"אני הרבה מאוד שנים מקבלת מסרים. תקרא לזה תִקשוּרים, מסרים, אני רואה דברים, הרבה דברים, לפני שזה קורה [...] לי זה עובד בתמונה או במלים, או דרך השינה או בכל מיני דרכים. אני מקבלת ישר מלמעלה".
(שרי אריסון לעמנואל רוזן, חדשות ערוץ 2, מוצאי שבת, 20.6.09)
שלושה דברים גדולים קרו לשרי אריסון בזמן האחרון, על-פי כתבת הדיוקן המקיפה של אמירה לם ב"7 ימים": "היא ניצבה בחזית המאבק הסוער מול נגיד בנק ישראל, סטנלי פישר, שביקש להדיח את יו"ר בנק הפועלים, דני דנקנר; היא התגרשה מבעלה, עופר גלזר; ועכשיו היא גם מוציאה את הספר, בו היא מספרת על החוויות האישיות והאינטימיות שלה, שעליהן לא דיברה בפומבי".
לנו, קוראי הכתבה, שכולנו תלויים באופן אישי, ציבורי ולאומי בשלומו של הבנק הגדול שהיא בעלת השליטה בו, קורה רק דבר אחד: אי-שקט עמוק מן האופן שבו בנק הפועלים עובר את המשבר הכלכלי הגדול בימים ששרי אריסון עומדת בראשו.
לרגל צאת ספרה "לידה – כשהחומר והרוח נפגשים", נותנת אריסון, בעלת השליטה באחד משני הבנקים הגדולים בישראל, ראיונות דיוקן ל"ידיעות אחרונות" ולחדשות ערוץ 2. אריסון מבקשת באמצעות הספר (ראו www.birththebook.co.il) והראיונות לפנות אל הציבור ולהסביר מי היא ולאן היא מכוונת. או במלותיה, "לחשוף את המודל העסקי הרוחני שלי". מעין תשקיף ספיריטואלי, שכדאי לצרפו כנספח לדו"חות הכספיים של בנק הפועלים, הבנק שמחזיק, לפי "דה-מרקר", בפקדונות הציבור בהיקף של 223 מיליארד שקל.
המסרים השמימיים הללו אינם רק במישור האישי ("ללכת עם האמת", "ללכת עם החזון"), אלא גם במישור הציבורי (הארה מוקדמת באשר לגורל הצפוי לאריאל שרון) ובמישור המקצועי: התרעה על קריסת המחשבים בבנק הפועלים שבועיים לפני שקרסו ואזהרה מפני פרוץ המשבר הכלכלי הגדול, כחלק מתִקשור רחב יריעה שהועבר לה לפני שנתיים בערך, ואשר חוזה גאולה צפויה ורגעי משבר שלפניה – אנשים משתגעים, מחלות ונפילות מטוסים.
כמי שחווה את קריסת הבנקים ב-1983, יום הכיפורים של המשק הישראלי, הייתי בין אלה שראו הכרח בהעברת השליטה בבנקים מידי המדינה (שהלאימה אותם זמנית כדי למנוע את התמוטטותם המוחלטת) לידיים פרטיות, ועודני מאמין שאין דרך אחרת לניהול המשק. אין סיבה להתגעגע לדמויות הגדולות מהחיים שהיו מחוללי האסון ההוא, בנקאים כריזמטים כארנסט יפת או יעקב לוינסון, שניהלו את הבנקים שלהם ביד רמה עד שבשכרון כוחם הביאו את מעשי ידיהם אל סף התהום. מנהלים שעוצמתם נבעה מחולשתם של בעלי הבנקים דאז, גופים ציבוריים כמו ההסתדרות הכללית, תנועת הפועל-המזרחי ואוצר התיישבות היהודים – גופים שלא ידעו לפקח על המתרחש בבנקים שבבעלותם ולרסן את ההנהלות שלהם.
