ראש הממשלה בנימין נתניהו (מימין) והשליח האמריקאי ג'ורג' מיטשל, בפגישה בירושלים. פברואר 2009 (צילום: פלאש 90/מתי שטרן)
נאום נתניהו – טיוטה ראשונה
נתניהו, כידוע, עומד לנאום "נאום מדיני" בתחילת השבוע הבא, שיהיה מעין נאום תשובה לאתגרים שמציבים "נאום קהיר" של אובמה ומדיניותו של אובמה בכלל (קרי: עצירת ההתנחלויות, הכרה בצורך במדינה פלסטינית על אדמת ארץ ישראל). האם אובמה מצפה לנאומו של נתניהו? האם הציפייה הזו טבולה באווירת פיוס והרמוניה? לפי העיתונים "ידיעות אחרונות", "מעריב" ו"ישראל היום", התשובה היא כן.
"שיחת פיוס בין נתניהו לאובמה" היא הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". "אובמה לנתניהו: מצפה לנאום" היא של "מעריב". "אובאמה לנתניהו: מצפה בעניין לנאומך" היא כותרת הגג על שער "ישראל היום". תורף הידיעות: אובמה התקשר לנתניהו לשיחת פיוס, לפי כמה מהעיתונים גם כדי לנסות להשפיע ולמתן את תוכן הנאום העתידי. לפי "ידיעות אחרונות", הממשיך בקו שלו מאתמול, נתניהו אכן עתיד "להכיר בעיקרון של שתי מדינות לשני עמים בתנאים מסוימים". רק ב"הארץ" מקלקלים את החגיגה עם הכותרת הראשית "נתניהו: הנשיא אובמה חותר לעימות עם ישראל כדי לרצות את העולם הערבי". שיחת הטלפון עם אובמה נדחקת לכותרת המשנה: "ראש הממשלה חושש כי תוכנית השלום שיציג נשיא ארה"ב בחודש הבא תכלול עמדות שאינן נוחות לישראל. מקורביו: ראש מטה הבית הלבן רם עמנואל עומד במרכז המחלוקת ביחסים. נתניהו עידכן את אובמה על כוונתו לשאת נאום מדיני ביום ראשון". חתום על הידיעה אלוף בן.
ואגב מדיניותו של נתניהו – מדיניותו של שר הפנים שלו, אלי ישי, עלתה אתמול לכותרת הראשית של "הארץ" ("השר ישי יקצה עשרות מיליוני שקלים לפיתוח ההתנחלויות"; מזל מועלם) והיום משמשת שק חבטות בעמודים הפנימיים. ב"הארץ" מוקדש לה מאמר המערכת ("לרסן את ישי"), שכרגיל מזהה את טובת הכלל כמוטיבציה המפעילה אך ורק את אנשי "הארץ", ואילו ב"ידיעות אחרונות" מפרסם אביעד קליינברג מאמר עוקצני בגנותו של ישי ("זקוף מתחת לשולחן").
נאום אובמה ריוויזיטד
אף שנאום אובמה הוא כבר היסטוריה רחוקה ("אם המוות הוא אמן מגרמניה, כדברי פול צלאן, השכחה היא רב-אמן מישראל", ציטט רינו צרור את אדם ברוך במוסף השבת של "מעריב" בשישי האחרון), נמצאים עדיין עיתונאים שרק עכשיו מספקים את תובנותיהם על אודותיו. מטבע הדברים, ממרחק הזמן הגדול של כמעט שבוע נשתכח כבר לגמרי הרושם הבלתי אמצעי של הנאום ובעיקר של הנואם, ונשתיירו רק המלים. אלו, כותב היום עמוס כרמל בעמודי הדעות של "ידיעות אחרונות", "לא היו הצד החזק של המופע המתוקשר הזה", כלומר הנאום, ש"איננו נמנה עם הקומץ הזעיר מאוד של בשורות גדולות". מסר דומה, אבל שונה, הגיש כאן שלשום חנוך מרמרי ("המרחק שבין מסוגנן לדגול").
כרמל מצטט את רוג'ר כהן, בעל טור ב"ניו-יורק טיימס" ומתומכיו של אובמה, שקבע כי "בנאום הזה לא היתה שורה שיכולה להיחרת בזיכרון". בנאום הזה היה נואם מוכשר ולא היו חזון או תוכניות פעולה, טוען כרמל. יואל מרקוס לעומתו כותב בעמוד הדעות של "הארץ" כי "המלים הרעידו את הלבבות והכעיסו את הרשעים", אולם עומד על חוסר האיזון שבנאום (אובמה הקביל בין השואה היהודית לסבל הפלסטינים, אולם לא טרח להזכיר כי סבלם הוא פועל יוצא של סרבנותם ושנאתם לישראל. טוב שיש מישהו ב"הארץ" שטורח להזכיר זאת). בסך-הכל, כותב מרקוס, "נאומו בן ה-50 דקות לא היה בעדנו ולא היה נגדנו, אלא נועד לנטרל את העוינות של הערבים ושל האסלאם המתלהם כלפי ארצות-הברית והעולם החופשי כולו".
