בבוקר יום א' השבוע נפגש ברק אובמה עם עורכיהם של שני עיתונים, ה"פיטסבורג פוסט-גאזט" (פנסילבניה) וה"טולדו בלייד" (אוהיו). מדוע פגש הנשיא דווקא אותם? אולי הסיבה קשורה לעובדה שהבלייד חרג ממנהגו ותמך באובמה לנשיאות עוד כשהתחרה על מועמדות המפלגה הדמוקרטית. כך עשה גם הפוסט-גאזט.

זו היתה בוודאי פגישה ידידותית, כך שהנשיא יכול היה לפרוף, אולי, כפתור בצווארונו ולהתוודות בפני העורכים כי הוא "ג'אנקי של עיתונים". נשיא אינו מפזר שבחים לריק. ומלות העידוד שהרעיף השבוע על נציגי העיתונות המודפסת לא באו רק לשבח, כי אם גם להציג את הצד האחר, שאינו ראוי לשבח, לשיטתו של אובמה: הבלוגוספירה.

ברק אובמה, שחייב הרבה לבלוגוספירה האוהדת, הרשה לעצמו להמטיר עליה ביקורת. "אני מודאג מן האפשרות", אמר הנשיא והבלייד ציטט, "שכל החדשות וכל טורי הדעות יהיו כולם כמו הבלוגוספירה, ללא בדיקת עובדות רצינית, ללא ניסיון רציני למקם סיפורים בהקשר רחב, כך שמה שיתקבל לבסוף זה אנשים צועקים אחד על השני בחלל הריק, בלי הרבה הבנה הדדית".

ברק אובמה נפגש עם עיתונאים מה"טולדו בלייד" וה"פיטסבורג פוסט-גאזט" (צילום: צ'אק קנדי, הבית הלבן. שימוש ע"פ רשיון ממשלתי)

ברק אובמה נפגש עם עיתונאים מה"טולדו בלייד" וה"פיטסבורג פוסט-גאזט" (צילום: צ'אק קנדי, הבית הלבן. שימוש ע"פ רשיון ממשלתי)

מקורות אחרים ציטטו באותו עניין את הנשיא כמגנה את נטיית המדיה להתמקד ב"קיצוני במקום בהגיוני". ה-CNN ציטט אותו כאומר, "יהיה זה חשוב למדיה – בלי להשתלח כאן במדיום מסוים – להכיר בכך שכרגע, במצב של חדשות מסביב לשעון, הדרך הכי קלה להגיע ל-CNN, לפוקס או לכל ערוץ אחר היא לומר משהו גס ושערורייתי. אם אתה מתורבת, מנומס ורגיש, ואינך מעצים את המגרעות של יריבך, תצליח אולי להגיע לאחת מתוכניות סוף השבוע, אבל לא תצליח להיכנס לסבב". הסבב, הלוּפ, הוא המצב שבו התבטאות פרובוקטיבית מחוללת תגובות שרשרת ונכנסת למחזור חיים תקשורתי אינרטי.

לקינוח העניק הנשיא שי לאורחיו בדמות המשפט שיהדהד ברחבי עולם הפרינט: "אני מקווה שאנשים יתחילו להבין שאם אתה מקבל את העיתון שלך ברשת, זה לא בחינם, וצריכה להיות דרך למצוא מודל עסקי שיתמוך בכך".

וכדי שגם המשפט הזה לא יישאר תלוי בחלל הריק, הוסיף הנשיא ואמר כי גם אם טרם ירד לעומקן של ההצעות השונות להציל את העיתונות המודפסת, שמונחות כעת על שולחן הקונגרס, הרי שישמח לבחון אותן. הנשיא ציין במיוחד אחת מההצעות הללו, הצעת החוק מרחיקת הלכת שניסח הסנטור הדמוקרטי בנג'מין קארדין, שעניינה יצירת מעמד סטטוטורי חדש ל"עיתונים שעומדים בדרישות" (qualified newspaper corporation).

מהו "עיתון שעומד בדרישות"?

בן קרדין, חבר קונגרס וסנטור ותיק ממרילנד, שהתמחה בענייני חברה וכלכלה, מציע בהצעת החוק שלו לאפשר לעיתונים שעומדים בדרישות לזכות באותו יחס הניתן בפקודת מס ההכנסה לגופים שמטרותיהם חינוכיות.