מאז משבר ויסות המניות והעברת השליטה בבנקים לידיים פרטיות, מוטלת אחריות כבדה על נגיד בנק ישראל, בתפקידו כאחראי על הפיקוח על הבנקים, למנוע את הישנותו. כלקח מן המשבר ההוא חייב נגיד הבנק המרכזי לוודא כי העומדים בראש פירמידת הניהול של בנק – בעלי השליטה, הדירקטוריון והמנכ"ל – מתפקדים כראוי וכשירים לשאת באחריות להתנהלותו התקינה; לא רק שהתוצאות העסקיות יניחו את הדעת, אלא גם הידיעה כי הבנק נשלט ומנוהל כהלכה על-פי שיקולים מקצועיים ולטובת הציבור שהוא משרת.
בעת הפרטת הבנקים, אחרי המשבר, עברו המועמדים לרכישתם הליכים קפדניים שבהם נבדקו איתנותם הפיננסית ונקיון כפיהם. אבל שום גורם ציבורי אינו אמור לבדוק איזה מין טיפוס הוא הבעלים בחייו הפרטיים. מהן אמונותיו, עם איזה גורו הוא מתייעץ לפני מהלך עסקי, ממי הוא מבקש ברכה – האם מרב דגול, מידעוני מחולל נסים, ממורה רוחני, ממאמן אישי, מאמא או סתם בשיחה ישירה עם היושב במרומים? מה לנו, אם כך, כי נלין על חזיונותיה של שרי אריסון?
ובכל זאת, מן הדברים שאמרה בשני הראיונות עולה אישיות שקוויה צריכים להדאיג את גורמי הפיקוח, ולחזק, בדיעבד, את גישתו האקטיבית של הנגיד סטנלי פישר, שהתערב במלוא כוחו וסמכותו בעיצוב פירמידת הניהול של הבנק. עכשיו, אחרי עדותה של אריסון על האופן שבו היא מקבלת את החלטותיה, חייב הנגיד להיות קשוב במיוחד למתרחש בבנק: לוודא שהדירקטוריון נבחר כהלכה ובאופן מנומק, שהתנהלותו מקצועית ונובעת מתהליכי קבלת החלטות מסודרים, וכי פניהם של המנהלים הם אל טובת הציבור ולא לטובת שום מודל עסקי-רוחני אחר.
שרי אריסון, בעלת השליטה בבנק הפועלים (צילום: מיכל פתאל)
אין לי שום דבר נגד אנשים שמאמינים בקארמות ובסגירת מעגלים. אין לי דבר נגד אנשים שאחת לתקופה סוגרים את עברם ומכריזים כי המציאו את עצמם מחדש. אני יכול להסכין עם אנשים המתבוננים על עצמם מן הצד ומדברים על עצמם בגוף שלישי. אבל אני מוטרד כשבעלת השליטה בבנק הפועלים מכריזה שבזה הרגע השילה מעליה את עורה של "שרי הישנה, ההססנית, הנפגעת". אני מקווה שגם נגיד בנק ישראל מנתח, כמוני, את משמעות האמירה "שרי הישנה איננה עוד [...] אני מרגישה את הישן קורס בתוכי", ואת משמעותה לשוק ההון, למשק המדינה ולחשבון האישי שרבים כל-כך מנהלים אצלה. אני מקווה שממש ברגעים אלה מתקיים בלשכת הנגיד דיון כשעל השולחן מונחים עותקים של הספר "לידה", שאותם קראו כל הלילה בכירי משרדו כדי שיוכלו להתמצא כראוי בהשלכותיו של המודל העסקי-רוחני מבית אריסון על המשק.