מי בדיוק שיקר
"הישראלים שיקרו לנו כל השנים", ציטט בן כספית את ג'ורג' מיטשל, שליח הנשיא אובמה למזרח התיכון, בשישי האחרון במוסף לשבת של "מעריב" (וקודם לכן ביום חמישי). הדברים נאמרו כביכול "בשיחה עם מנהיג יהודי בניו-יורק". "משפט מדהים, חסר תקדים, מרחיק לכת, אבל גם נכון". מדהים? יכול להיות. חסר תקדים? ייתכן. מרחיק לכת? אולי. נכון? כנראה שלא. איתמר אייכנר מביא היום בעמוד הפותח של "ידיעות אחרונות" הכחשה מפיו של מיטשל: "פברוק מוחלט"; "הסנטור היה המום לקרוא שמייחסים לו את האמירה כביכול שהישראלים שיקרו לנו כל השנים האלה בנושא ההתנחלויות. הסנטור מבקש לציין שהציטוט שיוחס לו שקרי לחלוטין". אייכנר טוען גם כי המנהיג היהודי היחיד שמיטשל נפגש איתו ביום שבו נאמר לכאורה המשפט המצוטט הוא מורט צוקרמן, ומביא גם את הכחשתו: "הפרסום היה שקרי לחלוטין. זו שערורייה". "ידיעות", בכל מקרה, כלל אינו מזכיר את שמו של "מעריב" או של בן כספית כמפיצי הידיעה.
האם כספית פירסם שקר ופברוק מוחלט, או שמי שמשקר הם המכחישים בעוד המקור של כספית תופס רגליים קרות ומתנער מהסיפור? תשובה על כך לא תמצאו ב"מעריב", שמתעלם לגמרי מההכחשה. אם זכרוני אינו מטעני, רק בעת האחרונה הגיב כספית לשני סיפורים שלו שהוכחשו (ובוודאות לאחד), ופירסם הסבר נפתל להצדקתו. העובדה שהפעם אינו עושה זאת מחשידה. מכל המקומות, גרסתו של "מעריב" מופיעה דווקא ב"ישראל היום". שם מביא שלמה צזנה את דבר ההכחשה ומציין כי "מעריב" עומד מאחורי הסיפור, שמקורו ב"מברק סודי שהגיע לירושלים מהקונסול הכללי" ונמצא בידי "מעריב". הגרסה הזו מתאימה לעובדה שביום שישי ציטט שלום ירושלמי את הסיפור באותו מוסף של "מעריב", אולם בצורה כזו שייחסה את הציטוט לשיחות בין מיטשל לצוות הישראלי שנפגש איתו בלונדון.
הירשזון, טופז, רביבו
קריקטורה של עמוס בידרמן בעמודי הדעות של "הארץ" ממחישה יפה את הרושם המצטבר של פרשיות הפלילים המתוקשרות של העת האחרונה. בקריקטורה נראים אברהם הירשזון, דודו טופז וחנן גולדבלט בתא בית-כלא. הכיתוב אומר: "האח הגדול VIP 2". הירשזון וטופז מתחרים היום ראש בראש על המשבצת המבוקשת של עבריין ה-VIP בשערי העיתונים. הירשזון משום שהורשע אתמול בבית-המשפט, וטופז מפני שנחשפו פרטים נוספים על תכנוניו הפליליים.
"ישראל היום" בוחר בהירשזון ומעניק לו את הכותרת הראשית הבוטה, האינפנטילית, אבל גם, מה לעשות, המתבקשת: "שר האוצר גנב". כותרת המשנה מסכמת: "עכשיו זה רשמי: בית-המשפט קבע כי שר האוצר לשעבר אברהם הירשזון גנב שני מיליון שקל. השופטת ברכה אופיר-תום: 'לגרסת ההגנה אין ידיים ורגליים'. התביעה תדרוש: מאסר ממושך. הירשזון: אערער". דן מרגלית מוחא כפיים "לקציני המשטרה ולאנשי מבקר המדינה ולקומץ העיתונאים שלא הרפו מפרשת הירשזון למרות ההכפשות ולמרות האיומים על שמם הטוב". "שרץ עבריינים" קורא לו מרגלית ו"מי שהשחית הסתדרות שלמה". הוא מקנח בקריאה להירשזון להסגיר "פוליטיקאים אחרים" שגנבו איתו מהקופה. מרדכי גילת אינו מסתפק ב"אחרים", וכותב כי "הירשזון התרועע שנים בחברת אנשי שררה בעלי תפיסת עולם חולה ומעוותת". הוא מונה את אולמרט, אורי מסר, שלומי עוז ועוד אלמונים. גם מרגלית וגם גילת קוראים לבית-המשפט לגזור על הירשזון עונש מאסר ממושך.
