מעגל קסמים של פתטיות
כותרת מאמר המערכת של עיתון "הארץ", "תגובה הזויה", מסכמת היטב את תגובתה של התקשורת הישראלית למאמר השטנה בעיתון השבדי "אפטון בלאדט". "הארץ" אמנם נאחז בנושא בעיקר כדי להתנגח עם הנמסיס שלו בחודשים האחרונים, שר החוץ אביגדור ליברמן, אבל תורף הדברים צודק וחד:
"ישראל היתה צריכה להכחיש כמובן מכל וכל את מה שנאמר בכתבה, אבל להיזהר לא להפוך אותה לעניין מדיני. על ליברמן להבין שיש חופש עיתונות בשבדיה, עיתונות טובה וגרועה, הממשלה לא מכתיבה בה מה יתפרסם ומה לא, בדיוק כמו בישראל, ותפקידה אינו לגנות כתבות. ישראל צריכה היתה להוריד את הנושא במהירות מסדר היום. הכתב השבדי שהשליך אבן למים מעופשים השיג את יעדו: הוא לא רק הציג את עיתונו באור בעייתי, הוא עשה כן גם לגבי מדיניות החוץ של ישראל".
העיתונות הישראלית אינה מקבלת את העצה הטובה שנותן "הארץ". למעשה ראש הממשלה הישראלי אינו מקבל את העצה הזו, ולכן קשה להלין על התקשורת שנגררת אחרי התבטאויותיו הפתטיות – שלא קשה להאמין שנולדו בגלל פרסומיה הפתטיים שלה עצמה.
ובקיצור: אלו הכותרות הראשיות של העיתונים היום, ה-23 באוגוסט 2009: "השבדים חוצפנים" ("ידיעות אחרונות"); "המוסר הכפול של השבדים" ("מעריב"); "נתניהו דורש משבדיה לגנות את המאמר המסית" ("הארץ") ו"רה"מ לשבדיה: דורש גינוי למאמר ההשמצה" ("ישראל היום").
עם כל הכבוד, האם ראש הממשלה נתניהו קרא את המאמר המדובר? האם הוא מודע להקשרים התרבותיים והתקשורתיים של פרסומו? אם התשובה היא כן, הרי שבושה וחרפה שבזה מתעסק ראש הממשלה שלנו, ואם לא, הריני מפנה אותו לכתבה מאירת העיניים של לירן לוטקר שהתפרסמה כאן בשבוע שעבר.
"מעריב" מוביל את הסיקור הלוחמני ביותר של הפרשה, אולי בגלל השפעתו הגדלה של בן-דרור ימיני, שעניינים מהסוג הזה הם הלחם והמים שלו. היום נתפס "מעריב" ל"גילוי חדש" (המוכתר משום מה בתואר "גילויים חדשים"): "משרד החוץ השבדי מימן כבר ב-2001 את תחקיר 'גניבת האיברים'". זו טענה לא מדויקת: משרד החוץ השבדי לא מימן את הספר (כלומר: תמך במודע בתכנים המובאים בו), אלא מימן את מסע המחקר של הכותב. יש בכל זאת הבדל. ובכלל – נניח שהכל נכון – מה יהיה עם נמיכות הקומה הזו שלנו? מדוע העיתונים הישראליים – כל פעם אחר – נזעקים כדי לגאול את כבודנו? מסתבר שאי-אפשר להוציא את הגלות מהעיתונים.
ההתלהבות של "מעריב" מגיעה עד כדי כך שהוא קובע בכותרת משנה בעמ' 3 כי "ביקורו של שר החוץ השבדי בישראל מוטל בספק". האמירה הזו מוכחשת בידיעה עצמה ("בישראל אומרים כי לא יבטלו את הביקור"), וביום שישי שעבר הוציא משרד החוץ הישראלי הודעת הכחשה גורפת לעניין, בעקבות פרסום דומה ב"הארץ". אם כן, כיצד מיישבים את הסתירה? פשוט: לא משרד החוץ הוא שמאיים לבטל את הביקור, אלא העורכים ב"מעריב".
