא מוזי ורטהיים, הבעלים של קשת, שסיפר פעם בראיון שהקים את חברת הטלוויזיה כדי שיוכל לחסוך בהוצאות הפרסום שלו. כך שלא כל מה שקורה נופל באופן חלק לסיפור המסגרת של "מי נגד מי" בעולם התקשורת. גם לא העובדה שמוזס הוא שותף קטן בסך-הכל בהוט, וכזה שחלקו אולי ידולל בעתיד, אם פטריק דרהי יחליט לעשות זאת.

ובכל זאת, הכותרת הראשית של "דה-מרקר" משרטטת, לא בפעם הראשונה, את קווי המתאר החלקים של התחרות המשולשת הזו. "מי יוביל את שוק התקשורת" היא הכותרת ומתחתיה נכתב: "יום לאחר ש'ידיעות אחרונות' איבד את תואר העיתון הנפוץ במדינה, נפתח קרב על השליטה העתידית בשוק התקשורת. נוני מוזס, מו"ל 'ידיעות' ומבעלי HOT, סימן את קשת כאיום על מעמדו והחליט להוריד מהכבלים את ביפ, ערוץ הצעירים מבית קשת. במסגרת המאבק יוסרו גם 'כוכב נולד', 'ארץ נהדרת' ושאר התוכניות של קשת ממערכת ה-VOD של HOT".

באופן יוצא דופן, גם ב"ידיעות אחרונות" מדווחים על העניין. "הוט נפרדת מערוץ ביפ" היא כותרת ידיעה קטנטונת בעמ' 8, של רז שכניק, המכילה את הפרטים היבשים בלבד וכמעט כולה מוקדשת לערוץ שיחליף את ביפ בהוט: הערוץ האמריקאי קומדי-סנטרל.

ידיעת תקשורת אחת

עמיחי אתאלי מדווח ב"מעריב" על כך שבלוגים שחשפו את שמו של חוקר השב"כ "קפטן ג'ורג'" הופלו מהרשת. עידו קינן כתב על כך בבלוג שלו, "חדר 404".