כה פשוט התיקון, וכה נורא: הוספת שורה לסעיף (3)(c)501 בחוק מס ההכנסה, שכותרתו "פטורים ממס על חברות, ארגונים, נאמנויות וכיו"ב". לצד מוסדות, ארגונים וחברות הפועלים "לתכלית חינוכית", יתווספו המלים "ובכלל זה הוצאה לאור של עיתון שעומד בדרישות". בכך יהפכו עיתונים "מתאימים" לזכאים לא רק לפטור ממס, אלא גם לקבלת תרומות הפטורות ממס – מה שיהפוך עיתונים שכאלה למעין מלכ"רים.

ומהו "עיתון שעומד בדרישות"?

הצעת החוק מגדירה חברה המוציאה עיתון שעומד בדרישות כחברה "שעוסקת בהוצאה לאור, באופן סדיר, של עיתון לתפוצה כללית".

עיתון שעומד בדרישות יכלול "חדשות מקומיות, ארציות ובינלאומיות, בעלות עניין לציבור הרחב".

עיתון שעומד בדרישות הוא עיתון "שהפצתו היא הכרחית או בעלת ערך להשגת מטרות חינוכיות".

עיתון שעומד בדרישות הוא עיתון ש"הכנת החומר הנכלל בו נעשית בדרך מקובלת, חינוכית באופיה".

בעיתון שעומד בדרישות "השטח המסחרי המיועד למודעות לא יהיה גדול מן השטח המוקצה למטרות חינוכיות" (הערה: ההגדרות המשפטיות הללו מובאות כאן על-ידי בתרגום חופשי, ברוח הצעת החוק ובקיצורים המתבקשים. המעוניינים יוכלו לעיין במקורות המצורפים).

להכליא בין אריה לג'ירפה

הנה כמה מחשבות ראשוניות על הצעת החוק של הסנטור קרדין, שמרגע שהוזכרה על-ידי הנשיא בנימה חיובית, תקבל בוודאי רוח גבית ניכרת.

א. מתברר כי הנשיא אובמה אינו שונה מכל פוליטיקאי אחר. אף כי עלה לנשיאות בזכות הרשת "הבלתי אחראית", הוא מפנה לה גב. בשלושים שנותי בעיתונות שמעתי מאות פוליטיקאים ועשרות ראשי מדינה, מכל ארץ ומכל סוג משטר, המפרידים בתפיסתם בין "עיתונות אחראית" לעיתונות אחרת. אובמה אינו שונה במובן הזה מילצין, מפוטין, מנשיא טורקיה, מנשיא ניגריה וממנהיגינו לדורותיהם, שאת כולם שמעתי במו אוזני עושים הפרדות כאלה. מעטים הם המנהיגים הפוליטיים שהפנימו את העובדה שהתקשורת היא התקשורת ויש להכיר בה ולכבדה ככזו, על מעלותיה ומגרעותיה.

ב. זו אמנם הצעת חוק אמריקאית, המתייחסת לחוק האמריקאי ולמעמד המיוחד שניתן בו לארגונים עם מטרות חברתיות, למיסוי עליהם ולתרומות להם. אבל הגישה הכללית, שעל-פיה המחוקק יכול לנסח מחדש את הגדרתו של עיתון, היא מסוכנת הרבה יותר מן האיום הכלכלי הרובץ לפתחם של עיתונים. מסוכנת כשלעצמה ומשום שהיא יכולה לשמש מושא לחיקוי בכל מדינה על-פי חוקיה.

ג. הצעת החוק באה להבדיל בין עיתון שנעשה למטרות חינוכיות לעיתון שנעשה למטרות אחרות. זו גישה בעייתית, שכן לא תיתכן הפרדה בחוק בין תוצריו של עיתון. יופיו של עיתון הוא בכך שהוא מחנך (לטוב או לרע) בלי להיות דידקטי.

ד. משמעות ההפרדה היא כי יהיו עיתונים שהגדרתם (והפיקוח עליהם) תופקד בידי נותני הרשיונות, ויהיו אחרים שיפעלו בשוק החופשי. הפרדה כזו תחריף את הרעב – ובעקבותיו את התוקפנות – של עיתוני השוק החופשי (בניגוד לשאיפתו של הנשיא). הפרדה כזו תחליש את העיתונים "שעומדים בדרישות", התלויים במימון ציבורי, ותקהה מאוד את שיניהם. סביר להניח כי הציבור ינהה דווקא אחרי עיתוני השוק החופשי, כפי שעשה במאתיים השנים האחרונות.