לפני כחצי שנה הביא כאן אורן פרסיקו מדבריו של פלמינג רוז, עורך בעיתון הדני "יילנדס פוסטן", שפירסם בעיתונו סדרת קריקטורות של הנביא מוחמד שהציתו מהומות ברחבי העולם המוסלמי. "בעולם שלנו אנו זקוקים לעור עבה יותר כדי ללמוד לחיות יחדיו", אמר רוז. "אנשים נוטים שלא לנצל את זכותם שלא להיפגע. במקום לשלוח מי שהתבטא באופן פוגעני ללימודי רגישות, יש לערוך קורסי לימוד לחוסר רגישות, שכן הזכות להיפגע מנוצלת בימינו לצורך צמצום חופש הביטוי". אולי זה מה שידבר אל לבם של עורכי העיתונים הפטריוטיים ואל ראש ממשלת הימין שלנו: אם יידעו שהם מאמצים אל חיקם ומתנהלים לפי פרקטיקות של השמאל הקיצוני, אולי ירפו מהנושא לפני שייגרם נזק אמיתי.
עוד ב"מעריב": "בדיקת 'מעריב' מגלה כי שבדיה התערבה בעבר בנושאים של חופש העיתונות, ואף סגרה אתר אינטרנט כשדובר על פגיעה ברגשות המוסלמים". ובכן, בדיקת "העין השביעית" מעלה כי "מעריב" כנראה שכח כיצד הסתיימה אותה פרשה: ב-2006 אולצה שרת החוץ השבדית להתפטר בשל מעורבותה בסגירת אותו אתר אינטרנט. מסתבר שלשבדים יש אולי עיתונים מזופתים, אבל גם אינטגריטי ציבורי.
הווירוס והמחלה
הסיקור שקיבל המשנה לראש הממשלה משה (בוגי) יעלון ביום חמישי שעבר, בעקבות הדלפת דברים שאמר בכנס חטיבת מנהיגות-יהודית בליכוד, לא היה הגון. הפרשנים, ההגונים והרהוטים שביניהם (ויש לא מעט כאלה), קישרו התבטאויות אחרות להתבטאות הנוכחית, העניקו לקוראים סקירה מתומצתת של פועלו ואישיותו של יעלון עד כה, וגזרו מהם ביקורת מנומקת על המשנה לראש הממשלה והרמטכ"ל לשעבר. עיקרה – יעלון הוא בור בהתנהלות תקשורתית, ויש הסבורים שגם בהתנהלות פוליטית אינו מוכשר.
היו גם בעלי טורים אחרים, וזכור במיוחד הטור המגונה של סימה קדמון, שהציבה בחזיתו את הטענה המופלאה כי יעלון הוא פשוט "טיפש" (ניתן לדמיין איך היה נראה דיון פרשני בין שני עיתונאים דוגמת קדמון: "הוא טיפש", "אתה בעצמך טיפש", "לא נכון, אתה בעצמך", "הכל חוזר עליך", "תזכיר לי, על מה אנחנו מדברים?"). גם הטור של יוסי שריד ב"הארץ" היה קיצוני – כזה שרסיסי רוק נתלים לו על השפתיים. אמנם האוריינטציה הפוליטית והאידיאולוגית של שריד ידועה, והוא ממילא לעולם לא יתקבל כמשקיף בלתי תלוי על המאורעות (היום מצטרפת אליהם מ"מעריב" הפילוסופית יעל פז-מלמד, עד לא מזמן עורכת המוסף "בכיף", שכותבת על יעלון כי הפך "לתופעה ביזארית ושולית" המשמיעה "דברי הבל").
אבל המקומם לא היה הפרשנות, אלא הסיקור בעמודי החדשות. ההתבטאות של יעלון עמדה בראש סדר היום של הדיווחים החדשותיים של עיתוני יום חמישי, והדיווחים האלה היו צבועים בצבע אידיאולוגי בוהק. הוביל בכך "מעריב", שלפיו הדברים שאמר יעלון, ויעלון עצמו, נמצאים בקצה ההזוי של קשת הדעות הישראלית. יש בכך היסחפות מסוכנת של העיתונות; אם המשנה לראש הממשלה ורמטכ"ל לשעבר, המביע דעות שאינן גזעניות או בלתי חוקיות, ועוד כאלו שחלקים נרחבים מהעם אוחזים בהן, מוקע אל קיר הקלון על העמודים הראשיים של העיתונים – מה זה אומר על העיתונות שלנו? היכן היא ממקמת את עצמה על קשת הדעות? והאם היא בכלל צריכה למקם עצמה שם? ומדוע היא מדברת כבמקהלה?