"הגיע הזמן שאני אוציא את מי שאני באמת, שאשמיע את הקול שלי", אומרת אריסון לעמנואל רוזן בראיון. אריסון יצאה אל הציבור בגילוי נאות ומרצונה הטוב, ועל כך היא ראויה להערכה. חשוב לקבל תמונת דיוקן כזאת ממקור ראשון ולא מניחושים וחלקי מידע. צריך רק לקוות שבעלת השליטה בבנק הפועלים תדע לקבל בשלוות נפש ובהבנה את גל התגובות החריפות שדבריה עלולים לעורר, וכי אלה העובדים בשירותה בקידום הספר לא יפעלו בחזית הטוקבקים כדי ליצור אווירה אחרת ("היא גדולה! היא אמיצה! היא מדהימה!", כותב ב"גלובס" מי שמכנה עצמו "טוקבקיסט בתשלום" – תגובה אירונית אחרי שחברת החשמל מוטטה את תעשיית הטוקבקים מטעם).
לנו, שאיננו מתוקשרים "ישר מלמעלה" ונאלצים להסתפק בתקשורת העיתונאית הבלתי מושלמת שלנו, יהיה קשה הפעם לראות תמונה בלתי מוטה של התגובות לספרה ולראיונותיה של אריסון. קשה יהיה להתעלם מעוצמתו של בנק הפועלים ומטביעת חותמו על כל כלי התקשורת, בין אם כמפרסם ובין כמחרים, בין כמציע מימון ובין כמסרב. נצטרך בכוחות עצמנו להבדיל בין עמדתם של עיתונים שקיבלו הלוואות לאלה שבקשתם נדחתה, בין אלה שכבר ביקשו מימון לאלה שיזקקו לו בעתיד וצריכים לשמור על רקורד נקי.
עד כה העיתונים ואתרי העיתונות נוהגים בדבריה של אריסון זהירות. גם המבקרים נזהרים בביקורתם. "ידיעות אחרונות" לא העלה את כתבתה של אמירה לם לאתר ynet, ולפרומו הקצרצר המפנה לכתבה ב-"7 ימים" לא נפתחה האפשרות לטקבק. ב-nrg נרשמו עד השעה 12:00 לא יותר מ-46 מגיבים. ב"מעריב" מובאת תמצית קצרה בעמוד האחרון. האם בגלל מעורבות בנק הפועלים בנסיונות להצלת העיתון, או בגלל הראיון הבלעדי שניתן ל"ידיעות"? ב"דה-מרקר" (הנלחם באריסון, אולי בשם הלקוח, עיתון "הארץ", אולי בשם נגיד הבנק ואולי מפני שלאחרונה השיל את עורו האידיאולוגי והפך את גישתו כלפי הטייקונים מהערצה לתוקפנות) נרשמו 337 תגובות וב"גלובס" 448. מעניין ש"כלכליסט" אינו מזכיר את העניין כלל. לא את הראיון של אריסון בחדשות 2 ולא את הראיון במוסף של עיתון האם. מה גרם ל"כלכליסט", המשווק את עצמו כעיתון עצמאי, להתעלם מן המופע יוצא הדופן של אישיות כלכלית בכירה, שראוי לכל הדעות לתשומת לב? האם זו סתם הזנחה, או שמאחורי הקלעים קורה משהו שאיננו יודעים מהו?
בשנת 1983 העברתי את חשבוני מבנק הפועלים, שבו הפקדתי את הכנסותי מאז היותי בעל חשבון דן-חסכן, אל הבנק הבינלאומי, שלא היה מעורב בוויסות המניות, ומאז אני שם. זו היתה תגובת מִצער של אזרח שאינו מאמין בבנק שלו. עכשיו, כשהבעלים של הפועלים מבקשת לתקשר עימי, אני מתכוון לקרוא את ספרה בעיון כדי להחליט אם הגיע הזמן לנסות שוב את בנק נעורי. אבל גם אם לא אשתכנע לעשות זאת, הייתי ממליץ לכל מתוקשרי אריסון להתעמק בספרה ולגבש מחדש עמדה ביחס לחשבון הבנק שלהם.