ה. כשם שלא ניתן להכליא בין אריה לג'ירפה, לא ייתכן עיתון היברידי, שחלקו מלכ"ר צמחוני וחלקו טורף בשוק החופשי.

ו. הבלוגרייה אינה מוזכרת כלל. בהגדרתה, הבלוגרייה כולה תישאר בתחום השוק החופשי. יש להניח שאם יוחל חוק כזה, או דומה לו, הבלוגרייה רק תצמח ותשגשג. היא תהיה גם ביקורתית ותוקפנית יותר, כראוי לנסיבות החדשות.

שער ה"טולדו בלייד" מה-21 בינואר, השבעת אובמה (לחצו להגדלה)

שער ה"טולדו בלייד" מה-21 בינואר, השבעת אובמה (לחצו להגדלה)

ז. אין כל דמיון בין סבסוד אמנות לסבסוד עיתונות. אי-אפשר להגדיר תקשורת כאמנות, ולא ניתן להגדיר עיתונות עלית "כיצירה" ולטפחה כפי שמטפחים יצירות אמנות. לא ייתכנו ועדות שיקבעו קריטריונים מהי עיתונות טובה ומי הם עיתונאים טובים. עיתונות טובה היא עיתונות עצמאית, שפועלת ישירות מול הציבור, ללא גורמי הגדרה, ויסות ותיווך. ואם אין די בכך, הרי לכם טענה ניצחת: לפני שמשתמשים בכספי ציבור לסבסוד עיתונים, יש אלפי דרכים מועילות, חשובות, נכונות וצודקות יותר לשימוש בכספים שכאלה.

ח. כולם יסכימו שהעיתונות טרם מצאה מודל כלכלי שימשיך לפרנס אותה כבעבר. מודל כזה יצמח בייסורים רק מתוך העיתונות עצמה, בשיתוף פעולה ישיר עם צרכניה – משתמשים, צופים, מאזינים, גולשים. זה יהיה כואב. תהיה מן הסתם תקופה של פחת באיכות, אבל אין דרך אחרת לגאולה. כל עוד יהיו בעולם צרכנים תובעניים שיסרבו להסתפק באיכות ירודה, יימצא מי שיספק אותה.

ט. ולהיבט המקומי: אם יש משהו שמאחד את כנסת ישראל לכל שורותיה, הרי זו הכמיהה לחוקים שירסנו את העיתונות. חוק שיתמוך בעיתונים "שעומדים בדרישות" עלול להתקבל במסדרונות הכנסת בתשואות. לא מוקדם מלהתחיל להיבהל.

י. ועוד היבט מקומי. האם יהיו אלה דווקא העיתונים שיעודדו יוזמות כאלה? הייתכן כי אחרי שנות דור (שני דורות, בכמה מהמקרים) בים הפתוח ניעורה בלב המו"לים כמיהה לחוף מבטחים? אני מנסה לראות בדמיוני את נוני מוזס, עופר נמרודי ועמוס שוקן עומדים בתור אצל פקיד השומה כדי להוכיח שיש בעיתוניהם ערך חינוכי – וזה לא קשה לדמיין כפי שחשבתי. האומנם אלה ואחרים ימכרו את חירותם בתמורה למענק, לפטור או לזכות לקבל תרומות פטורות ממס?

הייתכן כי בעלי עיתונים, שאמונתם בעיתונות חופשית היא מקור כוחם, יתפתו לחמוד את כספי הציבור? בעצם למה לא? האם מו"לים קשוחים יפרכסו לשם כך את נציגי הציבור ברשויות השלטון? זה לא נראה בלתי אפשרי. האם עיתונים פרטיים יקבלו על עצמם את תנאי השקיפות המתבקשים – לא רק בדו"חות הכספיים ובנתוני התפוצה והמכירות, אלא גם ביחסי עבודה הוגנים? עד כה חשבתי שזה לא ייתכן. היום, צריך להודות, "לא ייתכן" זאת אינה אופציה.

Read this article in English