יהיה מי שיאמר כי ביטוי אחד מתוך דבריו של יעלון היה זה שהתיר לבצע בו סיכול ממוקד: "וירוס", שאותו הדביק לתנועת שלום-עכשיו (או "לאליטות ולתקשורת", תלוי לפי איזה ציטוט), ביטוי קשה וחולני, שהתיר את דמו הציבורי שלו עצמו. בהקשר לכך כתב ביום שישי חגי סגל ב"מקור ראשון" על ביטוי אחר, "סרטן", שהושמע כלפי ציבור המתנחלים. התקשורת לא מיהרה להוקיע אז את האומר.
זו אינה הפעם הראשונה שסגל כותב על הנושא הזה. מדי פעם הוא שולף מהארכיון העשיר שלו התבטאות חריפה כזו או אחרת של אישיות ציבורית כזו או אחרת נגד המתנחלים (או ישות "ימנית" אחרת) – למשל, בטור מאוקטובר 2008 הוא מזכיר כיצד כתב יוסי שריד על המתנחלים "ארורים" ו"בני בליעל" וכיצד כינה אותם רן כהן "ערפדים" (ביטויים אחרים: "יתושי בצה", "סרטן ממאיר", "פורעים" ו"מאפיונרים אידיאולוגיים"). בכל המקרים ההתבטאות לא נתקלה בגינוי תקשורתי על שערי כל העיתונים היומיים. גם לא על שער של אחד מהם. פלא שישראל הראל כתב ב"הארץ" על המשבר בערוץ 10:
"יש, כאמור, דרך להציל את הערוץ: לשנות את תכניו מהקצה אל הקצה. רק אנשים הבאים מעולם הפוך לחלוטין לעולם התכנים והערכים של הברנז'ה התל-אביבית יכולים לחולל את המהפך. המשקיעים – ואם לא הנוכחיים, הרי משקיעים חדשים – צריכים להפנים את העובדה שהצופים הישראלים אוהבים את ארצם, צבאם ומדינתם לא פחות מהצופים האמריקאים. אם יעזו, ערוץ 10 עשוי להיות הפוקס של ישראל".
טופז
גם היום ממשיכים העיתונים לעסוק בדודו טופז, שהתאבד ביום חמישי בבוקר ונקבר ביום שישי בבית-העלמין ירקון.
במדורי הדעות של "מעריב" מנפק יובל אלבשן את הטור המופרך היומי על אודות טופז. לפי אלבשן, הלקח העיקרי ממקרה טופז הוא: "התרבות הקפיטליסטית שאנו חיים בה, ושטופז ושירה מרגלית ואבי ניר הם מכוכביה הראשיים, היא שהופכת אנשים בשר ודם למצרכים, ובמסגרת מהפך זה מצמידה להם תאריך תפוגה ומונעת מהם כל חסד וליטוף אנושיים". כיצד הוא מגיע לתובנה הנכונה בחלקה אך בנאלית ושחוקה הזו? מכך שמדודו טופז נמנעה החזרה לפריים-טיים הטלוויזיוני, מכך שרגע אחד היה "מוצר מבוקש" ורגע אחר "נזרק לפח".