דודו טופז נדחק לתחתית שער "ישראל היום", עם הכותרת "טופז תיכנן לפגוע גם בגרושתו ובבעלה". ב"מעריב" הכותרת עסיסית הרבה יותר, וזוכה למיקום בולט הרבה יותר: "החשד: טופז הזמין גם את חיסול גרושתו". הירשזון מופיע רק במשבצת קטנה בתחתית השער. המקום קטן כל-כך שיש בו מקום רק למשנה קצר, לדיוקן ראש של המורשע ולכותרת בת מלה אחת: "גנב". ב"הארץ" הירשזון וטופז מקבלים מקום בתחתית השער, שפרסומת לספה מצמצמת מאוד את ממדיו. טופז זוכה גם ללוגו ("פרשת טופז").
ב"ידיעות אחרונות" לא רוקדים על הדמים בקונטרס הראשי, ומקדישים להירשזון את שער המוסף היומי ("הקזינו של הירשזון"). טופז, לעומת זאת, מקבל מקום בולט ביותר: תמונתו לצד אשתו לשעבר מודפסת ולצדה כותרות המצטטות את החשדות המשטרתיים עם פרטים מרעישים – החיסול המתוכנן נועד להיעשות ב"מטען נפץ", כשהגרושה בהריון. ועוד פרט מרעיש: טופז ניסה, ככל הנראה, לפגוע גם בכתב "ידיעות" רז שכניק, מאחר שהלה "לא כתב עליו וקידם את תוכניותיו ואת הופעותיו בשנים האחרונות וגם פירסם ידיעה על כך שבקשת לא מעוניינים בו יותר". מאחר שעבודתו העיתונאית של שכניק מתמקדת בעיקר בסיקור רדוד של עולם הבידור, וגם בקידום תכנים שלבעל הבית יש אינטרס בכתיבה עליהם, הרי שבניסיון לכאורה לפגוע בו על רקע אי-כתיבה על כוכב הזבל הבידורי טופז יש אירוניה חריפה במיוחד. ובעצם, בכל הפרשה ההזויה הזו.
כוכב אחר שעבר מכרוניקות הדיווח על אודות העולם הלגיטימי לכרוניקות הפלילים הוא הכדורגלן חיים רביבו. העיתונים מדווחים כי רביבו קיצר את ביקורו בארץ בשל אזהרות המשטרה על איומים על חייו, המיוחסים לעבריין שלום דומרני. על רקע זה מקומם עוד יותר להיזכר בסרט המלוקק והמתחנף של "עיתונאית" הספורט אופירה אסייג, "האמת של חיים רביבו" ששודר בערוץ 10, שבו הוכחשו בשפה רפה החשדות שרביבו הסתבך עם העולם התחתון וכי זו הסיבה לעזיבתו את הארץ.
פרשת הפועלים: ספיח
בבלוג "מדידות מה-BuySide" כותב אורי רונן על כתבה של שרון שפורר שהתפרסמה אתמול בבולטות ב"דה-מרקר" (כתבת השער האחורי) ועסקה באג"ח נידחות של בנק לאומי. מעבר לעיסוק הלשוני במונח "אג"ח נידחות" (המסקנה בתגובות: מדובר בטעות שנולדה בספרים של לאומי והועתקה על-ידי 'דה-מרקר'. המינוח הנכון הוא "אג"ח בדרגה שנייה"), כותב רונן כי הקביעה של שפורר כי "לאומי הוא הבנק היחיד שחושף את הרכב קרן ההון, ומאפשר למשקיעים להבין אילו גורמים עשויים להשפיע על גודלה הכולל של הקרן ולהעריך את אפשרויות ההשפעה על דו"חות הבנק", טעונה הוכחה. רונן מצטט קביעות נוספות שהן לדעתו בעייתיות ומסכם בתהייה (הניסוח שלי): האם הכתבה החיובית על אודות לאומי, השבחים המסוימים מאוד לראשיה והעקיצות הספציפיות כלפי בנק אחר שכיכב לאחרונה בכותרות אינם מלמדים על יחס של איפה ואיפה מצד "דה-מרקר" כלפי הבנקים שהוא מסקר?