הדברים האלה של אלבשן חוזרים בתקשורת בוואריציות מתחסדות שונות בנוגע לטופז. זאת הזדמנות להעמיד דברים על דיוקם: דודו טופז הורד מהפריים-טיים לקראת המכרז המחודש על ערוץ 2 משום שפרנסי הערוץ ידעו שהוולגריות הקיצונית שלו תזיק לסיכוייהם. במלים אחרות: לא דוגמה לפעילות הקפיטליזם והשוק החופשי יש כאן, אלא תוצאה של התערבות ממשלתית בעלת גוון סוציאליסטי מובהק. בהמשך, משחזר טופז למסך, ניתנו לו הזדמנויות רבות ומגוונות בכל תחנות הטלוויזיה בישראל, אולם הוא התעקש למכור אותה סחורה פגומה – ובדרך נס, הציבור, הבדרך כלל מטומטם, התעלה על עצמו ודחה את טופז מפניו.
"למרות שהתאבד, טופז נקבר בתוך הגדר", כותב דני ספקטור ב"24 שעות". "את המחווה הקטנה הזאת החליטו לתת לו לזכר השנים היפות שלו". המשפט האגבי הזה, והמציאות המקוממת שהוא מתאר, מסכמים יפה חלק גדול מהסיקור התקשורתי של ההתאבדות, כמו גם את החולי החברתי של תופעת טופז עצמה.
לכאורה, מי שמחליט מי ייקבר איפה הם אנשי חברה-קדישא, חבורה חרדית שעולה מדי פעם לכותרות בהקשרים לא מחמיאים ושאמורה להיות מנותקת לגמרי מעולם המפורסתמים. והנה, אפילו הם מאמצים את הקוד המקורנף של תרבות הסלב – אם אתה מפורסם ועשיר, נעקם בשבילך את החוקים (ולא משנה כרגע אם הם מטופשים או לא). והעיתונות? היא מוחאת כף מהיציע. "מחווה יפה". לא יפה בכלל, אלא מכוערת מאוד.
ולבסוף – "השנים היפות". אילו שנים יפות היו לדודו טופז? התרומה התרבותית שלו נעה מהסתמי והלא חשוב (מערכונים) למזיק ולחולני (תוכניות הטלוויזיה שלו). אולי נזכור לו לטובה את "דודו מספר לגולו". חייו האישיים, כפי שנחשפו שוב ושוב בתקשורת, היו בלגן אגואיסטי דה-לוקס. "הבנים היו חשובים לו יותר מהרייטינג", מצוטט "חבר קרוב" בכתבה של ספקטור. עד כדי כך חשובים לו שניתק עצמו מאמהותיהם, עירב עצמו בפלילים ולבסוף נטש אותם והתאבד. את דודו טופז צריך לזכור כמצבת קלון ובושה לחברה שלנו, שהפכה אדם כמוהו לגיבורה.
בין ההספדים המובאים היום בעיתונות מוזכרים גם "מעשיו הטובים" של טופז. הכוונה, כנראה, לעזרה שהעניק לנדכאים שונים תמורת הופעתם (ופעמים רבים – השפלתם) בתוכניתו. בעניין זה כדאי לצטט את מה שכותב היום ב"ידיעות אחרונות" מפיק אחת התוכניות שלו ("הכל זז"), ערן ב"י: "בשונה ממה שהרבה אנשים חושבים, הכסף שדודו נתן לא בא מכיסו או מתקציב התוכנית, אלא מתורמים פרטיים או מחברות מסחריות שבאו לשתף פעולה" (אגב, הסיפור המרכזי של ב"י בכתבה הוא כיצד דרש ממנו טופז לביים רצח בשידור חי, דרישה שבשלה התפטר ב"י).
"התקשורת לא הרגה את דודו, היא הרגה את העם שלנו. הם מתנהלים יותר גרוע מאלה שיושבים בבתי-הסוהר", מצוטט מיקי גולדנברג, אחיו של דודו טופז, בדיווח על ההלוויה ב"ישראל היום". בבתי-הסוהר יושבים גנבים, אנסים ורוצחים, ורצח עם הוא העבירה המתועבת ביותר, כך שההאשמה של גולדנברג חריפה מאין כמותה. זו צביעות שאין כדוגמתה מצד מי שניזון מהתקשורת ומעולם הבידור, ומי שרק לאחרונה התראיין בהרחבה בשפתיים נוטפות דבש למוסף "סופשבוע" של "מעריב".
אלון הדר סיכם את הלוויה היטב ב"מעריב": "זה לא היה מסע אחרון עם המת, זה היה לינץ'. על התקשורת, על זכייניות ערוץ 2, על החברים ששכחו, על האמנים שהפנו את הגב. האירוע הפך להייד-פארק פרוע של רגשי נחיתות, קלישאות מופרכות, זעקה לחום, ייאוש ובלבול מול מורכבות נפש האדם".
ולבסוף – הנה כיצד צובעת הטיה עיתונאית דיווח עובדתי: "מאות ליוו את דודו טופז למנוחות, ביניהם עשרות אמנים"; "מול המוני המעריצים נפרדו בניו של 'מלך הבידור' מאביהם" ("ישראל היום"); "פרידה, בלי קהל", "דודו טופז, הבדרן של המדינה שהפך לעבריין מושמץ, נקבר בסוף השבוע כאחרון העצורים" ("מעריב").
שטייניץ כן, שטייניץ לא
כל העיתונים הכלכליים מדווחים על סקירה כלכלית של שר האוצר יובל שטייניץ שתינתן היום בישיבת הממשלה, ושבה יכריז שר האוצר על "נקודת מפנה" במשק הישראלי. תזכורת: רק לפני ימים אחדים, כשהתפרסמו נתוני הצמיחה האחרונים, החיוביים מהמצופה, הביע שטייניץ ספקנות וטען כי מוקדם לחגוג: "עדיין מוקדם להכריז על תום המשבר ועל היציאה מהמיתון". מה השתנה בינתיים? תוך שבוע ימים הסתיים המשבר ויצאנו מהמיתון? או אולי ההאשמות שהוטחו כאן בעיתונות הכלכלית – על שהיא מזגזגת בשאלת יש-מיתון-אין-מיתון עד כדי סחרחורת – היו בלתי מוצדקות; היא בסך-הכל מחקה את ההתנהלות של משרד האוצר.
הפלקון האוסטרלי
במוסף "המגזין" של "מעריב" מביא אלכס דורון סיפור מאלף: "דניאל בסר האוסטרלי כבר הפיל בפח עשרות קורבנות ברחבי העולם, שהעבירו לו מיליוני דולרים. השיטה: הוא מציג עצמו כמדען שעובד על פרויקט ירוק וסודי, וסוחף אחריו פרופסורים בעלי שם עולמי. אז מדוע איש אינו מתלונן?: בעיקר כי מדובר בפדיחה עולמית". עד כאן לשון כותרת המשנה, וקישור אין, יען כי הכתבה לא הועלתה (טרם הועלתה?) לרשת.
ענייני תקשורת
כותרת כתבתו של אמיתי זיו בעמודים 12–13 ב"דה-מרקר", שואלת: "העליון שם את yes על המדף: האם בזק תייבש החברה?". כותרת המשנה: "בתום שנתיים של דיונים קבע בית-המשפט כי בזק לא תוכל להפוך לבעלת השליטה בחברת הלוויין yes, אף שהיא בעלת המניות הראשית בה. כעת מעריכים בשוק כי בזק תמכור את אחזקותיה בחברה. הרוכשים הפוטנציאליים: יורוקום של אלוביץ', אי.די.בי ופרטנר".
ספרתי ב"דה-מרקר" שלושה עמודים ועוד כפולה – לפני האמצע – המוקדשים למודעות פרסומת עצמיות המהללות את העיתון. האם ב"דה-מרקר" לא מצליחים למכור מודעות, או שהמחלקה המסחרית נמצאת באוגוסט בחופשה מרוכזת?
ועוד ב"דה-מרקר": כותרת עמ' 18 היא ציטוט של אילן שילוח, יו"ר חברת הפרסום מקאן-אריקסון (שהיא גם חברת הפרסום של "דה-מרקר"): "סגירת ערוץ 10 תייקר את הפרסום בטלוויזיה ב-100%". על מודעות הענק המתפרסמות היום בכמה מן העיתונים, וקוראות לממשלה לפעול לכך שערוץ 10 לא ייסגר, חתום משרד הפרסום מקאן-אריקסון (לא כמי שעיצב את המודעה, אלא כמי שרכש אותה).